הצעה שלי: "תרגומון חרדי-חילוני"
הרבה מן התחושות של שני הצדדים, הן החרדים והן החילונים, מבוססות על אי הכרת השפה.
חילונים לא מבינים את השפה החרדית. עובדה.
לדוגמא: משפט רגיל מהדרשה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה הופך לכותרת תקשורתית עוד לפני שאף חרדי הבחין בו.
אמירות חרדיות שנראות לנו תמימות לגמרי, מתפרשות בשפה החילונית כהסתה והקנטה של החילונים. ישנם דוברים חרדיים שעושים את השירות הזה למען הציבור החילוני, ומספקים להם חומר בעירה ע"י אמירות אומללות, והם מספרים אחר כך כמה צריך להשקיע ב"הסברה".
עדיף שהם ישקיעו בהסברה באמצעי אחד פשוט - שיסגרו את הפה.
חרדים לא מבינים את השפה החילונית. עובדה.
לדוגמא: הם אומרים לך בפנים "למה אני והחברים שלי צריכים ליהרג בשביל משתמט כמוך".
אנחנו אולי שומעים את זה כאמירה מסיתה.
מנקודת מבטם הם לא מדברים בשנאה, הם פשוט מציגים את עמדתם, ומזווית ראייתם הם צודקים לחלוטין. הם רואים שהחרדים נמנעים מאחד הערכים החשובים ביותר מבחינתם, מדוע שלא יפתחו כעס על זה?
כל אחד צריך לבחון את עצמו, להעמיד את עצמו בסיטואציה שלהם, אם הוא היה נולד כחילוני, או נופל ממאדים ורואה את התופעה הזאת, האם זה היה נראה לו משהו טבעי, או שזה היה מעצבן ומכעיס.
התשובה הפשוטה היא שבלי להכיר בערך לימוד התורה כערך עליון (עבודה שבתוך החרדי היא לא מהפשוטות) אין סיכוי שאדם יקבל את העובדה הזאת בשוויון נפש. והדרך מכאן לכעס היא טבעית.
אין דרך פשוטה למנוע את הכעס, ואני לא מאמין שמישהו גם יכול למנוע אותו באמצעות "הסברה".
מה שצריך להבין זה שנקודת המבט הזאת קיימת, ולהכניס את זה למכלול השיקולים בכל שיחה.
כלומר: לקבל את הכעס הזה באופן טבעי, ולהתנהל באלגנטיות סביבו. כשמנטרלים את הגורם הזה (או גורמים רבים שדומים לו) ומקבלים את הכעס עליו, מגלים שחוץ מאשר נקודות החיכוך המסורתיות, קיימות נקודות שבהן אין למוצא ולהשתייכות הדתית שום קשר.