הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיפור שנכתב במקור לאתגר סיפורי חג הסוכות שעלה לפני שנתיים, אבל מבחינתי לא הושלם, והתקשיתי להוביל אותו למשהו גדול יותר. פרסמתי אותו באשכול קשקשתי את זה פעם, ושם נטען שהוא עומד בפי עצמו גם ככה. אז הנה הוא כאן:
בועז היה זה שהכניס אותי לכל העסק. עם ההתלהבות שלו, אקסטזת העשייה וחזות הבולדוזר. "אתה שם כאן מאייה, וכאן ממש כלום", הוא אמר. תמיד מדבר בקיצורי מילים, קודים. צריך להיות מרוכז מאוד כדי לעקוב אחר השטף. "נדל"ן זה ההווה והעתיד, שם שוכב הכסף הגדול".
הוא היה הכוח. המנועים. המדחף. אי אפשר לומר לו לא, אמר לי פעם אחד המתווכים שלנו בחיוך זועם. ובאמת אי אפשר היה. כשהוא היה משכנע בחיוך המשומן שלו, מדבר בתנועות ידיים נלהבות ובקול גבוה, אף אחד לא הצליח למצוא פרצה. אף אחד לא העז. רכבת הבטחון דהרה במלוא הקיטור, ואיש לא יכול היה לה.
אני הייתי המוח. זו הסיבה שהביא אותי אחרי קריירה ענפה ומפוארת, אותה סיים כפי שנכנס אליה, בתוספת עול נחמד של חובות שהשתרגו על צווארו כצמח מטפס. "אני רואה את ההזדמנויות, טוב בתמונה הגדולה", הסביר לי אז, "אבל מה, מפספס את החורים הקטנים. שם אני נופל". והוא צדק, והחורים לא תמיד היו כל כך קטנים.
לקח לי בדיוק שבועיים לתפוס את העניין, ועוד שבוע לאהוב את זה ממש. נהיינו צוות מנצח. אני שועל, חורש את התקנונים וכל האותיות הקטנות והקטנטנות, סוגר את כל הפינות אצלנו, ומוצא אצל כולם את הבורות. בועז הוא המתכנן וההוצאה לפועל. כל מי שבעסק הכיר אותנו. כל מי שבעסק פחד מאתנו, ובאותה נשימה התפלל שאנחנו נהיה השותפים הבאים שלו לעסקה.
בסך הכול הייתי מרוצה ממש. מהעסק, מהכסף שזרם, ומהכוח שמעולם לא חשבתי שיהיה לי בין הידיים.
**
סוכות אצל סבא. כשירושלים של מעלה עוד הייתה ירושלים של מעלה וסוכה הייתה סוכה. ענקית, כזו שמכילה ברווח את כל המשפחה ועוד משאירה מקום לאורחים. עם וילונות רקומים ועשרות שרשראות, ריחות של ענפים לחים ונסורת עץ, וכמובן האוכל של סבתא. סבא שיושב מעל שולחן עץ עתיק ומפואר רכון על ספר, ומבטו משוטט באהבה על ברכת השם שלפניו. סבא ששולח לחלל האוויר ציטוטים מקהלת ומהלל. "סוף דבר הכל נשמע" הוא מנגן. "טוב לחסות בהשם מבטח באדם".
בלילה נחבטים מזרנים ברצפה כמו ערבות של הושענא רבה, בערבוביה ורעש הנכדים בוחרים מקום לישון. תמיד מצאו מקום לכולם, גם אם קצת בדוחק. היינו שוכבים ומפטפטים, ואז מקשיבים לשירים ששמענו מסוכות מרוחקות, ומסתכלים לסכך ומחפשים כוכבים. תמיד היה צרצר מעצבן שהפריע, והיינו מחקים אותו או מנסים לנחש איפה הוא יכול להתחבא או איך, בעצם, נראה צרצר. בבוקר היינו מתעוררים עם קרני שמש שמגרדות את הפנים בצחוק, רעש של תפילה. סבא כבר חזר מותיקין, מסתכל עלינו, מחייך ואומר "נו, לקום קינדרלעך. לקום. היום אומרים אהבתי כי ישמע השם את קולי".
היום הכול נגמר. הצאצאים גדלו ופרשו איש לדרכו, והסוכה של סבא קטנה משנה לשנה. הקישוטים אינם, גם הריחות והטעמים, וכך גם סבתא שקבורה כבר כמה שנים תחת מצבת אבן מפוארת בהר המנוחות. רק סבא עוד יושב בסוכה הקטנה, כאילו הניחו אותו ואת קהלת ובנו סביבם עיר. ובאמת העיר עוד נבנית ונבנית, והוא יושב במקום עם עוד כמה עשרות קמטים שלא היו לו קודם, ומחייך חיוך שהוא לועג ומבין ואוהב בעת ובעונה אחת.
הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות. אני מביא גם את האוכל, מסדר יפה על השולחן הקטן שנדחק בקושי לסוכת ד' על ד'.
"מה נשמע, סבא?" אני שואל, והוא מחייך את החיוך שלו ואומר כרגיל: "ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניהם". רעש של דחפורים מפריע לשמוע מה בדיוק הוא אומר, אבל אני לא באמת צריך לשמוע את מה שאני יכול לצטט גם מתוך שינה.
"סבא, למה אתה לא מתנגד לכל הבניות?" אני שואל כשהרעש מתחיל שוב. "אתה כבר לא צעיר, זה לא עושה לך טוב".
סבא מניף יד: "היה פה איזה אדם, הביא ככה וככה ניירות, הסביר כל מיני. רוצה להרחיב, צריך לחתן את הילדה. אני חתמתי, ואז התברר שעכשיו הוא יכול לבנות מה שירצה. אני לא באמת מבין בזה, יינגאלע". הוא מניף יד שוב: "נו, כל האדם כוזב".
בלילה אני דוחף בקושי מזרן ומנסה להירדם בסוכה. מחפש ריח של ענפים טריים ועץ, שירים מסוכות מרוחקות וצרצר, אבל יש ריח של מלט וברזלים וחומרי בניין, ובבוקר מי שמעירים אותי הם הפועלים.
אני מחליט לטלפן לבועז. אם אני בעסק - לפחות שסבא שלי ירוויח מזה משהו. בועז יבדוק מי החברה שמנהלת את העסק וישלח לי את החוזים, אני כבר אמצא את הדרך לתפור אותם באופן שיגרום להם להתחרט על הרגע שהחליטו להתעסק עם סבא שלי.
"אל תדאג סבא, אני על זה. הם עוד יתחרטו". אני אומר לו, הוא כבר אחרי ותיקין, יושב על הספר.
סבא רוצה לומר משהו, אבל בסוף מחייך.
אני מתקשר לבועז. גם הוא כבר ער ונשמע עסוק עד למעלה ראש. "תבדוק לי מי בעסק של השכונות החדשות ליד בתי אונגרין".
אני שומע רעש של מכוניות צופרות. "הפרוייקט החדש? זה החברה של וייס, הרצבך. למה, מה יש?"
אני נושך שפתיים "לא כלום, עזוב. חג שמח".
"ביי הרצבך, טייק קר".
החברה של וייס עובדת אתנו, ואם כך, את החוזים שהם החתימו את סבא אפילו שופט עליון לא יצליח להפריך. אני עצמי ישבתי ודקדקתי ודייקתי וחשבתי וחשבתני כל סעיף ותג ופסיק בחוק ובחוזה. מי שחתם עליו בדעה צלולה הכניס עצמו בבלי דעת למלכודת מוות, פלוס חובה לשלם עליה בריבית דריבית ולהגיד תודה.
אני מסתכל על סבא, סבא מסתכל עליי, ואני רואה מהמבט שלו שהוא כבר הבין.
"לך, לך לשחרית", הוא אומר לי ברכות. "היום אומרים צרה ויגון אמצא, ובשם השם אקרא".
