הנושאים החמים
הנושאים החמים
מתרגשת להשאיר את ההודעה הראשונה. זה הקטע שהצטרפתי אתו, ואשמח (באמת! לא כמו האלה שמבקשים ביקורת ורוצים רק לשמוע: "איזו ביקורת?! זה קטע מדהים! אין שום דבר לבקר עליו!) לביקורת.
הדמות לבושת השחורים חמקה חרישית אל תוך החצר החשוכה, נזהרת שלא להיתקל בעלים יבשים שיעידו על קיומה. היא הלכה בזהירות על קצות האצבעות, מתכופפת מתחת לחלון חדר הילדים ומשתדלת להצניע את צעדיה עד לדלת הבית.
חיוך ניצחון קטן עלה על שפתיה שעה שפתחה את הדלת בשקט מוחלט, והיא נזהרה שלא לפלוט צחקוק חרישי.
בינתיים, אף אחד לא שמע אותה.
הדמות סגרה אחריה את הדלת בזהירות, מניחה לחושך הגמור להסוות אותה. המטרה- החדר הפנימי. היא הסירה את נעליה בדממה, והחלה לפסוע בגרביה- עקב בצד אגודל, לאורך המסדרון. ידיה גיששו על קירותיו, מתוות לה דרך אל מושא חלומותיה. קדימה, קדימה, עוד יותר, נשימתה נעצרה בכל עת שהגיעה לדלת אחד החדרים וליבה התכווץ בבעתה עם כל משיכת שמיכה או התהפכות מנומנמת. אם יגלו אותה- כל מאמציה ירדו לטמיון.
'המשימה הזאת נועדה לכישלון' לחש לה קול הרסני ממעמקי מוחה: 'תוותרי, את מסכנת את עצמך לשווא'. היא השתיקה אותו באטימות שסגלה לעצמה במשך השנים. הרי רק עוד דלת אחת נשארה לה לעבור, וכבר היא מגיעה לחדר האחרון.
אולי הגיע הזמן לנשום לרווחה.
ידה גיששה באפלה, נוגעת בידית הנכספת ופותחת בזהירות. חיוך התפשט על שפתיה, זה קורה בסוף.
היא הכניסה רגל אחת, עטוית גרב שחורה, אל תוך החדר. שקט מוחלט. רגל שניה. שקט מוחלט. פסיעה נוספת. הרגל נתקעה בדלת העץ וקול הדהוד קצר נשמע.
"אמאאא" קול צהלה נשמע מחדר הילדים, ולאחריו דשדוש רגליים יחפות ומשיכה קלה בשמלתה השחורה. בכי רם נשמע מאחת העריסות, מלווה בצלילי התעוררות נוספים.
האמא נאנחה ומהרה לחדר הילדים. כמעט חשבה שתוכל לישון הלילה.
הסיפור הזה הומצא בהתחלה בתור סיפור (סוג של צ'יזבאט) שמספרים אותו בעל פה וכל המרבה בתיאורים הרי זה משובח, ועבר לכתב לכבוד הכניסה לקהילת הכתיבה. לא מאד אהבתי את איך שזה יצא, ואשמח שתכתבו לי ותדייקו אותי- איך כותבים בסגנון הזה בצורה טובה?
תודה! ובאמת מתרגשת להיות בקהילה הזאת...
הדמות לבושת השחורים חמקה חרישית אל תוך החצר החשוכה, נזהרת שלא להיתקל בעלים יבשים שיעידו על קיומה. היא הלכה בזהירות על קצות האצבעות, מתכופפת מתחת לחלון חדר הילדים ומשתדלת להצניע את צעדיה עד לדלת הבית.
חיוך ניצחון קטן עלה על שפתיה שעה שפתחה את הדלת בשקט מוחלט, והיא נזהרה שלא לפלוט צחקוק חרישי.
בינתיים, אף אחד לא שמע אותה.
הדמות סגרה אחריה את הדלת בזהירות, מניחה לחושך הגמור להסוות אותה. המטרה- החדר הפנימי. היא הסירה את נעליה בדממה, והחלה לפסוע בגרביה- עקב בצד אגודל, לאורך המסדרון. ידיה גיששו על קירותיו, מתוות לה דרך אל מושא חלומותיה. קדימה, קדימה, עוד יותר, נשימתה נעצרה בכל עת שהגיעה לדלת אחד החדרים וליבה התכווץ בבעתה עם כל משיכת שמיכה או התהפכות מנומנמת. אם יגלו אותה- כל מאמציה ירדו לטמיון.
'המשימה הזאת נועדה לכישלון' לחש לה קול הרסני ממעמקי מוחה: 'תוותרי, את מסכנת את עצמך לשווא'. היא השתיקה אותו באטימות שסגלה לעצמה במשך השנים. הרי רק עוד דלת אחת נשארה לה לעבור, וכבר היא מגיעה לחדר האחרון.
אולי הגיע הזמן לנשום לרווחה.
ידה גיששה באפלה, נוגעת בידית הנכספת ופותחת בזהירות. חיוך התפשט על שפתיה, זה קורה בסוף.
היא הכניסה רגל אחת, עטוית גרב שחורה, אל תוך החדר. שקט מוחלט. רגל שניה. שקט מוחלט. פסיעה נוספת. הרגל נתקעה בדלת העץ וקול הדהוד קצר נשמע.
"אמאאא" קול צהלה נשמע מחדר הילדים, ולאחריו דשדוש רגליים יחפות ומשיכה קלה בשמלתה השחורה. בכי רם נשמע מאחת העריסות, מלווה בצלילי התעוררות נוספים.
האמא נאנחה ומהרה לחדר הילדים. כמעט חשבה שתוכל לישון הלילה.
הסיפור הזה הומצא בהתחלה בתור סיפור (סוג של צ'יזבאט) שמספרים אותו בעל פה וכל המרבה בתיאורים הרי זה משובח, ועבר לכתב לכבוד הכניסה לקהילת הכתיבה. לא מאד אהבתי את איך שזה יצא, ואשמח שתכתבו לי ותדייקו אותי- איך כותבים בסגנון הזה בצורה טובה?
תודה! ובאמת מתרגשת להיות בקהילה הזאת...
