הנושאים החמים
הנושאים החמים
המקום הזה בלב שלי
אם תסתכלו בכרטיס מיקרו שלי היום, תראו שם מעט מאד תיקיות, ולא הרבה שירים בכלל. רוב השירים שכן נמצאים שם, הם שירים ישנים.
ואני מוזיקה זה החיים שלי. הלב שלי מורכב משירים ותווים ומנגינות שנותנות לי אוויר.
אז איך זה קרה שאין לי שירים כמעט? אני גם שואלת את עצמי, וכשהתשובה עולה לי אני מרגישה גאווה. ובכי.
כי מוזיקה הייתה כ ל החיים שלי. ומה שהיה הדם בכל המערכת, היה מוזיקה קי-פופ. כל שאר הדברים היו ממוזיקה ישראלי, דרך אנגלית , איטלקית ומעט מוזיקה מזרחית.
והיו לי את כל הסיבות להישאר עם זה, כי אני בת ואין לי בעיה לשמוע שירת נשים. והמילים הם בקוראנית שככה גם אם הם לא הכי – אני בכלל לא מבינה(לא משנה שעם הזמן התחלתי להבין גם קוראנית).
ובכלל, אמרתי לעצמי: קודם כל תפסיקי את הסרטים שאת רואה. כי זה יותר גרוע.
ואז הפסקתי.
היה לי משבר גדול , וקיבלתי על עצמי קבלה. קבלה שסחטה ממני את חלבי ודמי. והתנתקי. סגרתי הכל. ניקיתי את שלל האונקי'ז והמיקרו שכללו יחד 2000 ג'יגה . למחוק לא היה לי אומץ. אבל הרחקתי אותם ודחפתי אותם במדף הכי גבוה מאחורררההה.
לעצמי השראתי מיקרו קטן של 16 ג'יגה . השירים שהיו בו הם הטובים ביותר במוזיקה הישראלית הכשרה של יוצרים יראי שמיים בלבד. גם שירים שהיו ממש טובים, אבל של יוצרים חילונים או גויים – לא נכנסו לשם.
במשך חודש לא נגעתי במיקרו הקטן הזה. לא הייתי מסוגלת. זה הרגיש לי כלום לעומת המוזיקה האיכותי באמת של הקי-פופ.
אחרי חודש שמעתי את שיר הראשון מהמיקרו. חושבת שזה היה "תוכו רצוף אהבה" של ישי ריבו. ככה לאט לאט התחלתי שוב לשמוע מוזיקה שעושה טוב – מוזיקה כשרה בסגנון שקט . מוזיקה שתמיד אהבתי, אבל הייתה דרגה מתחת לקי-פופ.
ועדיין, יש לי חור בלב. כל המקום שמוזיקה קי-פופ מילאה. נהפך עכשיו לחלל ריק. דמיינו שיש חדר בלב. ואז תולשים משם את כל הבשר והדם, וקירות החדר הזה מדממות עכשיו.
אבל למרות הדם ששתת, והריקנות שצרחה את עצמה ולא נתנה לי לשמוע שום דבר אחר במשך חודש, עם הזמן, הרצון נחלש. כמו אבל על מת שנשכח מהלב, ונותן מקום לעוד דברים של טוב. ככל שאני חושבת זה די דומה: לפעמים אנשים לא נותנים לעצם להנות, לשמוח או לשחייך- כי זה פוגע בזכר האבל. אבל האמת שאחרי האבל, יש מקום לתת לנפש שוב את ההנאות , כי רוצים שנקום מזה חזקים יותר. ואנשים לפעמים חושבים שזה תופס את המקום של הנפטר – אם מישהו ממלא את מקומו או משתמש במשהו שהוא אהב לעשות. ומה שנכון זה שטוב שהגענו למצב הזה – כי ככה שוב מתמלא לנו הצורך, רק במשהו אחר. זה לא יהיה אותו הדבר, אבל זה יהיה.
תכלס, אחרי תקופה הצורך והגעגוע נחלש. וכמו חומה נפלה איפשהו בגוף. הרצון כבר לא חזק ובוער. וגם אני לא רוצה לחזור למקום הזה.. טוב לי איפה שאני, עם המוזיקה המצוינת שיש. למרות או בעיקר מכיוון שהיא לא דומה לקי-פופ משום כיוון או ז'אנר.
עדיין יש חור בלב , שרק הקוראנית השוטפת תוכל למלא, אבל מי אמר שזה צריך להתמלא? אולי זה פשוט צריך להתייבש ולנשור? ולשכוח? .אני לא יודעת מה התשובה.
אבל עכשיו טוב לי. ואני גאה שעמדתי בנסיון מטורף. וגמרתי אותו. וניצחתי אותו. וכמו השיר של שולי רנד "אמרתי לו: אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות".
אם תסתכלו בכרטיס מיקרו שלי היום, תראו שם מעט מאד תיקיות, ולא הרבה שירים בכלל. רוב השירים שכן נמצאים שם, הם שירים ישנים.
ואני מוזיקה זה החיים שלי. הלב שלי מורכב משירים ותווים ומנגינות שנותנות לי אוויר.
אז איך זה קרה שאין לי שירים כמעט? אני גם שואלת את עצמי, וכשהתשובה עולה לי אני מרגישה גאווה. ובכי.
כי מוזיקה הייתה כ ל החיים שלי. ומה שהיה הדם בכל המערכת, היה מוזיקה קי-פופ. כל שאר הדברים היו ממוזיקה ישראלי, דרך אנגלית , איטלקית ומעט מוזיקה מזרחית.
והיו לי את כל הסיבות להישאר עם זה, כי אני בת ואין לי בעיה לשמוע שירת נשים. והמילים הם בקוראנית שככה גם אם הם לא הכי – אני בכלל לא מבינה(לא משנה שעם הזמן התחלתי להבין גם קוראנית).
ובכלל, אמרתי לעצמי: קודם כל תפסיקי את הסרטים שאת רואה. כי זה יותר גרוע.
ואז הפסקתי.
היה לי משבר גדול , וקיבלתי על עצמי קבלה. קבלה שסחטה ממני את חלבי ודמי. והתנתקי. סגרתי הכל. ניקיתי את שלל האונקי'ז והמיקרו שכללו יחד 2000 ג'יגה . למחוק לא היה לי אומץ. אבל הרחקתי אותם ודחפתי אותם במדף הכי גבוה מאחורררההה.
לעצמי השראתי מיקרו קטן של 16 ג'יגה . השירים שהיו בו הם הטובים ביותר במוזיקה הישראלית הכשרה של יוצרים יראי שמיים בלבד. גם שירים שהיו ממש טובים, אבל של יוצרים חילונים או גויים – לא נכנסו לשם.
במשך חודש לא נגעתי במיקרו הקטן הזה. לא הייתי מסוגלת. זה הרגיש לי כלום לעומת המוזיקה האיכותי באמת של הקי-פופ.
אחרי חודש שמעתי את שיר הראשון מהמיקרו. חושבת שזה היה "תוכו רצוף אהבה" של ישי ריבו. ככה לאט לאט התחלתי שוב לשמוע מוזיקה שעושה טוב – מוזיקה כשרה בסגנון שקט . מוזיקה שתמיד אהבתי, אבל הייתה דרגה מתחת לקי-פופ.
ועדיין, יש לי חור בלב. כל המקום שמוזיקה קי-פופ מילאה. נהפך עכשיו לחלל ריק. דמיינו שיש חדר בלב. ואז תולשים משם את כל הבשר והדם, וקירות החדר הזה מדממות עכשיו.
אבל למרות הדם ששתת, והריקנות שצרחה את עצמה ולא נתנה לי לשמוע שום דבר אחר במשך חודש, עם הזמן, הרצון נחלש. כמו אבל על מת שנשכח מהלב, ונותן מקום לעוד דברים של טוב. ככל שאני חושבת זה די דומה: לפעמים אנשים לא נותנים לעצם להנות, לשמוח או לשחייך- כי זה פוגע בזכר האבל. אבל האמת שאחרי האבל, יש מקום לתת לנפש שוב את ההנאות , כי רוצים שנקום מזה חזקים יותר. ואנשים לפעמים חושבים שזה תופס את המקום של הנפטר – אם מישהו ממלא את מקומו או משתמש במשהו שהוא אהב לעשות. ומה שנכון זה שטוב שהגענו למצב הזה – כי ככה שוב מתמלא לנו הצורך, רק במשהו אחר. זה לא יהיה אותו הדבר, אבל זה יהיה.
תכלס, אחרי תקופה הצורך והגעגוע נחלש. וכמו חומה נפלה איפשהו בגוף. הרצון כבר לא חזק ובוער. וגם אני לא רוצה לחזור למקום הזה.. טוב לי איפה שאני, עם המוזיקה המצוינת שיש. למרות או בעיקר מכיוון שהיא לא דומה לקי-פופ משום כיוון או ז'אנר.
עדיין יש חור בלב , שרק הקוראנית השוטפת תוכל למלא, אבל מי אמר שזה צריך להתמלא? אולי זה פשוט צריך להתייבש ולנשור? ולשכוח? .אני לא יודעת מה התשובה.
אבל עכשיו טוב לי. ואני גאה שעמדתי בנסיון מטורף. וגמרתי אותו. וניצחתי אותו. וכמו השיר של שולי רנד "אמרתי לו: אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות".
