סיפור בהמשכים דרגש עץ

[הלוחשת לתווים]

"לאילה היקרה, מחנה.

אני כותבת לך כשאני בוכה.

שמעתי משרי את מה שהיה היום בסמינר, ואת בן אדם טוב מידי. טוב מידי בשבילי.

אני בחקירות דברתי ישר. רק מהפחד מהכאב. ואת?! גם כשהכאב תוקף אותך במלוא עוזו את שותקת?!

אין לי מושג מאיפה הכוח שלך. ואני כל כך מצטערת, אילה...

אולי את לא יודעת, אבל אני גרמתי לשרי לחשוד בך יותר. אמרתי לה שאת הלשנת...

אני כל כך מצטערת, אילה. אני לא התכוונתי. מבטיחה לך שלא. פשוט פחדתי שהחברות ישנאו אותי, אז הפלתי את התיק עליך...

אני רעה. אני יודעת את זה. לא רק שאני סחפתי אחרי את הבנות לארגון הזה, אני גם הולכת להעיד נגדן בבית משפט...

אני שונאת את עצמי. כל כך צבועה וכל כך רעה.

הלוואי שגם לי תוכלי לסלוח אי פעם על מה שגרמתי לך. על זה שבגללי נעצרת, ועל זה שגם גרמתי לכיתה לשנוא אותך.

סליחה, אילה. באמת סליחה...."



חנה מרימה עיניים לחות מהדף. בכי עז פורץ ממנה. היסטרי.

הלוואי שיום יבוא, והיא תעז להביא את המכתב הזה לאילה. היא תרגיש אז כל כך טוב. בטוח.

הלוואי...

סוף.

 

[הלוחשת לתווים]

ב"ה.
תודה לכל מי שליווה את אילה ברגעים הקשים שלה.
תודה לכל מי שנתן ביקורת בונה.
תודה לכולכם וניפגש בעז"ה בסיפורים הבאים

 

[Avigail Amram]

וואו.

איזה סיפור יפה ועוצמתי.
איזו כתיבה, סוחפת ומעניינת.

הדמות של אילה אמינה ומרתקת.

נהניתי. תודה.

 

[אוראל סולטן]

שמחה ועצב מעורבבים בי עכשיו.

למה נגמר כזה מהר הסיפור?

למה סוף תקוותי, ולא הפי-הנד ברור?

אבל אין מה לעשות, החיים האמתיים הם לא הפי-אנד.

צריך להיאבק, לשרוד, לקום, להמשיך לקרוא סיפורים בהמשכים עם חקירות (אני לא רומז פה על שום דבר... ).

אבל בינתיים שכוייח עצום נשלח על הסיפור המעולה, ונחכה להבא בתור בתקווה שמהר יעלה.