הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיפור קצר בהשראת תקופת ה"סליחות"...
אשמח לביקורת מכל סוג שהוא!
אני חופן בזרועי חול תחוח, מעיף הכי רחוק שאפשר. רגלי טובלות בקו החוף, אכולות מי ים מלוחים.
כמוני. טובל בטוב, אכול מבפנים.
אני גדול. אני חזק. על הקיר אצלי בבית שורת תעודות מרשימה.
אי פעם, במקום בו הזיכרונות שלי מתחילים להיווצר, הבטחתי לעצמי להיות מאבטח. האקדח המקצועי שלי מאשר את התפקיד.
אני ממשש את החגורה. אצבעותיי עוברות על החריצים שאני מכיר מתוך שינה, מלטפות כל בליטה ושקע.
ה-M18 שלי. ידיד אהוב ונאמן.
אני שונא אנשים שמדברים הרבה. שונא אנשים שמפרים את המילה שלהם, ושונא אנשים שרואים רק את עצמם. בוא נגדיר את זה קצר יותר: אני שונא אנשים. נקודה.
אני תכליתי, ממוקד, קולע תמיד למטרה. מפקדים אוהבים לקחת אותי איתם כשהם צריכים מאבטח. אני פחות.
אוהב להיות ברשות עצמי. אבל אני לוקח הצעות עבודה, רק דואג שלא יהיו לפרק זמן ארוך מדי. בצבא, הייתי הצלף הטוב ביותר, זה ששולחים אותו למשימות חמות.
אהבתי את זה. לקחת את האקדח ליד, לחדד מבט, וללכת קדימה. תמיד קדימה. לא להסתכל לצדדים, ולא לאחור.
"רובוט אנושי." הגדיר אותי פעם מפקד היחידה. הוא התכוון להחמיא לי, אבל אני שמעתי גם את הכוונה שעמדה מאחורי המילים הללו.
רובוט, עומר, שמעת? מכונה קטלנית ומדויקת. שמעתי, ובלעתי. כמו שהתרגלתי כבר לבלוע הכל.
מתרומם, מנער את החול. גבר בן כמעט ארבעים. שקט, מופנם, קשוח. אני עוטה על פני את המבט הרגיל, סוקר בעין מיומנת את החוף השקט.
מאבטח על חוף הים. כמה מטרים שמאלה ממני שוכנת מסעדת דגים וותיקה, בתוכה מתארח כעת הלקוח הנוכחי שלי. אזרח עכו.
מימיני שוטפים הגלים את החומה העתיקה, מסרבים להיכנע. באופק כדור אש באמצע השמים.
אני מרים את הראש, מתמכר לתחושת הצריבה המוכרת. אני איש של יום. לא אוהב לאבטח אנשים בלילה. בלילה אני נכנס מתחת לשמיכה, אוטם אוזניים, ומחליט לישון.
זה לא עוזר לי, כמובן. כי את הקולות הפנימיים שלי שום דבר לא יוכל להשתיק, ואיתם אצטרך להתמודד, ככל הנראה, עד הקבר.
כמו עכשיו.
השמש חזקה, מעלה בעיניי דמעות. אני מוחה אותן ביד שזופה ושרירית. לא בוכה אף פעם. ביום הולדת השמיני שלי נקברו הדמעות יחד עם האמון בעולם, התמימות הנאיבית שהייתה בי, והיכולת להירדם כמו בן אדם.
אני חוזר אחורה. ילד שחום, חיוך צחור שיניים פחות שן אחת, ואהבת אדם.
"עומרי". זאת סבתא. עומרי מניח את הספר על הכורסא הנמוכה והולך למטבח. "בוא, נשמה. קח את החבילה הזאת איתך."
החבילה. החיוך התמידי של עומרי מצטמצם לרגע. רוצה לבקש מסבתא לחכות, לפחות עד אחרי החוג שלי. היא יודעת כמה הוא מחכה לו כל השבוע.
שותק. פעם אחת הספיקה לו. סבתא לא מקבלת אף פעם "לא" משום סוג שהוא.
"אתה ילד טוב, עומרי." היא אומרת, ונאנחת. "אבל בכל זאת, פעם לא היינו מעזים להתנגד למישהו שמבוגר מאתנו."
עומרי מושך בכתפו, ומחייך, חושף אגב כך את החור בו אמורה להיות שן חותכת. לוקח את החבילה, מושך את דלת העץ, וסוגר אותה אחריו בקפידה.
שוב לא יגיע בזמן לחוג, ואלמוג יתפוס את המלחם החדש. כבר שבוע שעבר השיג אותו אלמוג בקצב, בגלל שהגיע מאוחר. הוא חייב לצמצם פערים.
הוא בונה תיבה לסבתא. תיבת עץ שתכיל את אוסף המכתבים והבולים הענק שלה. הוא יודע. רואה את המכתבים שמגיעים באופן קבוע ונערמים אצלה במדף בחדר השינה.
תכנן לה תיבה מרובעת, מעוטרת גילופים כמו שהיא אוהבת. לחלק העליון של התיבה יצמיד מנעול, וככה סבתא תהיה רגועה שאף אחד לא קורא את המכתבים שלה.
עם המלחם הישן, כל דבר לוקח כפול זמן, וגם יוצא מדויק פחות.
נו, איפה הוא, השליח הערבי? עומרי מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות, החבילה מתנדנדת בין ידיו.
השמש מתחילה להעיק, ודי ברור לעומרי שהשליח מאחר הפעם יותר מהרגיל. הוא מניח את החבילה על הקרקע היבשה ומתיישב על הגדר הנמוכה שבקצה השכונה הקטנה שלהם.
מגרד את החול האדום, ומחשבה מוזרה חולפת בו פתאום. מה יקרה אם יחזיר פעם אחת את החבילה הביתה? יספר לסבתא שהשליח לא הגיע הפעם. היא הרי לא יכולה לברר אם הוא צודק.
מנער את ראשו. אם סבתא הייתה יודעת אילו רעיונות יש לו בראש, הייתה אומרת לו שאימא שלו בטח מתהפכת בקבר עכשיו.
אבל אחרי שחולפות עשר דקות נוספות והשליח לא נראה באופק, הוא מתרומם, נוטל את החבילה, ומתחיל ללכת.
הדרך למתנ"ס השכונתי קצרה, ועומרי גומא אותה בפסיעות גדולות וזריזות.
כמו שחשב. אלמוג רכון על המלחם החדש, אוחז בידו את השלט שהוא יוצר בסבלנות כבר כמה שבועות.
הוא מתקרב אליו, עוקב אחרי העבודה העדינה, ומשהו בו מתחיל לתסוס. נכון, הוא אוהב את סבתא ומכבד אותה. הוא גם יודע שכולם בשכונה מעריכים אותה ויראים ממנה.
בכל זאת, אין זה הוגן שהשלט של אלמוג מעוטר יפה כל כך, בזמן שהתיבה שלו נראית כמו גרוטאה מקושקשת.
עומרי קומץ אגרופים, ולפני שהוא מספיק לחשוב מה הוא רוצה לעשות – המלחם החדש אצלו, יוצר בדרך שריטה מכוערת על החלק הקדמי של השלט.
לרגע אחד משתרר שקט קפוא בחדר העמוס. כל הילדים בחוג היו שותפים להשקעה של אלמוג בשלט שהוא מכין.
"אתה---" אוצר המילים של אלמוג דל מדי בשביל להצליח להביע בו מה הוא חושב עכשיו על עומרי.
"חסר שליטה עצמית." עוזר לו יגאל, הילד הכי גדול בקבוצה. "אתה פשוט מקנא באלמוג, שהשלט שלו יוצא יפה כל כך."
"אני?" נוהם עומרי. "אני מקנא?"
"אלא מי?" לועג לו יגאל. "תראה את הקופסא שלך, ערימת קרשים. מה תעשה עם זה בדיוק, הא?"
עומרי מנפח את הלחיים שלו. סבתא תאהב את התיבה שלו. הוא יודע. אבל יגאל הזה...
"אולי תביא את זה לאבא שלך?" מציע יגאל במתיקות. "בטח חסר לו שם חפצים, בביצוהר שלו."
"אבא שלי?" קולו של עומרי מתרומם, וידיו נשלחות קדימה, מטלטלות את יגאל בכוח. "אתה לא יודע מה שאתה מדבר, ואתה לא תעיז לדבר עליו!"
"זה אתה שלא יודע, פרחח." מטיל אותו יגאל חזרה, נמשיו בוהקים בהתרסה. "דוד שלי עובד שם, והוא מכיר את אבא שלך."
"דוד שלך לא מבין מהחיים שלו." ציפורניו של עומרי נשלחות קדימה, יוצרות שריטה מדממת על לחיו של יגאל. "ואתה מדבר שטויות."
"אני..." יגאל נאבק בידיו של עומרי. שכן כנגד כוחו וגובהו של יגאל ניצבים כרגע כעסו ועלבונו של עומרי, והכוחות שקולים.
"אבא שלי נסע לחוצלארץ כשהייתי תינוק." נושף עומרי. "הוא בכלל לא בארץ."
"אם אני אביא לך הוכחה, תאמין לי?" יגאל משחרר בזהירות את צווארונו הלפות בין ידיו של עומרי. "כן?"
"כן." מאשר עומרי. "אבל לא תהיה לך."
"יש לי כבר עכשיו." בשתי פסיעות ניגש יגאל אל השקית שעומרי הניח בפינת החדר כשהגיע. "מה זה, הא?"
"זה של סבתא שלי!" מזנק עומרי. "אל תיגע!"
אזכורה של סבתא שלו לא משפיע הפעם על יגאל, שמרים את השקית גבוה, מעל לגובה ידיו של עומרי, וקורע את העטיפה של החבילה.
"שלום אברהם." הוא קורא בדרמטיות את המילים הכתובת על עטיפת החבילה. "אני מקווה שנצליח להעביר לך את החבילה גם הפעם, למרות ההחמרה בהגבלות שהטילו על הקבוצה שלכם. שמענו שקבוצת אסירים נענשה על ניסיון בריחה, מקווה שלא היית ביניהם. עומרי ואני מחכים לך, ואני מתפללת עליך כל יום--- מספיק?" יגאל מוריד את החבילה בארשת ביטחון.
עומרי לא יודע מה התרחש אחר כך. הוא רק יודע שמצא את עצמו בסופו של יום בבית. עם פנס גדול מעל העין, חבורה כחולה על הלחי, ושריטה עמוקה על הלחי השנייה.
מצבו של יגאל היה טוב עוד פחות.
מאז, נקבר עומרי. תחתיו נולד עומר. חזק, קשוח, גבר.
סבתא ניסתה לדבר אתו, הציעו לו לבקר את אביו. אבל הוא סירב. הניח את העבר מאחוריו והמשיך קדימה. תמיד קדימה.
עכשיו כבר גם סבתא איננה. נשאר רק הוא, איש גדול לבד בעולם.
הרוח נושאת אתה קולות מרחוק, ועומר מחדד את אוזניו. האופק ריק, השמים מוורידים לאיטם. מאחורי המסעדה נע העץ הגדול לאיטו. ימינה ושמאלה. ההיפך מכיוון הרוח.
באינסטינקט, מניח עומר את ידו על ירכו, ממש את האקדח האישי שלו. הוא מתרומם על רגליו, צועד בהחלטיות לכיוון המסעדה.
"אבו-קאסם?" ברגע בו מגיע עומר לפתח החצר, נפרצת דלת המסעדה בכוח, וקבוצת אנשים נבעטת החוצה. אבו קאסם, הלקוח שלו, איש עסקים אירופאי, ועוד אחד, חמוש.
איש העסקים צולע. עושה רושם שקיבל טיפול מהבחור החמוש. אבו קאסם נגרר מאוים אחריהם. חוץ מהם, הסביבה נקייה.
עומרי משתופף מאחורי העץ, מקלל בפעם המאה את שיער ראשו השחור כפחם. בין העלים הוא דורך את האקדח, מניח את האצבע על ההדק, ומכוון.
יד בהירה תופסת אותו מאחור. מונעת ממנו ללחוץ. הוא לא צועק. בתנועה חלקה מעיף את היד שמאחוריו, ומסתובב.
חייל, או איש צבא. פנים רחבות ושיער כתום. הוא תופס ביד שעצרה אותו, מעיף את האיש אל הרצפה.
אבל הוא מיומן ממנו, בכל זאת איש צבא. הבא להורגך השכם להורגו, הוא יודע. אבל בכל זאת, היד שמכוונת עכשיו מולו, ידו של יהודי כמוהו, מעוררת בו רגשות כבויים.
"שמע ישראל..." ממלמל עומרי, ועוצם את עיניו ביראה.
ברגע שאחר כך הוא מרגיש את הבל נשימתו של האיש על פניו. פותח עיניים. "מה..." הוא שואל, מבולבל.
"עומרי?" סנטרו של האיש נופל בהפתעה, כשהוא קולט את החור בפיו של המאבטח. "מה אתה עושה פה?"
"אני מאבטח, יגאל." עונה עומר ביובש. "ואני כרגע בתפקיד."
"מאבטח את מי?" עיניו הירוקות של יגאל פעורות כמו שני אגמים גדולים. "את אבו-קאסם?"
"בדיוק." עומרי מאשר. "ואילו לא היית מפריע לי, היה יכול להיות טוב יותר."
"תגיד לי, אתה נורמלי?" גם יגאל מאומן היטב. שכן, עוצמת הקול בה הוא משתמש עומדת בניגוד גמור למנגינה שלו. "אתה מאבטח מחבל?"
"אבו-קאסם מחבל?" לרגע אחד נמסך קצת רגש בקולו של עומרי. "לא ידעתי." הוא משתתק. "בכל אופן, זה לא באמת משנה לי. אני עובד בשביל מי שמשלם לי."
"אתה---" אומר יגאל. והמילים, והמנגינה, יוצרים אצל עומרי סדרת פיצוצים בראש.
"אני בסך הכל למדתי לעשות בלי להרגיש." הוא מוציא את המילים מפיו במאמץ. "כדי שלא לקחת את החיים קשה מדי."
"אתה השתנית." אומר יגאל לאט. "היית ילד טוב פעם, עם לב רגיש."
"כן." אומר עומר, ועוצם את עיניו. "הייתי. פעם." הוא פותח חזרה את עיניו. "גם אתה היית פעם ילד שרוצה להגן על כל העולם, ורומס את כל מי שמפריע לך בדרך. היית, ונשארת."
"אבל מה אתה משווה!" מוחה יגאל, נמשיו בוהקים בדיוק כמו פעם. "אתה מגן על מחבל, ואני מגן על יהודים."
"כן." אומר עומר בשקט. "כנראה שאתה צודק."
"חוץ מזה," קולו של יגאל מתחדד. "היינו ילדים."
עומרי משפיל את עיניו. איך יסביר ליגאל, שהילד הזה עדיין חי ובועט אצלו בפנים?
צעקה חנוקה עולה במרחק כמה מטרים מהם, ושניהם נדרכים. "החוליה ששלחנו." אומר יגאל בקצרה. "נראה שאבו-קאסם הצליח להזעיק עזרה. בכל זאת, עכו..."
עומרי מרים מהרצפה את האקדח שלו, נושך שפתיים.
"בוא." מדברן אותו יגאל. "אנחנו שניים. אם נצליח למשוך אלינו את האש, יהיה לבחורים שלנו סיכוי לברוח."
למשוך אלינו את האש?
ידיו של עומרי רועדות, מנסות לייצב בכוח את האקדח.
היינו ילדים, אמר יגאל. הוא אפילו לא ביקש סליחה.
אקדחו של יגאל מרעים לידו. אין לו זמן לחשוב.
שלושים ושתיים שנה. לבד. והוא אפילו לא ביקש סליחה.
כדור שני נורה לידו, צעקות משמאל.
בדממה, דורך עומר את האקדח, נפרד מהילד שבראשו.
יש שם בחורים. אחים שלך, יהודים. עומר, עומר---
"הוא רובוט." אמר המפקד שלו. "מכונה מדויקת."
כדור ראשון נורה החוצה, קולע. בשבילכם, יהודים כמוני, שרוצים לעשות טוב.
אשמח לביקורת מכל סוג שהוא!
אני חופן בזרועי חול תחוח, מעיף הכי רחוק שאפשר. רגלי טובלות בקו החוף, אכולות מי ים מלוחים.
כמוני. טובל בטוב, אכול מבפנים.
אני גדול. אני חזק. על הקיר אצלי בבית שורת תעודות מרשימה.
אי פעם, במקום בו הזיכרונות שלי מתחילים להיווצר, הבטחתי לעצמי להיות מאבטח. האקדח המקצועי שלי מאשר את התפקיד.
אני ממשש את החגורה. אצבעותיי עוברות על החריצים שאני מכיר מתוך שינה, מלטפות כל בליטה ושקע.
ה-M18 שלי. ידיד אהוב ונאמן.
אני שונא אנשים שמדברים הרבה. שונא אנשים שמפרים את המילה שלהם, ושונא אנשים שרואים רק את עצמם. בוא נגדיר את זה קצר יותר: אני שונא אנשים. נקודה.
אני תכליתי, ממוקד, קולע תמיד למטרה. מפקדים אוהבים לקחת אותי איתם כשהם צריכים מאבטח. אני פחות.
אוהב להיות ברשות עצמי. אבל אני לוקח הצעות עבודה, רק דואג שלא יהיו לפרק זמן ארוך מדי. בצבא, הייתי הצלף הטוב ביותר, זה ששולחים אותו למשימות חמות.
אהבתי את זה. לקחת את האקדח ליד, לחדד מבט, וללכת קדימה. תמיד קדימה. לא להסתכל לצדדים, ולא לאחור.
"רובוט אנושי." הגדיר אותי פעם מפקד היחידה. הוא התכוון להחמיא לי, אבל אני שמעתי גם את הכוונה שעמדה מאחורי המילים הללו.
רובוט, עומר, שמעת? מכונה קטלנית ומדויקת. שמעתי, ובלעתי. כמו שהתרגלתי כבר לבלוע הכל.
מתרומם, מנער את החול. גבר בן כמעט ארבעים. שקט, מופנם, קשוח. אני עוטה על פני את המבט הרגיל, סוקר בעין מיומנת את החוף השקט.
מאבטח על חוף הים. כמה מטרים שמאלה ממני שוכנת מסעדת דגים וותיקה, בתוכה מתארח כעת הלקוח הנוכחי שלי. אזרח עכו.
מימיני שוטפים הגלים את החומה העתיקה, מסרבים להיכנע. באופק כדור אש באמצע השמים.
אני מרים את הראש, מתמכר לתחושת הצריבה המוכרת. אני איש של יום. לא אוהב לאבטח אנשים בלילה. בלילה אני נכנס מתחת לשמיכה, אוטם אוזניים, ומחליט לישון.
זה לא עוזר לי, כמובן. כי את הקולות הפנימיים שלי שום דבר לא יוכל להשתיק, ואיתם אצטרך להתמודד, ככל הנראה, עד הקבר.
כמו עכשיו.
השמש חזקה, מעלה בעיניי דמעות. אני מוחה אותן ביד שזופה ושרירית. לא בוכה אף פעם. ביום הולדת השמיני שלי נקברו הדמעות יחד עם האמון בעולם, התמימות הנאיבית שהייתה בי, והיכולת להירדם כמו בן אדם.
אני חוזר אחורה. ילד שחום, חיוך צחור שיניים פחות שן אחת, ואהבת אדם.
"עומרי". זאת סבתא. עומרי מניח את הספר על הכורסא הנמוכה והולך למטבח. "בוא, נשמה. קח את החבילה הזאת איתך."
החבילה. החיוך התמידי של עומרי מצטמצם לרגע. רוצה לבקש מסבתא לחכות, לפחות עד אחרי החוג שלי. היא יודעת כמה הוא מחכה לו כל השבוע.
שותק. פעם אחת הספיקה לו. סבתא לא מקבלת אף פעם "לא" משום סוג שהוא.
"אתה ילד טוב, עומרי." היא אומרת, ונאנחת. "אבל בכל זאת, פעם לא היינו מעזים להתנגד למישהו שמבוגר מאתנו."
עומרי מושך בכתפו, ומחייך, חושף אגב כך את החור בו אמורה להיות שן חותכת. לוקח את החבילה, מושך את דלת העץ, וסוגר אותה אחריו בקפידה.
שוב לא יגיע בזמן לחוג, ואלמוג יתפוס את המלחם החדש. כבר שבוע שעבר השיג אותו אלמוג בקצב, בגלל שהגיע מאוחר. הוא חייב לצמצם פערים.
הוא בונה תיבה לסבתא. תיבת עץ שתכיל את אוסף המכתבים והבולים הענק שלה. הוא יודע. רואה את המכתבים שמגיעים באופן קבוע ונערמים אצלה במדף בחדר השינה.
תכנן לה תיבה מרובעת, מעוטרת גילופים כמו שהיא אוהבת. לחלק העליון של התיבה יצמיד מנעול, וככה סבתא תהיה רגועה שאף אחד לא קורא את המכתבים שלה.
עם המלחם הישן, כל דבר לוקח כפול זמן, וגם יוצא מדויק פחות.
נו, איפה הוא, השליח הערבי? עומרי מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר סבלנות, החבילה מתנדנדת בין ידיו.
השמש מתחילה להעיק, ודי ברור לעומרי שהשליח מאחר הפעם יותר מהרגיל. הוא מניח את החבילה על הקרקע היבשה ומתיישב על הגדר הנמוכה שבקצה השכונה הקטנה שלהם.
מגרד את החול האדום, ומחשבה מוזרה חולפת בו פתאום. מה יקרה אם יחזיר פעם אחת את החבילה הביתה? יספר לסבתא שהשליח לא הגיע הפעם. היא הרי לא יכולה לברר אם הוא צודק.
מנער את ראשו. אם סבתא הייתה יודעת אילו רעיונות יש לו בראש, הייתה אומרת לו שאימא שלו בטח מתהפכת בקבר עכשיו.
אבל אחרי שחולפות עשר דקות נוספות והשליח לא נראה באופק, הוא מתרומם, נוטל את החבילה, ומתחיל ללכת.
הדרך למתנ"ס השכונתי קצרה, ועומרי גומא אותה בפסיעות גדולות וזריזות.
כמו שחשב. אלמוג רכון על המלחם החדש, אוחז בידו את השלט שהוא יוצר בסבלנות כבר כמה שבועות.
הוא מתקרב אליו, עוקב אחרי העבודה העדינה, ומשהו בו מתחיל לתסוס. נכון, הוא אוהב את סבתא ומכבד אותה. הוא גם יודע שכולם בשכונה מעריכים אותה ויראים ממנה.
בכל זאת, אין זה הוגן שהשלט של אלמוג מעוטר יפה כל כך, בזמן שהתיבה שלו נראית כמו גרוטאה מקושקשת.
עומרי קומץ אגרופים, ולפני שהוא מספיק לחשוב מה הוא רוצה לעשות – המלחם החדש אצלו, יוצר בדרך שריטה מכוערת על החלק הקדמי של השלט.
לרגע אחד משתרר שקט קפוא בחדר העמוס. כל הילדים בחוג היו שותפים להשקעה של אלמוג בשלט שהוא מכין.
"אתה---" אוצר המילים של אלמוג דל מדי בשביל להצליח להביע בו מה הוא חושב עכשיו על עומרי.
"חסר שליטה עצמית." עוזר לו יגאל, הילד הכי גדול בקבוצה. "אתה פשוט מקנא באלמוג, שהשלט שלו יוצא יפה כל כך."
"אני?" נוהם עומרי. "אני מקנא?"
"אלא מי?" לועג לו יגאל. "תראה את הקופסא שלך, ערימת קרשים. מה תעשה עם זה בדיוק, הא?"
עומרי מנפח את הלחיים שלו. סבתא תאהב את התיבה שלו. הוא יודע. אבל יגאל הזה...
"אולי תביא את זה לאבא שלך?" מציע יגאל במתיקות. "בטח חסר לו שם חפצים, בביצוהר שלו."
"אבא שלי?" קולו של עומרי מתרומם, וידיו נשלחות קדימה, מטלטלות את יגאל בכוח. "אתה לא יודע מה שאתה מדבר, ואתה לא תעיז לדבר עליו!"
"זה אתה שלא יודע, פרחח." מטיל אותו יגאל חזרה, נמשיו בוהקים בהתרסה. "דוד שלי עובד שם, והוא מכיר את אבא שלך."
"דוד שלך לא מבין מהחיים שלו." ציפורניו של עומרי נשלחות קדימה, יוצרות שריטה מדממת על לחיו של יגאל. "ואתה מדבר שטויות."
"אני..." יגאל נאבק בידיו של עומרי. שכן כנגד כוחו וגובהו של יגאל ניצבים כרגע כעסו ועלבונו של עומרי, והכוחות שקולים.
"אבא שלי נסע לחוצלארץ כשהייתי תינוק." נושף עומרי. "הוא בכלל לא בארץ."
"אם אני אביא לך הוכחה, תאמין לי?" יגאל משחרר בזהירות את צווארונו הלפות בין ידיו של עומרי. "כן?"
"כן." מאשר עומרי. "אבל לא תהיה לך."
"יש לי כבר עכשיו." בשתי פסיעות ניגש יגאל אל השקית שעומרי הניח בפינת החדר כשהגיע. "מה זה, הא?"
"זה של סבתא שלי!" מזנק עומרי. "אל תיגע!"
אזכורה של סבתא שלו לא משפיע הפעם על יגאל, שמרים את השקית גבוה, מעל לגובה ידיו של עומרי, וקורע את העטיפה של החבילה.
"שלום אברהם." הוא קורא בדרמטיות את המילים הכתובת על עטיפת החבילה. "אני מקווה שנצליח להעביר לך את החבילה גם הפעם, למרות ההחמרה בהגבלות שהטילו על הקבוצה שלכם. שמענו שקבוצת אסירים נענשה על ניסיון בריחה, מקווה שלא היית ביניהם. עומרי ואני מחכים לך, ואני מתפללת עליך כל יום--- מספיק?" יגאל מוריד את החבילה בארשת ביטחון.
עומרי לא יודע מה התרחש אחר כך. הוא רק יודע שמצא את עצמו בסופו של יום בבית. עם פנס גדול מעל העין, חבורה כחולה על הלחי, ושריטה עמוקה על הלחי השנייה.
מצבו של יגאל היה טוב עוד פחות.
מאז, נקבר עומרי. תחתיו נולד עומר. חזק, קשוח, גבר.
סבתא ניסתה לדבר אתו, הציעו לו לבקר את אביו. אבל הוא סירב. הניח את העבר מאחוריו והמשיך קדימה. תמיד קדימה.
עכשיו כבר גם סבתא איננה. נשאר רק הוא, איש גדול לבד בעולם.
הרוח נושאת אתה קולות מרחוק, ועומר מחדד את אוזניו. האופק ריק, השמים מוורידים לאיטם. מאחורי המסעדה נע העץ הגדול לאיטו. ימינה ושמאלה. ההיפך מכיוון הרוח.
באינסטינקט, מניח עומר את ידו על ירכו, ממש את האקדח האישי שלו. הוא מתרומם על רגליו, צועד בהחלטיות לכיוון המסעדה.
"אבו-קאסם?" ברגע בו מגיע עומר לפתח החצר, נפרצת דלת המסעדה בכוח, וקבוצת אנשים נבעטת החוצה. אבו קאסם, הלקוח שלו, איש עסקים אירופאי, ועוד אחד, חמוש.
איש העסקים צולע. עושה רושם שקיבל טיפול מהבחור החמוש. אבו קאסם נגרר מאוים אחריהם. חוץ מהם, הסביבה נקייה.
עומרי משתופף מאחורי העץ, מקלל בפעם המאה את שיער ראשו השחור כפחם. בין העלים הוא דורך את האקדח, מניח את האצבע על ההדק, ומכוון.
יד בהירה תופסת אותו מאחור. מונעת ממנו ללחוץ. הוא לא צועק. בתנועה חלקה מעיף את היד שמאחוריו, ומסתובב.
חייל, או איש צבא. פנים רחבות ושיער כתום. הוא תופס ביד שעצרה אותו, מעיף את האיש אל הרצפה.
אבל הוא מיומן ממנו, בכל זאת איש צבא. הבא להורגך השכם להורגו, הוא יודע. אבל בכל זאת, היד שמכוונת עכשיו מולו, ידו של יהודי כמוהו, מעוררת בו רגשות כבויים.
"שמע ישראל..." ממלמל עומרי, ועוצם את עיניו ביראה.
ברגע שאחר כך הוא מרגיש את הבל נשימתו של האיש על פניו. פותח עיניים. "מה..." הוא שואל, מבולבל.
"עומרי?" סנטרו של האיש נופל בהפתעה, כשהוא קולט את החור בפיו של המאבטח. "מה אתה עושה פה?"
"אני מאבטח, יגאל." עונה עומר ביובש. "ואני כרגע בתפקיד."
"מאבטח את מי?" עיניו הירוקות של יגאל פעורות כמו שני אגמים גדולים. "את אבו-קאסם?"
"בדיוק." עומרי מאשר. "ואילו לא היית מפריע לי, היה יכול להיות טוב יותר."
"תגיד לי, אתה נורמלי?" גם יגאל מאומן היטב. שכן, עוצמת הקול בה הוא משתמש עומדת בניגוד גמור למנגינה שלו. "אתה מאבטח מחבל?"
"אבו-קאסם מחבל?" לרגע אחד נמסך קצת רגש בקולו של עומרי. "לא ידעתי." הוא משתתק. "בכל אופן, זה לא באמת משנה לי. אני עובד בשביל מי שמשלם לי."
"אתה---" אומר יגאל. והמילים, והמנגינה, יוצרים אצל עומרי סדרת פיצוצים בראש.
"אני בסך הכל למדתי לעשות בלי להרגיש." הוא מוציא את המילים מפיו במאמץ. "כדי שלא לקחת את החיים קשה מדי."
"אתה השתנית." אומר יגאל לאט. "היית ילד טוב פעם, עם לב רגיש."
"כן." אומר עומר, ועוצם את עיניו. "הייתי. פעם." הוא פותח חזרה את עיניו. "גם אתה היית פעם ילד שרוצה להגן על כל העולם, ורומס את כל מי שמפריע לך בדרך. היית, ונשארת."
"אבל מה אתה משווה!" מוחה יגאל, נמשיו בוהקים בדיוק כמו פעם. "אתה מגן על מחבל, ואני מגן על יהודים."
"כן." אומר עומר בשקט. "כנראה שאתה צודק."
"חוץ מזה," קולו של יגאל מתחדד. "היינו ילדים."
עומרי משפיל את עיניו. איך יסביר ליגאל, שהילד הזה עדיין חי ובועט אצלו בפנים?
צעקה חנוקה עולה במרחק כמה מטרים מהם, ושניהם נדרכים. "החוליה ששלחנו." אומר יגאל בקצרה. "נראה שאבו-קאסם הצליח להזעיק עזרה. בכל זאת, עכו..."
עומרי מרים מהרצפה את האקדח שלו, נושך שפתיים.
"בוא." מדברן אותו יגאל. "אנחנו שניים. אם נצליח למשוך אלינו את האש, יהיה לבחורים שלנו סיכוי לברוח."
למשוך אלינו את האש?
ידיו של עומרי רועדות, מנסות לייצב בכוח את האקדח.
היינו ילדים, אמר יגאל. הוא אפילו לא ביקש סליחה.
אקדחו של יגאל מרעים לידו. אין לו זמן לחשוב.
שלושים ושתיים שנה. לבד. והוא אפילו לא ביקש סליחה.
כדור שני נורה לידו, צעקות משמאל.
בדממה, דורך עומר את האקדח, נפרד מהילד שבראשו.
יש שם בחורים. אחים שלך, יהודים. עומר, עומר---
"הוא רובוט." אמר המפקד שלו. "מכונה מדויקת."
כדור ראשון נורה החוצה, קולע. בשבילכם, יהודים כמוני, שרוצים לעשות טוב.
