סיפור בהמשכים דמעה דוממת

מצב
הנושא נעול.

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כל זה---

הן צעירות בסך הכל, ותמיכה מקצועית כמו שהופגנה כאן,
כולל המשלב הגבוה של הדיבור שלהן קצת לא מתאים..
גם השטף דיבור של הגיבורה לא נראה לי מתאים כל כך, אבל אולי אני טועה?
עוד משהו, זה שרותי בכלל בכלל לא נרתעת /נגעלת, מוזר לי.
בכל אופן, טבעי שהסטיגמות קופצות לראש
(אהבתי שכתבת את זה, אבל חבל שזה בא רק מצידה של הגיבורה ולא רותי)
וחוץ מזה, רותי צריכה לשמור על השם הטוב שלה..
לא מפליא שהיא לא חוששת בכלל להמשיך להתיידד אתה?

ההסבר של זה
אבל כדאי לבסר ( לשון בוסר) קצת את הדמויות.
:)

בנוגע לשאלתך, מובלט מאד.
אבל כשאפרת לא הסכימה לוותר על ההגדרות, רותי פשוט הסכימה עם זה.
במקום להתנהג בצורה שבה רובנ היינו מתנהגים- ולברוח .
היא מתנהגת בצורה בוגרת כ"כ.
לדעתי, היא צריכה לעבור איזשהו תהליך, להילחם בעצמה עם הסטריאטויפ.
ורק אז להגיע למצב כזה.
רותי יכולה להפוך כאן לגיבורה משנית, אם לא ראשית
בכך שהיא - בעצם אנחנו.
ותגיד בקול את מה שאנחנו חושבים בשקט...
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
כל זה---



ההסבר של זה

:)

בנוגע לשאלתך, מובלט מאד.
אבל כשאפרת לא הסכימה לוותר על ההגדרות, רותי פשוט הסכימה עם זה.
במקום להתנהג בצורה שבה רובנ היינו מתנהגים- ולברוח .
היא מתנהגת בצורה בוגרת כ"כ.
לדעתי, היא צריכה לעבור איזשהו תהליך, להילחם בעצמה עם הסטריאטויפ.
ורק אז להגיע למצב כזה.
רותי יכולה להפוך כאן לגיבורה משנית, אם לא ראשית
בכך שהיא - בעצם אנחנו.
ותגיד בקול את מה שאנחנו חושבים בשקט...
וואוו. צודקת.
משום מה פחות נתתי עליה את הדעת
כלומר, הסתפקתי בצורה כללית
ועוד משו
איכשהוא אני מוצאת את עצמי בכל תגובה שלך עם המילה תסבירי. אין לי מושג למה? אבל אולי תצליחי למצוא לזה הסבר ;)
כרגע
צריכה הסבר על המשפט הזה. חשוב לי מאד.

ותגיד בקול את מה שאנחנו חושבים
תודה מראש :)
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אולי באמת למרות האורך של ההודעות שלי, הן עמוסות מדי במשמעות , ואני לא מצליחה לדלל אותן ( מקווה שהסברתי:)

לשאלתך,
אני רוצה לשאול אותך
למה את כותבת את הסיפור?
להבנתי,
זה כדי שנבין את התמודדים עם קושי נפשי, נכון?
מה מונע מאיתנו כיום לעשות את זה?
הפחד, הגועל, חוסר הידע, המחשבה שהם מטורללים, שהם לא שולטים בעצמם.. וכל אחד יוסיף כדעתו...
כמובן שכל זה לא נכון, רק הבורות בעניין יוצרת סטראוטיפים מרושעים על האנשים הללו.

וכדי שהסיפור יהיה מספיק אמין
הסטריאוטיפים צריכים להיות כתובים בסיפור.
ורותי תצטרך להתמודד איתם
ולהפריך אותם - את המחשבות שלנו.

אני מרגישה שאני מדי מתערבת לך בסיפור,
אולי זה כבר לא ביקורת,
אז אם הגזמתי סורי..
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
לא
אולי באמת למרות האורך של ההודעות שלי, הן עמוסות מדי במשמעות , ואני לא מצליחה לדלל אותן ( מקווה שהסברתי:)

לשאלתך,
אני רוצה לשאול אותך
למה את כותבת את הסיפור?
להבנתי,
זה כדי שנבין את התמודדים עם קושי נפשי, נכון?
מה מונע מאיתנו כיום לעשות את זה?
הפחד, הגועל, חוסר הידע, המחשבה שהם מטורללים, שהם לא שולטים בעצמם.. וכל אחד יוסיף כדעתו...
כמובן שכל זה לא נכון, רק הבורות בעניין יוצרת סטראוטיפים מרושעים על האנשים הללו.

וכדי שהסיפור יהיה מספיק אמין
הסטריאוטיפים צריכים להיות כתובים בסיפור.
ורותי תצטרך להתמודד איתם
ולהפריך אותם - את המחשבות שלנו.

אני מרגישה שאני מדי מתערבת לך בסיפור,
אולי זה כבר לא ביקורת,
אז אם הגזמתי סורי..
לא הגזמת בכלל
תרשי לי להודות לך שוב
זה עוזר יותר ממה שאת חושבת :)
ותמשיכי, עם כל הכח!
 

+shira

משתמש סופר מקצוען
חזרתי לעקוב קצת בפיגור, אז סליחה אם אני לא מספיק מעודכנת:)
אני חושבת שמשהו טוב קורה לסיפור מפרק לפרק. אולי קצת יותר התרחשויות ודיאלוגים ופחות תיאור של מחשבות ותהליכים פנימיים.
כמובן שתהליכים פנימיים הם לוז הסיפור הזה, אבל תמיד אפשר להעביר אותם יותר בין השורות. במעשים ובתנועות ובמילים שיגרמו לנו להרגיש אותם, גם בלי לקרוא לילד בשמו.
זה הטעם שלי, אבל יש סופרות שכותבות בדיוק ההיפך והולך להן לא רע בכלל - כך שזו רק הצעת הגשה...
 
נערך לאחרונה ב:

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
חזרתי לעקוב קצת בפיגור, אז סליחה אם אני לא מספיק מעודכנת:)
אני חושבת שמשהו טוב קורא לסיפור מפרק לפרק. אולי קצת יותר התרחשויות ודיאלוגים ופחות תיאור של מחשבות ותהליכים פנימיים.
כמובן שתהליכים פנימיים הם לוז הסיפור הזה, אבל תמיד אפשר להעביר אותם יותר בין השורות. במעשים ובתנועות ובמילים שיגרמו לנו להרגיש אותם, גם בלי לקרוא לילד בשמו.
זה הטעם שלי, אבל יש סופרות שכותבות בדיוק ההיפך והולך להן לא רע בכלל - כל שזו רק הצעת הגשה...
תודה רבה :)
גם אני מרגישה כך. ושמחה שכך.
הסיפור אכן עבר תהליך ושינוי שמסתבר שמיטיבים איתו.
תודה על המשוב! כייף לקבל פידבקים כאלו.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
משתפת אתכם בתגובה שקבלתי באישי
אשמח לחוות דעתכם
תודה מראש :)
דברנו שרותי תאזן את האוטופיה, את האוירה המושלמת בסיפור, בסוף מידי מהר היא חזרה בתשובה...
חשבתי שהיא תשאר קרה ורחוקה, לא מוכנה להבין, אולי נותנת עצות אחיתופל שלא קשורות ומראות כמה היא לא בענין....
אני חוששת שאם כולם מסביב כ"כ תומכים לא תשאר התמודדות
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ט"ו

"אני זזה, מותק" חיבוק אחרון. מנסה לפצות, להסביר ללא מילים. "ותזכרי לחבר את הנייד". היא צועקת מרחוק, פסיעה מהדלת. "לא יודעת אם יהיה לי כוח לבוא לפה כל פעם במקום להתקשר".

הדלת נטרקת. מותירה לי מרחב מחיה. של דקה.

"אז מה?" מיכל מחליקה בשקט. "זה מה שהולך להיות פה? או שאת ישנה או שכל הבניין צריך לשמוע אותך? אולי תסבירי לי, הוד מעלתך הרוממה". היא קדה בדרמטיות. "מה באמת קורה? את לא חושבת שמגיע לי לדעת? פתאום החברה שלך תופסת לך את הלב עד כדי כך שאי אפשר לחלץ ממך מילה?".

"אולי מספיק, מיכלי?" אני מתעלמת ממחמאותיה הנדיבות. "ממתי את צינית כזאת?". ומה קרה שהכדור לא משפיע, בדיוק כשאני צריכה אותו כל כך.

"ממתי?" אני מזהה את הסופה הקרבה. "מאז שהתחלת להיות מסתורית כזו. נעלמת מהבית לשעות עם ההורים. מתחילה לתקתק בייגלה עם שומשום, קצח. ועוד כמה שעות שינה לתוספת. מאז שכל התקרבות אלייך נענית בעצבים מוזרים. אולי לפני שאת שואלת אותי. תשאלי את עצמך ממתי את מתנהגת בתוקפנות? ואיך המרץ והאנרגיות שלך נעלמו?". עיניה הבהירות מתרחבות באחת. ים של בהלה גועש בהן.

"אני כבר לא יכולה ככה. אני מאבדת אותך, אפי! הפכת לבן אדם אחר לגמרי. לא תצליחי למרוח אותי במילים מטופשות וחסרות תוכן! אני דואגת. מפחדת. לא יודעת מה לחשוב. את יודעת שאני יושבת בכיתה ולא מצליחה להתרכז לדקה? את יודעת בכלל מה אני עוברת? כל הדמיונות הכי פרועים משתוללים לי בראש. כל יום. כל היום. וגם לשאול שאלות לגיטימיות כבר אסור לי? מה היית עושה במקומי, אפרת? מה?".

הבכי הכניע אותה. הבטתי בה. אטומה וקהת חושים. כנראה שבכול זאת משהו מההשפעה הכימית עושה את שלו. גומל עמי חסד, מציל מטביעה בים הגועש מולי. מרגישה שעוד רגע אתפקע. גם לסחוב את המשא וגם להתמודד עם האשמות שלה? אני אמורה גם לטפל בה ולעודד אותה, בנוסף לכול? צחוק הגורל.

היא לא מרפה, מתעלמת מתנועותיי העצבניות. עיניה הגדולות ממשיכות לנעוץ בי מבט עיקש. "אני לא מתכוננת לוותר, אפרת". לא אכפת לה לחזור מיליון פעם. "אני אחותך הקרובה אלייך ביותר. תמיד היינו הכי ביחד בעולם. את לא יכולה להתעלם ממני ככה. אני אוהבת אותך ודואגת לך. לא יכולה לשאת יותר את אי הוודאות המתסכל הזה. אני מתגעגעת אלייך. רוצה לצחוק אתך שוב. להתווכח עד חצות הלילה. את יודעת מה? אפילו לריב. העיקר לא להיות עם השקט המדכא הזה".

העקשן מנצח. כך אומרים, ובצדק. יותר מדי מנצחים מקיפים אותי. מנציחים את חולשתי.

"עזבי, מיכל." שוב היובש המעצבן. הערפול החלקי תורם את חלקו באהבה. "ידע לא תמיד עוזר. את יודעת מה כתוב על מי שמוסיף דעת". רציתי להוסיף משהוא. אולי לצטט את הנאמר במלואו. אולי משהו אחר. אין לי מושג. צמר גפן ממלא את מוחי. אולי מרשמלו.

"יודעת ובכול זאת". מבטה נחרץ. "עדיף לי לדעת ולכאוב. לא משנה עד כמה. מאשר לכאוב ככה. בלי סיבה. עם ים של דמיונות מפחידים". הופה, המילים האלו מוכרות לי, מזמזמות. עדיף הסבל הזה מהאחר, כך טענתי לרותי. 'תהיי פירית'. לוחש בי קול קטן. 'תפרגני גם לה את הבחירה הבסיסית הזו'.

אני מביטה בה, מותשת. "שומעת, מיכלי. הייתי רוצה לעזור לך. אבל אין לי דרך. בטח לא עכשיו. אני עוד שניה נרדמת לך פה, בכול מקרה".

"דל מדי" פוסקת אחותי הנחמדת בנחרצות. "תפסיקי להשתמש בתירוצים האלו. הם כבר נדושים וממש לא אמינים. מי יכול לישון כל כך הרבה? לא נראה לך שאני אמורה לקבל איזשהו הסבר?".

מה אני עושה אתה, למען השם?.
מחשבותיי מתערבלות במיקסר ענקי. מנסה לאחות אותן ללא הצלחה.
"תקשיבי" אני מנסה. "קשה לי עכשיו. אני עוברת תקופה קשה. אבל זה זמני. זה יעבור. הרבה בנות חוטפות משבר בהתבגרות. זה חדש לך?".

"לא מקבלת את זה, אפי". כנראה שאני שקרנית גרועה ממש. "ממש לא נראה לי שזה המקרה. משבר זמני ממש לא נראה ככה. את הרוסה לגמרי. לגמרי. לא מצליחה להכיר אותך. השתנית מאד. את חלשה, ישנה המון. עצבנית ומדוכאת. יש לי סיבה לא לחשוב שיש פה מחלה רצינית. מאד?". מילותיה רועדות. יוצאות בגניבה.

"הלכת רחוק מדי, מותק" אני מלטפת את שערה הסתור. "אין פה שום דבר מפחיד. זה זמני. את לא מאמינה לי?".
היא שותקת לרגע. "והתרופות?".
אאוץ. האגרוף הכאיב יותר מתמיד.

"מאיפה את יודעת על תרופות?" אני מסגירה את עצמי בלי לשים לב. "נראה לך שאני לא חיה פה? שעיניי סומות? במקרה פתחתי את המגירה שלך, הייתי צריכה רעיונות מהפרויקט שהכנת". היא מבהירה מול מבטי. "פעם אחרת תחשבי על מקום טוב יותר לשמור סודות צבאיים. סבבה? אבל אחרי שאני יודעת. כבר אין דרך חזור". היא נינוחה פתאום. מריחה ניצחון קרוב. "מצטערת שאני צריכה להגיע לזה. קיוויתי מאד שתשתפי אותי מיוזמתך, בלי לחץ. אבל את לא משאירה לי ברירה. אני לא מתכוננת להמשיך ככה".

אם חשבתי שעם רותי סיימתי, באה הנחמדה להוכיח לי שאין סוף לחזיתות.
"את האמת, מיכלי?". היא מהנהנת בראשה במרץ. "רק את האמת! ברור".
"מצטערת" המילים נשאבות בכבדות. "תצטרכי לברר את זה מול אבא ואימא. ההחלטה למי לספר קשורה אליהם. רק אליהם".

"ואת נותנת לי לנהל מולך משא ומתן כדי לומר לי את זה?". כעס משתולל בעיניה. מותיר אותי חשופה ופגיעה.

"הבנתי. טוב שמצאת לך תירוץ טוב להיתלות בו. חבל רק שלקח לך כל כך הרבה זמן להגיע אליו". נועצת בי את מחטיה אחת אחת. "אבל זה לא יעזור, אפרת. אני אמצא את הדרך לדעת. אני לא הולכת להתייסר בגלל העקשנות המטופשת שלך. ואני ממש מצטערת לומר לך, אבל אכזבת אותי, אפי. אכזבת ובגדול. באמת שלא ציפיתי ממך ליחס כזה. גם במצב הזה".

"מיכלי" כבר לא יכולה לשאת את זה. יש גבול כמה אפשר לספוג. "תאמיני לי, בבקשה. אם רק הייתי יכולה...".

טריקת דלת עונה לי בתגובה. לועגת לנסיונותיי הדלים. מסמנת וי על עוד קרע בתמונת חיי הפוטוגנית. 'לשעבר, תפנימי כבר'.
 

+shira

משתמש סופר מקצוען
כתבתי, ואחזור...
אוהבת את הכיוון הזה בעלילה. אוהבת את שיחת האחיות, ואת הסיכה שמיכלי נועצת בכח בבלון ההכלה הלא ממש מציאותי שאפף את אפרת.
מחכה לעוד!
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
כתבתי, ואחזור...
אוהבת את הכיוון הזה בעלילה. אוהבת את שיחת האחיות, ואת הסיכה שמיכלי נועצת בכח בבלון ההכלה הלא ממש מציאותי שאפף את אפרת.
מחכה לעוד!
תודה רבה :eek:
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
איזה פרק! כתיבת החזית של אפרת ומיכל השתפרה מהפרק הקודם שהן הופיעו יחד. אני חושבת גם שמה שנתן לפרק הזה את החידוש הוא שרותי כמעט ולא מופיעה בו. בפרק הזה יש גיוון, התרחשות חדשה וממשית שקידמה את העלילה (שאפרת גילתה שאחותה מודעת למצבה). מחכה לקרוא איך תסדרי את העניין עם ההורים שלהן ומיכל, גם מבחינת התוכן, אך בעיקר בכתיבה.
מסמנת וי על עוד קרע בתמונת חיי הפוטוגנית. 'לשעבר, תפנימי כבר'.
המשפט הזה הוא אחד מסדרת הסיומים המהדהדים של הפרקים שלך. וואו. השאיר אותי עם אנחה עצובה כזו, אבל גם תקווה, כי אולי אם היא תסרב להפנים, ותילחם, אז היא תנצח!
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ט"ז

הדרך חזור עוברת בשקט. הנעימות הרכות לא יכולות לסערות הנפש שנדמה ששקטו. מתעתעות בי ללא הרף. פורצות שוב דרך בכל הזדמנות.

השקט הסמיך חובר לשמש השוקעת. מניח לגלים לשצוף. אני כבר לא נלחמת בהם. אפטיות מוזרה משתלטת עלי.

"את יודעת" הוא מאותת ימינה. "אני חושב שטוב שזה עלה. שנים שאני רואה אותך נלחמת בכל הכוח. גם בזמנים קשים יותר. גם כשאין בך טיפת כוח. את נלחמת. לא מוותרת. ואני תוהה לעצמי, מאיפה הכוחות? מאיפה?" הוא לוקח אויר, ותמיהתו ממלאת את חלל הרכב. "כל כך הרבה עברנו ביחד. אין ספור של שיחות עמוקות. פתיחות מדהימה. ועדיין, הנושא הזה נותר נעול וחתום. אני לא לוחץ. זה המקום שלך ואני משתדל לא לדחוף את עצמי. את יודעת. אבל אולי הגיע הזמן?"
אני שותקת. סירוב מהבהב בעיני.
"קחי את הזמן, אפרת. אני לא לוחץ. סך הכול רוצה שיהיה לך טוב. שתהיי משוחררת. שמחה באמת".

"מה לא טוב לנו עכשיו?" המילים שלו מקפיצות אותי. "אני עובדת. מביאה פרנסה יפה. עובדת גם בבית. משקיעה בילדים. הכול מטופטפ להפליא. ואני משקיעה בזה המון. את כל לבי ונשמתי. אתה יודע את זה. שנים שזה עובד. עובד טוב. כולם מאושרים. מה רע בזה?".

הנופים מתחלפים. הרכב שועט קדימה. ארי מרוכז מדי. בורח למכוניות שלפניו.
השקט מהדהד את שאלתי. צובע בגוונים משתנים. מחדד. זועק. מפלח בכאב. מה כבר רוצים ממני. מה?
"מה רע באמת?" מהמהם ארי סוף סוף. "מה דעתך?".
"הכול בסדר, ארי. עבדנו קשה לבנות לנו חיים. משפחה וילדים. אין טעם לחפור ולהרעיד מציאות קיימת וטובה". אני קשוחה. לא מוותרת. "אני לא מבינה. באמת לא מבינה מה אתה רוצה".

"אפרת, הכול בסדר. אין לי טענות אלייך. את עושה מעל ומעבר. אני מעריץ את ההשקעה שלך בבית בילדים ובי. הם מאושרים. בזה אין לי ספק". הוא מנסה לרכך ללא הצלחה. כמו לוחם קרבי אני עומדת על משמרתי. שום דבר לא יסיט אותי מהמטרה. לא ישים סימן שאלה על דרכי.

"אז מה כן מפריע לך?" אני מסננת, מותשת.
"כולם מאושרים. בעלך, הילדים, הבוס וגם הבית המצוחצח". הוא מהדהד אותי. "אבל מה אתך, אפי? מחכה לרגע שגם את תהיי מאושרת. באמת".

אני שותקת בהלם. "אני בסדר גמור. כל אישה שעובדת בבית ובחוץ מותשת. זה טבעי לגמרי. בפרט שאני מתמודדת עם עוד דברים. לא מכירה נשים ששמחות ומאושרות כל היום. אולי זו יכולה להיות משאלה יפה וחלומית. אבל אי אפשר לתפוס את החבל מכל הקצוות. אם אני רוצה להצליח, אני חייבת לדאוג שהכול ידפוק כמו שצריך. ועם הנתונים שלי, אתה יודע. אני צריכה להתאמץ יותר מכולם. לא חסר לי שיתחילו עם מבטים ורחשים. לא בשביל זה התאמצתי כל השנים!". אני מתנשפת, זיעה שוטפת אותי. אתה יודע שזה סגור ומוחלט מבחינתי. למה אני צריכה לפתוח את זה שוב?!".

השתיקה שלו מעצבנת אותי. מלהיטה את האש המשתוללת בתוכי, מכלה כל חלקה טובה. "אתה יודע כמה זה חשוב לי. נכון? אתה יודע כמה אני מוכנה להקריב כדי שנהיה שווים בין כולם. כדי שלעולם לא ינסו להדביק לנו סטיגמות ותוויות. זה קל נראה לך? ברור שלא. אם הייתי מחפשת נוחות לא הייתי במקום הזה. אז נכון. אני משלמת מחיר כבד. אבל יש לו תוצאה. אני מרגישה בטוחה ומוגנת. יכולה להשתלב בעבודה ובחברה ללא חשש. עד עכשיו זה עבד טוב. אז מה קרה פתאום? למה להתחיל הכול מהתחלה?".

ארי שוב שותק. נותן לדברים להדהד בתוכי. מכוון את הרכב לתחנת דלק קרובה.
"חכי לי. אני כבר חוזר". אני נושפת את האוויר שהצטבר לי בריאות. משחררת את החגורה המעיקה. מנסה להירגע. לא מצליחה. הדמעות מסמאות את עיניי. מפרקות בשקט חלקיקים מכבידים.

כשארי חוזר עם פחיות קולה מזיעות, אני כבר שטופה בדמעות. שקטות. מחליקות באצילות בשבילים מוכרים מדי. "תשתי ונדבר". הוא תוקע קשית ומגיש. "הבאתי גם טורטית לקינוח". דקות ארוכות חולפות עד שהוא פוצה את פיו. "אז ככה. את שואלת בעצם מה לא בסדר בהתנהלות עד היום. עובדה שיש תוצאות וזה עובד. נכון?". הוא עוצר לרגע, כדי לבדוק שאני אתו וממשיך. "אז אני לא מדבר על בסדר או לא. את תמיד בסדר. בסדר פלוס אפילו. את לא צריכה להוכיח כלום". הוא עוצר ללגימה, וממשיך בשטף. כמו חושש להפסיד הזדמנות נדירה.

"אני רוצה שתדעי את זה. שתפנימי שאת טובה בכול מקרה. את לא חייבת להוכיח כלום. הכול בסדר. וגם אם נתקע משהו. אז מה? ממתי אנחנו מפחדים מזה?". הוא מיתמם. וזה מקפיץ אותי מחדש.

"אתה יודע טוב מאד שאנחנו לא מפחדים מקשיים. ולא זה הנושא. עם קשיים אפשר להתמודד. עם שם טוב שמתנפץ אין מה לעשות! ופשלה אחת מטופשת מספיקה כדי לעשות את זה! למה לנו? למה? אני לא מצליחה להבין לאיפה אתה חותר!". השיחה הזו לא מתקדמת. העצבים שלי נמרטים לאט אבל בטוח.

"אפי, תסתכלי עלי רגע", הוא מישיר מולי מבט נחוש. "תירגעי, אני לא נגדך. אני לא הולך לנפץ כלום. שלא יעלה על דעתך שאעשה משהו שיפגע בך כהוא זה. לעולם לא. אני לא אומר לך לשנות. אני סך הכול רוצה שנבחן שוב את ההחלטה הזו. את השמירה המוחלטת על הסוד שלנו. זה הכול!"

העיניים המצפות שלו ממלאות אותי שוב בדמעות. "זה הכול? אתה יודע מה עומד מאחורי ההחלטה הזו. אתה יודע שגם בזמנים הכי קשים שלי. גם כשלא הבנתי את המשמעות של הסודיות. אז, לפני עשרים שנה כשהכול התחיל. התאמצתי כל כך לשמור. כי הבנתי שההורים שלי לא סתם מבקשים".

"אני יודע ומעריך. רוצה לדעת רק דבר אחד. עם יד על הלב. טוב לך עם זה, אפרת? את מרגישה שהאנרגיות שאת משקיעה מצדיקות את זה? תהיי כנה עם עצמך, בבקשה. ברגעים של אמת, את מרגישה שזה מה שנכון לך לעשות? את יודעת, יכול להיות שאז בגיל שבע עשרה זה היה נכון. אני לא נכנס לזה. מעניין אותי מה קורה היום. את משקיעה בזה אנרגיות אין סוף. מרגישה שזה מתאים לך? שטוב לך במציאות הזו? אשמח מאד שתחשבי על זה. בסדר?"

'לא. שום דבר לא בסדר'. אני רוצה לצרוח. לא מצליחה. 'שום דבר לא בסדר'. אני לוחשת בלי קול כשהוא מתניע את הרכב. 'לא אז ולא היום. אבל למה למען השם אנחנו צריכים להתעסק עם זה? כבר שלמתי מחירים. וכל זה בשביל מה? כדי שברגע של חולשה אמחה הכול בהינף יד?'.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק י"ז

"את יודעת מה?" ארי קורע את השקט. "אם זה כ"כ קשה לך כעת, נוכל לדבר על זה פעם אחרת. בסך הכול ניסיתי לראות איך אפשר להקל קצת על העומס. אני מרגיש שלאחרונה הוא צובר תאוצה בקצב מסחרר. מסחרר מדי אפילו לאלופה כמוך". הוא מבזיק חיוך מהיר. "אני חושב שתמיד כדאי לעצור רגע לפני, את יודעת".

אני חושקת שפתיים. 'שלא תעז להעלות את זה' הן מציירות את המילים בשקט, מותירות אותן קפואות.
"ארי, אני מבקשת ממך. בפעם המיליון. בבקשה. נכון שזה קרה כבר כמה פעמים. הגיוני וטבעי לחשוש שזה יקרה שוב. אבל השנים שעוברות מחשלות אותנו. למה לצפות לנסיגות כל הזמן?".

"אנחנו לא מצפים". הוא מציין בעדינות. קולו נחוש והחלטי. "אנחנו מקווים לטוב, תמיד. ונמשיך לקוות כך. זה לא סותר את היד על הדופק וזיהוי מוקדם, לפני שיהיה מאוחר. את יודעת, סוג של רפואה מונעת. ובשורה תחתונה, אפי". הוא מתקשח. "את יודעת שברוב הפעמים זה היה יכול לעזור המון. להציל אותך ואותנו מהרבה סבל מיותר. אז מה הטעם להתעקש, למען השם?" הוא מתנשף בתסכול. ידיו מרקדות על ההגה. "בואי נעשה הפרדה בין השמירה על הסוד לבין לפקוח עיניים ולהיות ערניים. בסדר?"

"לא ממש בסדר". אני כבר מותשת. לא יכולה לוותר. "אם אני נלחמת על הבריאות והחיים אני לא יכולה לחשוש כל הזמן מה יקרה אם וכאשר, מבין? זה רק מחליש אותי יותר".

"לא ממש מצליח להבין, אבל החלטנו שנניח לזה, נכון?" מצחו נוטף זיעה למרות המיזוג המצוין. "אין לי בעיה שנדבר על זה בהזדמנות רגועה יותר. עם דבר אחד אני לא יכול להסכים. מבין שקשה לך, שאת מעדיפה לא לחשוב על נסיגה ושקיעה. אבל בינינו, את יודעת לא פחות טוב ממני. שעם כל הרצון הטוב והמאמצים. עדיין, תמיד יש את הסיכון שזה יחזור. וזה לא סיכון מאד רחוק. תרשי לי לפחות לאותת לך כשאני מרגיש בסימנים מוקדמים. אני חייב את זה בשבילך ובשבילנו. יהיה הרבה יותר טוב כך. אני מבקש את זה רק לטובתנו. את יכולה להבטיח לי?"

אורות הבהבו סביב. חנויות. מכוניות. שלטי רחוב. בשלל צבעים מרהיב. מאותתים על חזרה לעיר. למציאות היומיומית.

"אתה בעצם מתכוון לאותת לי כרגע?" ההבנה צונחת באחת. אכזרית ודוקרת. נהגים צפצפו בעצבנות. אופנועים השתחלו בין טורי המכוניות בלא נגמרות. השקט ברכב הקטן צרח כפליים.

"כן, אפרת". מבטו בורח שוב. "אני מרגיש שאנחנו מגיעים שוב לקצה, אני מעדיף שנדבר על זה בצורה פתוחה במקום להמשיך לדהור עד שהמציאות תעצור אותנו".

הדקות הבאות חולפות בשתיקה. סמיכה כל כך עד שניתן למשש אותה. מכווצת אותי לגודל בלתי נראה. נועצת בי חצים מחודדים, מורעלים. מאשימים.

שוב מוצאת את עצמי מול המציאות המכה בי באכזריות בלתי מתפשרת. 'שוב?' התעוקה הנוראית בחזה עוצרת את נשימתי. שניה עוברת ועוד אחת. אני מנסה להרפות, לשחרר, לנשום. מתחננת לאוויר טרי. נאדה.

הרכב נעצר בחדות. אני נזרקת קדימה כבובת סמרטוטים. "מה קורה, אפרת?" אני לא מצליחה לזהות את קולו הרגוע. "דברי, מה קורה אתך?" אני מנסה. הגוש גדול ממני. משתלט על טווח הראיה. מקפל אותי כאילו הייתי דף נייר. עוצמת עיניים. נכנעת לקרב אבוד.

"אפרת. דברי אתי. תגידי משהו. שאני אדע שאת פה, שאת בסדר". אני יודעת שהוא מבין. יודעת שעם כל הניסיון וההבנה, הלב שלו דופק כל פעם מחדש. אולי מנסה להרוויח כמה דקות לפני שהכול יקרוס.

'הנה לך', קול מלגלג עולה בתוכי, לא מצליח להגיע אליו. 'התעקשת שהמצב לא בסדר, עכשיו טוב לך? נחמד שהחששות שלך מתגשמות עם ריבית קצוצה?!'. חיוך מר מעקל את שפתי רגע לפני שאני מסתחררת לתוך תהום פעורה. בולענית. אוי, השם. כמה שזה מוכר, עדיין זה מפחיד כל פעם מחדש. "לא רוצה שוב. לא! אין לי כוחות להתמודד עם זה שוב'. אני צורחת בלי מילים. מרגישה את גרגירי החול נדבקים לשפתי. את האוויר החנוק שלא מאפשר נשימה ראויה. את הקור והבדידות הנוראית. 'כמה אפשר, אבא!'.

רגע לפני שהקרקע נשמטת, אני חשה אותן. ממשיות ונוכחות. עיניים חכמות ומבינות. מבינות יותר מדיי. מבטן חודר גם מבעד לשריון. מעניקות אמון וכוח.

"יהיה בסדר, אפי" הוא מגיש לי בשקט בקבוק שתיה נצחי וחבר קטן, לבנבן. "את יודעת שיהיה בסדר. תמיד זה כך. גם כשקשה לראות את זה. את יודעת, אני לא מחדש לך כלום. רק מזכיר לך".

בפשטות מדהימה, מעניק לי את מתנתו. אמון בלתי מסויג, שאין לי מושג איך הוא מוצא אותו כל פעם מחדש. מהיכן לו האומץ לשרטט תמונה יפה ומוארת כשהאדמה כה רועדת.

לא מצליחה להבין. אין בי כוחות להאמין. המילים שלו מסתחררות סביבי. נוחתות לידי ברכות. לוחשות לי תקווה. מתעקשות מול הגלים הסוערים שלא מפסיקים לחבוט בי. מזכירות לי שיש מי שעומד שם. עם חיוך נצחי ואמון מוחלט. מושיט יד בוטחת, הודף את הפחדים. שותל מחדש זרעי תקווה ואמונה. מזכיר לי שאני לא לבד. כבר לא.
 

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
D I G I T A L
וואו, סיפור מרתק ואמיתי
נתקלתי די מקרוב בחברה עם מאניה
(היו לנו 2 בנות בכיתה ה"י שחוו משבר רציני בגילאי ה17-18)
התיאורים ממש דומים.
רק ששם המצב היה הרבה יותר נוראי. (מאד ראו והרגישו בחוץ, כולם הבינו בערך מה קורה- היום החברה הזו מאוזנת לחלוטין!! נראה שחיה מצוין....)
היא נשמעת מעט מדי 'נורמלית' ביחסיות למאניה בתחילתה.
אבל אולי זה בגלל שאני ראיתי דפוס מסוים.
איך היא קיבלה כזה בעל מושלם??
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
וואו, סיפור מרתק ואמיתי
נתקלתי די מקרוב בחברה עם מאניה
(היו לנו 2 בנות בכיתה ה"י שחוו משבר רציני בגילאי ה17-18)
התיאורים ממש דומים.
תודה, איזה פידבק כייפי :)
שמחה שהצלחתי להעביר בצורה נכונה.

היא נשמעת מעט מדי 'נורמלית' ביחסיות למאניה בתחילתה.
אבל אולי זה בגלל שאני ראיתי דפוס מסוים
אולי היא דומה לחברה המאוזנת שהכרת, ועדיין יש נפילות פה ושם...

איך היא קיבלה כזה בעל מושלם??
זו באמת זכיה אמתית. לכי תדעי מה הוא עבר בדרך להיות כזה....
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה