מזעזע. אולי תמצאו גם את הציטוט למה שראיתי ושכחתי את מקורו (בגמרא): תינוק רעב חש חרדה קיומית איומה וחושב שהוא הולך למות, כי הוא עדיין אינו מבין ויודע שהמזון תכף יגיע.אולי כוונתה למה שכתב הפלא יועץ זצ"ל וז"ל: (ערך יונקי שדים) "ובודאי שאותן הנשים שמניחות את ילדיהן יונקי שדים שיבכו זמן רב עד שיגמרו עסקיהן או עד דעבדי מאי דבעו [א"ה פירוש, או עד שיעשו מה שרוצות] עתידות ליתן את הדין" עכל"ק.
בנוסף חשוב לדעת שהרעב אצל תינוק נחווה ככאב חזק ולא כמו רעב של מבוגרים.
לגבי גבולות וכו'- לא מספיק רלוונטי לגיל שנה. הרב יעקובזון מגדיר גיל חינוך מגיל שנה וחצי.
לתינוק יש צרכים נוספים מעבר לאוכל, טיטול וכו' ואין פינוק או יותר מדי יחס בגיל הזה. כמה שיותר יותר טוב.
אם- אמונה. הידיעה שמשהו קשוב אלי ונענה לצרכים שלי בונה את הנפש המאמינה.
כמובן שאנחנו כהורים צריכים לעשות השתדלות מרובה למלא את הצרכים שלהם, במיוחד בשנתיים הראשונות
אבל איננו אחראיים על האושר שלהם, וצריכים להשלים עם זה שלא תמיד נוכל למלא כל צורך,
ושהם יבכו ויכאבו ויחסרו - וזה לימוד חשוב מאד.
גם לך, אמא יש צרכים חשובים, וגם לבית ולילדים הנוספים... ואת לא כל יכולה.
לכן בגיל כזה, אם שיחקת איתה, טיפלת וכו' וכרגע את חייבת לעשות משהו אחר-
תסבירי לה יפה שאמא כאן, אוהבת ונוכחת, ותמשיכי בעיסוקייך.
כך גם אם היא רוצה משהו שלא טוב או בריא לה.
ולהיפך- אם יש לך זמן ואפשרות, אל תרוצי אליה בלחץ מהבכי, (כי זה בסדר לבכות ולפרוק רגשות,
אם יש הורה חזק ואוהב לידי שיכול להכיל אותי- זאת חוויה מעצימה וחשובה!)
אלא גשי אליה בשמחה ובאהבה, מתוך בחירה בתפקיד הכי גדול בעולם
ותהיי איתה כמה שתוכלי. כל דקה של יחס, מגע וקרבה שווה הון.
גם את ה"לא" חשוב לשמור למקרים שבאמת צריך, ולא לפזר סתם.
(ובדוגמה של פתיחת ארונות- במקום להגיד לא לא לא, תסגרי הרמטית מה שאסור, ותאפשרי להוציא מארונות אחרים ...)
ובקצרה:
אל תרוצי- לא אליה ולא ממנה. הכל ברוגע ובבחירה שלימה, ובאמונה שה' לבדו מוביל, מנהל ואחראי על הכוחות ועל האושר...