דיון במעלליו יתנכר נער?

מרציפן · 28/6/19

נכתב ע"י ב.א.:
השאיפה שלנו היא אמנם לא להיות גדוילים - חד משמעית.
אבל השאיפה שלנו היא כן להיות גדולים - חד משמעית!
שים לב ש @הדוויג כתב "גדולים" ולא "גדוילים".
מה ההבדל?
הבדל פשוט מאוד.
"גדוילים" הוא מונח ציבורי. "גדולים" הוא מונח אישי ואמיתי. על כל אדם באשר הוא לשאוף להיות אדם גדול, לשאוף לגדלות. (אגב, החזו"א אמר שזה הבדל בינינו למזרחי, שבמזרחי הם מחנכים לבינוניות, ואנו מחנכים לגדלות).

אני אמרתי אחרת?
להיות גדולים הכוונה לעשות מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, ולא להנהיג ציבור בדווקא או להיות איזה אישיות מפורסמת.
לזה צריכים לשאוף, ןלזה אין צורך בדוקא להיות קדוש מרחם, אלא כל אדם באשר הוא, וכוחותיו.

stars · 28/6/19

נכתב ע"י מרציפן:
אני אמרתי אחרת?
להיות גדולים הכוונה לעשות מה שהקב"ה רוצה מאיתנו, ולא להנהיג ציבור בדווקא או להיות איזה אישיות מפורסמת.
לזה צריכים לשאוף, ןלזה אין צורך בדוקא להיות קדוש מרחם, אלא כל אדם באשר הוא, וכוחותיו.

אצטט את תגובתך לעיל, ותגיד לי אתה אם אמרת אחרת או לא:

נכתב ע"י מרציפן:
זו טעות כל כך חמורה..
השאיפות שלנו הם לא להיות "גדוילים". חד משמעית!
השאיפות שלנו הינם לעבוד את בוראנו כפי הכלים שקיבלנו, וכפי איך שהוא דורש מעימנו.
כל אחד יש לו את המקום אליו הוא צריך להגיע, ולשם הוא אמור להגיע, ולא לשום מקום אחר.
לא כל אחד אמור להיות מנהיג של דור!

וזה היה בתגובה למשפט:

נכתב ע"י הדוויג:
אם כך, להיות גדולים כבר אין לנו סיכוי. חבל.

ש. צ. וינמן · 28/6/19

נכתב ע"י אשר שרבר:
הוא היה אומר: כשהייתי בפר סבא עם חולצה כחולה היו רועדים ממני כשאני בבני ברק עם חולצה לבנה ופראק אף אחד לא מקשיב לי.
ולעצם המעשה עם הזקן, אני לא בטוח שיש כזו תמונה אבל גם אם כן, ושמעתי המעיישה בעבר אני מפרש אותו אחרת. הקפדתו לגעת בזקן במשך כל שנותיו שלאחר מכן.

ישנה תמונה. ראיתי אותה במו עיני.

ולגבי הפרשנות, אם יש אמירה מפורשת אין צורך בפרשנות. והיא לא משנה את הלקח.

בנוסף, הרב שטיינמן שצוק"ל היה מחנך פיקח, שלא התרגש מכל שינוי וסטייה מהנורמה המקובלת. הוא היה גדול שהרים צעירים מאשפתות. שראה הרבה מעבר לטווח ארבע אמותיו. ואם הוא ראה בפרסום גורף של כלל פרטי החיים טעם לפגם, אפשר להניח שהוא צדק.

ניתן לאמר, שההתמקדות בנקודות החולשה מרפדת את תחושת האי נוחות הטבעית שלנו בנקודות החולשה. אך לא מביאה להתקדמות וצמיחה.

stars · 28/6/19

מ

נכתב ע"י שרה מגן:
ניתן לאמר, שההתמקדות בנקודות החולשה מרפדת את תחושת האי נוחות הטבעית שלנו בנקודות החולשה. אך לא מביאה להתקדמות וצמיחה.

משפט יפה!
אבל גם חלקי מאוד.
בשורה התחתונה ה-כ-ל תלוי כמה ואיך מציגים את זה. אם מציגים יותר מדי את הכישלונות ובצורה לא טובה, זה רק מוריד. כנ"ל לגבי ההצלחות.
אם מציגים את שניהם בצורה מאוזנת, בריאה ונכונה, ההצלחה בוא תבוא בעז"ה.

yonatanr · 28/6/19

אחת הבעיות הגדולות אצלנו, היא שאנחנו לא אוהבים מורכבות.
למה לנו להסתבך עם גיבורים שהם לא ממש רעים ולא ממש טובים, אלא ככה ככה?
תנו לנו את הגיבור הטוב, שהרע הגמור יורד לחייו ומתעלל בו, עד שלבסוף הטוב מנצח!
הספרות החרדית מצנזרת לא רק דברים 'בעייתיים' אלא גם דברים ש'אולי יהיה מישהו שלא נח לו לקרוא על זה'.
הספרות הכללית לוקחת את הרצון שלנו לקרוא חומר מעניין, ומעבירה דרכו מסר, שיתכן שלא היינו מעוניינים בו כשבאנו לקרוא. אבל בסופו של דבר הסופר [הטוב!] דוחף לך תובנות מעניינות שלא חשבת עליהן, מביא לך טיעונים וסיפורים שמוציאים אותך מאיזור הנוחות שלך.
אבל הספרות החרדית בעיקרה - לא כולל הסופרות החדשניות - באה לסתום לך את התיאבון לקרוא, על ידי ספרים שמדקלמים לך את המסרים שידעת מגיל אפס. ממילא, ברגע שמגיע סיפור ש'לא מתאים למה שהייתי מורגל בו עד היום', גם אם על פניו לא תמצא בו שום בעיה, מיד קופצת לה אזעקה אוטומטית 'היי, זה לא מתאים לנו!'
ומהרגע שהקוראים דורשים 'לא להקפיץ אותם עם רעיונות חדשים', מערכות העיתונים והספרים הופכות את זה לנורמה, וממילא מובן מאד למה לרוב אי אפשר למצוא איזה חידוש מרענן או פרספקטיבה חדשה בספרות שלנו.
על פי זה בוודאי מובן למה לא מספרים אצלנו על הכישלונות והמבוכות שאירעו ל'גדולים'. יש כאן תרתי לריעותא, א', מקפיצים אותנו ממה שידענו עד היום, שהגדולים נולדו מושלמים, ומעולם הם לא טעו. ב', מתעסקים עם 'גדולים', 'לשון הרע על המתים' וכו' שזו בעיה בפני עצמה. התחושה שלי היא שבלי א' לא היו עושים עסק מבעיה ב'.
אם מישהו יספר על רבי ישראל סלנטר שבנו נהיה פרופסור חילוני באוניברסיטה רוסית, או על בנו של הבעל התניא שהתנצר, או על הנצי"ב מוולאזין שהיו לו רגשי נחיתות על כך שהוא אינו מוכשר כיתר חבריו, הרי בוודאי ינועו כאן כמה על מקומם באי נוחות.

אפקטכתיב · 28/6/19

יש ספר תורני בשם
"עשרה נסיונות"
מדבר בדיוק על הנושאים הללו של הנסיונות בחיים
מבוסס על נסיונות אברהם אבינו
בתוספת סיפורים אמיתיים

ש. צ. וינמן · 28/6/19

נכתב ע"י yonatanr:
הספרות הכללית

הספרות הכללית ברובה המוחלט, מספקת את היצרים הבסיסיים והמולדים של האדם, שהוא "עיר פרא".
קרי, הרצון בשיחרור מעול. הרצון לבעוט במסגרות. השלטת הרגש על השכל, כלומר - מלחמה למען צדק מתוך "המוסריות האישית" תוך תירוצי אידיאל ומטרה שמקדשת כל אמצעי.
ובעיקר זו ספרות המספקת את היצר התאב לשקוע בתאוות עולם הזה. בקלות ובלי גבולות. ולהרגיש נעלים ומרוממים. ולכן. ורק לכן היא נחשקת.

בדיוק כשם שכל הג'אנק פוד נחשק. ונבוא לשכנע שהסיבה היא שבעניני בריאות עסקינן.

stars · 28/6/19

נכתב ע"י yonatanr:
הספרות הכללית לוקחת את הרצון שלנו לקרוא חומר מעניין, ומעבירה דרכו מסר, שיתכן שלא היינו מעוניינים בו כשבאנו לקרוא. אבל בסופו של דבר הסופר [הטוב!] דוחף לך תובנות מעניינות שלא חשבת עליהן, מביא לך טיעונים וסיפורים שמוציאים אותך מאיזור הנוחות שלך.

נכתב ע"י שרה מגן:
הספרות הכללית ברובה המוחלט, מספקת את היצרים הבסיסיים והמולדים של האדם, שהוא "עיר פרא".
קרי, הרצון בשיחרור מעול. הרצון לבעוט במסגרות. השלטת הרגש על השכל, כלומר - מלחמה למען צדק מתוך "המוסריות האישית" תוך תירוצי אידיאל ומטרה שמקדשת כל אמצעי.
ובעיקר זו ספרות המספקת את היצר התאב לשקוע בתאוות עולם הזה. בקלות ובלי גבולות. ולהרגיש נעלים ומרוממים. ולכן. ורק לכן היא נחשקת.

בדיוק כשם שכל הג'אנק פוד נחשק. ונבוא לשכנע שהסיבה היא שבעניני בריאות עסקינן.

דברים כדורבונות!!
אבל, זה לא אומר שאין דרך אמצע. הספר "בעצתך תנחני" למשל, בהחלט מוציא את האדם מהנוחות שלו, אבל באופן ראוי ונכון. בעיקרון כל המושג "חיזוק" מושתת על הרעיון והמטרה הקדושה "לנער" ו"לטלטל" את הבנאדם מאיפה שהוא נמצא, ולהוציא אותו מאזור הנוחות שלו, ומשם להכניס אותו לאזור נוחות טובה יותר.

הדוויג · 28/6/19

הנה דברים על פרשת השבוע הקשורים לנידוננו.
מתוך העלון השבועי 'נר מנחם' של הרב מנחם יעקבזון (ראש ישיבת מאור יצחק-חמד)

המצע של קורח

הבה ננסה להתבונן בגישתו של קורח 'מה היה המצע שלו' וגם אם אכן טעה והטעה גם את עצמו עקב נגיעתו האישית - היה כאן לכל הפחות בסיס שעליו מבוססת הטעות וההטעיה, היתה כאן גישה האמורה לשכנע גם אנשים ברי מעלה שאינם אינטרסנטים.

נראה כי קורח סבר שעליונותו של משה אינה נובעת מעבודה עצמית, הוא אכן נולד במדרגה גבוהה, הרי כפי המסורת עם לידתו נתמלא הבית אורה (ראה מדרש ורש"י שמות על 'ותרא אותו כי טוב הוא') אם כן הוא 'קדוש מרחם' ועל כך לא מגיעה לו הערכה.

לדעתו של קורח רק מעלה שהאדם משיג בבחירתו ובכוחות עצמו - מצדיקה הערכה, רק מי שנלחם והתמודד הינו בר מעלה. אם אנו מתייחסים לנקודת המוצא הבסיסית של בני אברהם יצחק ויעקב שהעבירו לבניהם את תכונות היסוד שרכשו בעמלם - הרי ש'כל העדה כולם קדושים', ומעבר לכך, גם אם מאן דהו זכה למעלה של מתנת שמים אינו ראוי להערכה מיוחדת ולא זכאי למעמד מיוחד, ואם כן מדוע תתנשאו על קהל השם - טוען קורח!

הרב יצחק הוטנר זצ"ל, מגדולי ההוגים והמחנכים בדור האחרון, כתב בביקורת על כך שבספרי הביוגרפיה של גדולי ישראל מציינים רק את גדלותם ולרוב גם מציינים שכבר בילדותם הצטיינו בין בני גילם. לא כך מחנכים לגדלות הוא טוען! דוקא כשנספר גם את ההתמודדויות שלהם נלמד את הדור הצעיר כיצד הצדיק קם מתוך ה'שבע יפול צדיק'... הגדלות היא דוקא זו המתפתחת מתוך התמודדות, דוקא הכיבוש של נקודות התורפה - היא המזכה את האדם בתואר צדיק.

אם כן לכאורה צודקת טענתו של קורח כי מי שנקודת הפתיחה שלו גבוהה במיוחד אינו זכאי להערכה מיוחדת ולהתנשאות על העם.

יתירה מזאת, לכאורה מנהיג שהוא 'מלאך' 'קדוש מרחם' לא יכול להבין לרוח העם ולהכיל את המלחמות הפנימיות בדרכו של אדם אל השלמות, ואם משה אכן גדול יותר מכולם מפני שנקודת הפתיחה שלו שונה, איך יוכל להנהיג לכוון ולהדריך?

והיכן הטעות?

מעבר לכך שמשה מוגדר בתורה 'עבד השם' שמשמעו שהוא אכן 'עבד' בכל כוחו, וגם מנקודת הפתיחה הגבוהה שבה התחיל עשה את העבודה הקשה והמפרכת, גם לולא זאת - כאשר הוא נבחר על ידי הבורא למנהיג ומורה דרך לעם - יתכן שניתנה לו מדרגה עילאית כדי לרומם איתו את העם – אל אותה פיסגה... ולשם כך נמסרה לו ההנהגה.

יתכן בהחלט שישנם גם מנהיגי עדה ומורי דרך מהסוג האחר, כאלו שעבדו והתמודדו בקשו את ה' בתוך חשכת העולם הזה ולאחר שמצאו את הדרך, לאחר שנפלו וקמו, יוכלו להדריך את האחרים. אולם פעמים רבות ובמיוחד בזמנים קשים מועיד הקב"ה את ההנהגה לנשמות גדולות וגבוהות.

אין ספק למשל שהגר"א והבעש"ט כמו גם רבים מגדולי האומה בכל הדורות עד החפץ חיים והחזון איש ועוד - היו נשמות גבוהות ובעלי יכולות רוחניות שנקודת הפתיחה שלהם היתה גבוהה מהרגיל והן ירדו לעולם בחסד ה' בתקופות קשות כדי לרומם את העם, הסיבה לבחירת נשמתם להיות זו שתקבל את התפקיד אינה בהכרח ידועה לנו -אבל הפרמטר במקרים כאלו אינו רק על פי מידת התמודדותם המוכרת, אלא על פי יכולתם להיות כלי שהנשמה השורה בו תאיר לעם ולעולם כולו...
משנולד משה נתמלא הבית אורה והעולם כולו השורה בחושך יצא לדרך של תחילת הזריחה... לכך הוא נועד ורק מהמקום שבו היתה נקודת הפתיחה שלו היה מסוגל ליישם זאת.
ויחד עם זאת ניתנו לו גם כלים 'להלך לרוחו של כל אחד ואחד' כפי שהוא עצמו מבקש מאת ה' כאשר מדובר על מינוי מחליף בטרם מותו.

yonatanr · 28/6/19

נכתב ע"י ב.א.:
דברים כדורבונות!!
אבל, זה לא אומר שאין דרך אמצע. הספר "בעצתך תנחני" למשל, בהחלט מוציא את האדם מהנוחות שלו, אבל באופן ראוי ונכון. בעיקרון כל המושג "חיזוק" מושתת על הרעיון והמטרה הקדושה "לנער" ו"לטלטל" את הבנאדם מאיפה שהוא נמצא, ולהוציא אותו מאזור הנוחות שלו, ומשם להכניס אותו לאזור נוחות טובה יותר.

עד כמה שאני מבין, 'חיזוק' אינו 'מנער ומטלטל' את האדם, אלא לוקח דעות והשקפות שהאדם כבר יודע אותם מימים ימימה, אך הן לא מספיק מורגשות אצלו, ומנסה להכניס אותן לתוך הרגש.
אני לא מדבר על ניעור הרגש, אלא על ניעור השכל. על הרחבת אופקים, על פתיחות לדעות שונות, על ראיית הדברים באופן אחר.

stars · 30/6/19

נכתב ע"י yonatanr:
עד כמה שאני מבין, 'חיזוק' אינו 'מנער ומטלטל' את האדם, אלא לוקח דעות והשקפות שהאדם כבר יודע אותם מימים ימימה, אך הן לא מספיק מורגשות אצלו, ומנסה להכניס אותן לתוך הרגש.
אני לא מדבר על ניעור הרגש, אלא על ניעור השכל. על הרחבת אופקים, על פתיחות לדעות שונות, על ראיית הדברים באופן אחר.

ראשית, ברגע שמצליחים להכניס את התובנות השכליות לרגש, זה מנער ומטלטל את הבנאדם. פוק חזי.
שנית, לעתים אין לבנאדם בכלל תובנות שכליות בנוגע לנושא מסוים, ואו אז מטרת החיזוק היא כפולה - להכניס לו את הדברים לתודעה השכלית, ולהכניס לו את הדברים לרגש. וזה בוודאי ובוודאי שמנער ומטלטל את הבנאדם.
(אגב, לא כולם מתנערים ומיטלטלים באופן שזה נ ש מ ע, יש שמתנערים ומיטלטלים בשקט גמור...)
[אמנם לפעמים הדברים עוקפים את התודעה השכלית וחודרים ישר לרגש, וצ"ע אם זו דרך נכונה. נשמע מה אומרים כאן חברי הפורום].

Almonit · 30/6/19

נכתב ע"י אפקטכתיב:
יש ספר תורני בשם
"עשרה נסיונות"

נסיונות יש המון, קשים יש המון.
אבל תמיד גיבורי הסיפור אחרי התלבטויות קשות עומדים בהם בעוצמה,תמיד יודעים מה לבחור ובוחרים נכון. תמיד מצליחים , תמיד מתגברים ומתמודדים.
אף פעם לא נהיים מתוסכלים, בוחרים ברע, מתייאשים , מתחזקים וכו'.

רחל סרולוביץ · 30/6/19

נכתב ע"י Almonit:
נסיונות יש המון, קשים יש המון.
אבל תמיד גיבורי הסיפור אחרי התלבטויות קשות עומדים בהם בעוצמה,תמיד יודעים מה לבחור ובוחרים נכון. תמיד מצליחים , תמיד מתגברים ומתמודדים.
אף פעם לא נהיים מתוסכלים, בוחרים ברע, מתייאשים , מתחזקים וכו'.

בלתי אפשרי לעניות דעתי לסיים ספר ראוי לקריאה בבחירה מוחלטת ברע, ולהניח אחריה נקודה וכריכה אחורית.
הבחירה השגויה יכולה להיות חלק בתהליך, אבן דרך, אבל לא סיום.
את הבעיה הזו פותרים הסופרים האמיצים (כן, יש כאלה) שמשאירים את ספריהם ללא סוף מוגדר, לאחר שהובילו את גיבוריהם גם לטעויות, ומשאירים אותם לחשוב על הכל, ללא מסקנות.
זו חוכמה גדולה להוביל לתובנה בלי לומר אותה, כי הסופר לא באמת אמר, זה את/ה שהבנת את זה.

stars · 30/6/19

נכתב ע"י רחל סרולוביץ:
בלתי אפשרי לעניות דעתי לסיים ספר ראוי לקריאה בבחירה מוחלטת ברע, ולהניח אחריה נקודה וכריכה אחורית.
הבחירה השגויה יכולה להיות חלק בתהליך, אבן דרך, אבל לא סיום.
את הבעיה הזו פותרים הסופרים האמיצים (כן, יש כאלה) שמשאירים את ספריהם ללא סוף מוגדר, לאחר שהובילו את גיבוריהם גם לטעויות, ומשאירים אותם לחשוב על הכל, ללא מסקנות.
זו חוכמה גדולה להוביל לתובנה בלי לומר אותה, כי הסופר לא באמת אמר, זה את/ה שהבנת את זה.

אמת לאמיתה!
ובדיוק לכן צריך להשריש בתודעה את ההבנה שלא ניתן לקחת את הסיפור כמות שהוא וליישם אותו.
ניתן ללמוד מהסיפור, ניתן לקחת תובנות מסוימות, אבל בשום אופן לא ניתן להתייחס לסיפור כאילו אנו יודעים את כל התמונה. (ובוודאי שלא ניתן לחקות את הסיפור).

א. איזראעל · 30/6/19

בלת"ק חלקי.
בבית הורי היו מדגישים מאד את נושא גדולי ישראל שהגיעו למה שהגיעו בזכות התמדה ועמל, ואכן רבים מהספרים בביתינו היו מסוג 'יוסלה מסלוצק' מהר'' שיק, שמי שיודע היה חלש ונחשל ביותר בימי ילדותו. אפילו הרמב"ם עצמו מתואר כבעל כשרונות חלשים ומטה וכונה ע"י אביו 'בן הקצב'.
אמנם, אי אפשר להכחיש שהיו מגדו"י שנולדו עם כשרונות עילויים ונדירים כדוגמת הגר"א או הרוגצ'ובר.
אבל לתאר את כל גדולי ישראל מכל הדורות ככאלה, הרי זה חטא להיסטוריה ולחינוך הילדים.

ארבע · 30/6/19

נכתב ע"י רחל סרולוביץ:
בלתי אפשרי לעניות דעתי לסיים ספר ראוי לקריאה בבחירה מוחלטת ברע, ולהניח אחריה נקודה וכריכה אחורית.
הבחירה השגויה יכולה להיות חלק בתהליך, אבן דרך, אבל לא סיום.
את הבעיה הזו פותרים הסופרים האמיצים (כן, יש כאלה) שמשאירים את ספריהם ללא סוף מוגדר, לאחר שהובילו את גיבוריהם גם לטעויות, ומשאירים אותם לחשוב על הכל, ללא מסקנות.
זו חוכמה גדולה להוביל לתובנה בלי לומר אותה, כי הסופר לא באמת אמר, זה את/ה שהבנת את זה.

אם אני הייתי המופקדת על ליקוט ציטטות נבחרות, הייתי בוחרת בהודעה שלעיל.

רחל סרולוביץ · 30/6/19

נכתב ע"י ב.א.:
אמת לאמיתה!
ובדיוק לכן צריך להשריש בתודעה את ההבנה שלא ניתן לקחת את הסיפור כמות שהוא וליישם אותו.
ניתן ללמוד מהסיפור, ניתן לקחת תובנות מסוימות, אבל בשום אופן לא ניתן להתייחס לסיפור כאילו אנו יודעים את כל התמונה. (ובוודאי שלא ניתן לחקות את הסיפור).

אם אתה סומך על קוראיך שכך יעשו, תן להם סיפור שלא בהכרח ראוי לחיקוי,
אולם... למילה הכתובה יש השפעה כה חזקה (שלא כאן המקום להרחיב על דברים ידועים כאלה), שהסיכון הוא גבוה.

רחל סרולוביץ · 30/6/19

נכתב ע"י ארבע:
אם אני הייתי המופקדת על ליקוט ציטטות נבחרות, הייתי בוחרת בהודעה שלעיל.

לא אעיד על עיסתי

רותי רפפורט · 30/6/19

נכתב ע"י א. איזראעל:
כונה ע"י אביו 'בן הקצב'.

מה היו אומרים הפסיכולוגים היום על אבא כזה?...
בלי לקרוא הכל, הבנתי שיש ביקורת - כנ"ל באשכול הסמוך - על הספרות החרדית.
היא מטייחת. מתכחשת. מעלימה. יוצרת מציאות אוטופית ומקוממת.
יש לי מגילה ארוכה בעניין, אבל אקצר:
בגדול הספרות החרדית עשתה כברת דרך יפה, מימי ספרות הילדים המתקתקה בה הילדים היו טובים, ההורים מושלמים והמחנכים מורמים מעם. ב"ה אתם יכולים לקרוא היום על אמא שטעתה, מורה שהייתה לא בסדר ואפילו מנהל (!!!) שנהג שלא כשורה.
האם יש עוד דרך לעבור כדי להציג מראה מדויקת, לא מתייפייפת, מול פני הקורא? כמובן.
האם נגיע להסרת כל המחיצות, השלכת המסכות והצגת המציאות כמות שהיא? לכאורה לא.
למה?
כי לא על הכל נכון לכתוב.
זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה נכון.
נתקדם עוד קצת, בעז"ה, ואפילו עוד הרבה. לא נגיע "עד הסוף" כמו בציבור הכללי.
בנוגע לספרות על גדוילים, ואיך שהיא נתפסת בעיני צעירי הצאן:
בגיל שלוש ילד לא יכול להבין שאבא שלו הצדיק קנאי. בגיל שנתיים ילד לא יתפוס איך אמא הטובה שלו מרכלת על השכנה. השכל והתפיסה שלהם מוגבלים, ובהתאם לכך לא נכון לחשוף בפניהם תפיסות שיקלטו במהלך חייהם, עם התבגרותם השכלית והרגשית.
וכל אחד מבין שגדולי ישראל נפלו וקמו. וכל אחד יקלוט את זה במוקדם או במאוחר בהתאם לרמת ההבנה שלו.
וזה נכון גם לגבי הספרות החרדית, שלא תציג את נפילות גיבוריה החרדים, במלוא כישלונם.