הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
במגדניה של אוליז מכרו סופגניות בתוך קופסת קרטון, וסימור מדרום סודן, ישב על ארגז ירוק של תנובה וקיפל קרטונים במרץ. אוליז שנולדה במחנה עקורים בקפריסין למשפחה הונגרית, היתה עוטפת אותו בחמלה ששמורה אצלה רק לפליטים, אבל ביילה רוחל האופה היתה מקללת אותו ואת כל הגויים באידיש, ומסיימת כל קללה בנשיקה מזוזה ואמירת "אומיין".
ובדיוק כשאלתר יוחנן האייניקעל נכנס לחנות, אוליז הוציאה מהמטבח מגש עמוס בסופגניות, ואלתר יוחנן שהיה כבר גרוש עם ילד, ביקש ממנה איזה חמישים חתיכות, כי יש בחיידר "חומש סעודה", וצריך מהר מהר להביא את זה לפני ששוקי לרר מגיע לצלם את הרבה נכנס עם המשב"ק והמנהל.
"אני אעשה את זה לפי הקצב שלי, אייניקעל!" הודיעה לו אוליז בטון חריף, "הפציינטים שלי לא צריכים לחכות בגלל שהאלתר יוחנן רוצה פופציג חתיכות", התלהמה, "ברור?" שאלה אותו, נהנית מהמבוכה שהוא הפגין, אחרי הכל הוא חסיד מיכלשטט, ובין החסידות שלהם בהונגריה שלפני השואה, שררה מתיחות עזה.
"אומרים קליינטים", הוא מלמל לתוך המפתחות של הביואיק.
"אני אקרא להם איך שאני רוצה", אוליז התעצבנה, ובטעות הזריקה יותר מדי ריבה לסופגניה, "נישט גיפערלאך", היא מלמלה, "שיהיה לילד שיאכל את זה קצת רויטע בעקלך, לא יזיק, לבריאות", הסתכלה לראות אם אלתר יוחנן מזדהה עם מה שהיא אמרה.
לא, הוא היה שקוע בטלפון, צועק משהו על איזה פקידון במוסדות, הוא הזכיר לה את משולם שרגא שלה, שחושב שהוא מנהל את כל העולם, ובסופו של דבר היא זאת שמשלמת לו את המשכנתא.
רמקול מזדמן צעק מהרחוב "די לוויה פון הרב החסיד...וויל ארויס גיין פון רחוב שטראוס צו הר הזיתים!"
"אוי ווי!" היא נלחצה, "עוד חמש דקות והרחוב פה נסגר לגמרי".
אבל גם חמש דקות לא היו, בליל צפירות וסירנות נשמע מהרחוב, וג'יפ משטרתי התייצב מול החנות, חוסם את הכביש לרוחב, מול החרטום הכסוף של הביואיק של האיינקעל.
"משוגעים!" הוא התחיל לצעוק ולנפנף, "חכו רגע, אני רק מביא סופגניות וזז!"
"הוראה של מפקד המחוז", ציין קצין במשקפי שמש, "לא זזים לפני שתים עשרה, בהערכה גסה", הוא הוסיף, "אני לא מאמין שלפני אחת בצהריים יסתיים כאן משהו".
וכמו לאשר את דבריו, גל של אנשים בשחור, שקיות ניילון על הכובעים, ואבל מעורב באקשן מילאו את הרחוב.
"בבקשה!!" הוא התחנן לפני רפ"ק אורן, "תן לי רק להזיז את האוטו, אני אסע רק רוורס!"
"אין לך מה להתחנן, שמור את הדמעות לכיפור", הודיע לו אורן, "הרכב לא זז בלי אישור של מפקד מחוז".
טלפונים לליצמן, דרעי, פירר, ודונאלד טראמפ לא הועילו, וגם אם היו מועילים, לא היה כבר לאן לזוז. עשרות נערים ובחורים התגודדו סביב הרכב, במטרה לצפות באדמו"ר שחוזר אליו. משפחת שטיינר אנשי חסד של ממש, פתחו עמדת מים ליד המגדניה של אוליז, וכל עובר אורח התעכב ליד העמדה, בירך שהכל ושתה.
אלתר יוחנן המיואש התחיל לחשוב ביזנס, כמה הוא היה עושה מכל בקבוק מים שהשטיינר האלה פשוט מבזבזים. אוליז עמדה בפתח החנות וצפתה במתרחש, "איינקעל!" היא קראה לו, "במקום לחשוב על כסף, תחשוב על שידוך".
"מצחיק מאוד", הוא הפטיר וחזר להרהר בבקבוקים הריקים שיחזיר בעבור 30 אגורות, תכפיל את זה באלפיים, זה יוצא לא רע.
"סופגניה אכלת?" הזקנה החליטה להטריד אותו, "בוא, תטעם אחת, ריבת חלב, זה ממש טעים".
אבל הוא היה רעב ונכנס בחזרה לחנות, שם חיכו לו חמישים סופגניות, מתוכן עשרים ארוזות, ושלושים סתם נחו על המגש. סימור שהיה אמור לארוז אותן, צילם עכשיו את ההלוויה בסלולרי שלו, הוא בטח שולח לחברים שלו מסודן, והם מחזירים לו:"חחח מה זה כל השחורים האלה?"
"תקשיב איינקעל!", היא אמרה לו ותחבה לו סופגניה ביד, "אתה יודע למה כל כך מסריח כאן?"
"מסריח?" הוא שאל בתמימות.
"אוהו!" היא ענתה, "זה כי אנשים שופכים פה את כל השטינקע פעקאלאך שלהם, שקים על גבי שקים של צרות ובעיות, ואתה יודע מה? אף אחד לא מנקה את זה מפה, הכל נשאר פה בחדר וחצי הזה, בין השולחן שם בפינה, לקופה רושמת שם, ולברכת הבית בצד שני".
לרגע היה נראה שהוא סתם בוהה באוויר, אבל בפנים משהו בער לצאת, פמפם רקע ביציאה, ואז נשפך החוצה. הוא סיפר לה הכל, על הגירושין, השידוכים המביכים, הילד שלא נותנים לו לראות, הביואיק עם החלונות הכהים שמסתירים את הדמעות, הלחשושים בשטיבל, הכל פשוט נשפך שם כמו ריבה רותחת שמפעפעת בתוך סופגניה לוהטת, ובנגיסה לא זהירה משפריצה על הפנים נוזל אדום ומסוכן.
אפילו ביילה רוחל הפסיקה ללוש את הבצק וקפאה על השולחן המקומח, אפילו טימור הסודני כיוון אליו את המצלמה, והעביר את הסיפור שלו בשידור חי אל החברים שלו בארץ כוש.
"ביילה רוחל!" הזדעקה אוליז, "למה את בוהה בו כמו איזה פסל מזהב? תקחי את התהילים שלך ותגידי איזה קפיטל או שנים.
"אני לא יודעת לקרוא!" נבהלה ביילה רוחל.
"לא חשוב", אמרה אוליז, "תעשי כאילו את יודעת, נו מהר".
וגם אוליז בעצמה פתחה ספר תהילים, ולא הפסיקה להתפלל עד שכמעט עברה כל הלוויה, וספר התהילים כמעט שנמס מהדמעות שלה.
מעט לקוחות מזדמנים הציצו לחנות, אך החנות היתה מעוצבת כך, שמלבד כמה יודעי חן, איש לא שיער אלו מעדנים מסתתרים במדפיה. וחסידי מיכלשטט היו מכורים לסופגניות של אוליז, למרות שידעו את האיבה שהיא נוטרת להם עוד מימי אבותיה בהונגריה.
"קח תתפלל", אמרה לו אוליז והעבירה לו את ספר התהילים הבלוי שלה, "אני צריכה לסדר פה את הבקלאוות לברית של הפרענקלאך", אמרה בגזענות גלויה ללא שמץ של הסתרה או צידוק עצמי.
אלתר יוחנן נטל את התהילים לידו, ובתחושת 'תמות נפשי עם פלישתים' התחיל לומר מפרק א', ואז המשיך לב', וגם לד' ה' ויא'
"אייניקעל!" הוא שמע צעקה מתוך מסך הדמעות ששטפו את עיניו, הוא הרים את הראש מהתהילים וראה את החנות ריקה ונקיה, ברחוב דלקו פנסים, והלוויה חלפה מזמן. "נראה לך שבגלל שקנית כמה בולקעס אתה יכול להישאר כאן לכל החיים?!" אוליז נשמעה רגוזה, "אתה טועה, תן לי לסגור את החנות וללכת הביתה".
אלתר יוחנן התרומם מהכיסא, סגר בנשיקה את ספר התהילים לא לפני שהוא בודק איפה הוא אוחז, פרק קכא, החזיר לאוליז את ספר התהילים, ויצא בחיפזון מהחנות.
הביואיק חיכתה לו, קרה ומלאת אדים, הוא נכנס וניסה להניע, לא מניע.
"מה קורה?" אוליז היתה מטושטשת מבעד לאדים שעל החלון. "הבן שלי בידידים, הוא בטח יוכל לעזור לך", היא הכתיבה לו מספר, ולאחר שלוש דקות, הופיע איש צנום וערני, לבוש בסרבל עבודה וציצית גדולה.
"תפתח מכסה מנוע", הוא ציווה, חיבר בזריזות סוללה ניידת, והאוטו התעורר לחיים
"סע לשלום!" הוא סגר את מכסה המנוע, ונעמד על המדרכה ליד אמו, "מה נשמע ממהלה?!"
"הכל בסיידר מיקלוש", ענתה לו והביטה בו בחיבה, "נראה לי מצאתי שידוך לאסתר דבוירה שלך, מה אתה אומר?" הביטה לעבר הביואיק המתרחק.
"אני אומר שכדאי שיטפל במצבר שלו", אמר בחיוך, עלה על האופנוע, ונסע לבשר לאסתר דבוירה שיש לו רעיון חדש לשידוך.
ובדיוק כשאלתר יוחנן האייניקעל נכנס לחנות, אוליז הוציאה מהמטבח מגש עמוס בסופגניות, ואלתר יוחנן שהיה כבר גרוש עם ילד, ביקש ממנה איזה חמישים חתיכות, כי יש בחיידר "חומש סעודה", וצריך מהר מהר להביא את זה לפני ששוקי לרר מגיע לצלם את הרבה נכנס עם המשב"ק והמנהל.
"אני אעשה את זה לפי הקצב שלי, אייניקעל!" הודיעה לו אוליז בטון חריף, "הפציינטים שלי לא צריכים לחכות בגלל שהאלתר יוחנן רוצה פופציג חתיכות", התלהמה, "ברור?" שאלה אותו, נהנית מהמבוכה שהוא הפגין, אחרי הכל הוא חסיד מיכלשטט, ובין החסידות שלהם בהונגריה שלפני השואה, שררה מתיחות עזה.
"אומרים קליינטים", הוא מלמל לתוך המפתחות של הביואיק.
"אני אקרא להם איך שאני רוצה", אוליז התעצבנה, ובטעות הזריקה יותר מדי ריבה לסופגניה, "נישט גיפערלאך", היא מלמלה, "שיהיה לילד שיאכל את זה קצת רויטע בעקלך, לא יזיק, לבריאות", הסתכלה לראות אם אלתר יוחנן מזדהה עם מה שהיא אמרה.
לא, הוא היה שקוע בטלפון, צועק משהו על איזה פקידון במוסדות, הוא הזכיר לה את משולם שרגא שלה, שחושב שהוא מנהל את כל העולם, ובסופו של דבר היא זאת שמשלמת לו את המשכנתא.
רמקול מזדמן צעק מהרחוב "די לוויה פון הרב החסיד...וויל ארויס גיין פון רחוב שטראוס צו הר הזיתים!"
"אוי ווי!" היא נלחצה, "עוד חמש דקות והרחוב פה נסגר לגמרי".
אבל גם חמש דקות לא היו, בליל צפירות וסירנות נשמע מהרחוב, וג'יפ משטרתי התייצב מול החנות, חוסם את הכביש לרוחב, מול החרטום הכסוף של הביואיק של האיינקעל.
"משוגעים!" הוא התחיל לצעוק ולנפנף, "חכו רגע, אני רק מביא סופגניות וזז!"
"הוראה של מפקד המחוז", ציין קצין במשקפי שמש, "לא זזים לפני שתים עשרה, בהערכה גסה", הוא הוסיף, "אני לא מאמין שלפני אחת בצהריים יסתיים כאן משהו".
וכמו לאשר את דבריו, גל של אנשים בשחור, שקיות ניילון על הכובעים, ואבל מעורב באקשן מילאו את הרחוב.
"בבקשה!!" הוא התחנן לפני רפ"ק אורן, "תן לי רק להזיז את האוטו, אני אסע רק רוורס!"
"אין לך מה להתחנן, שמור את הדמעות לכיפור", הודיע לו אורן, "הרכב לא זז בלי אישור של מפקד מחוז".
טלפונים לליצמן, דרעי, פירר, ודונאלד טראמפ לא הועילו, וגם אם היו מועילים, לא היה כבר לאן לזוז. עשרות נערים ובחורים התגודדו סביב הרכב, במטרה לצפות באדמו"ר שחוזר אליו. משפחת שטיינר אנשי חסד של ממש, פתחו עמדת מים ליד המגדניה של אוליז, וכל עובר אורח התעכב ליד העמדה, בירך שהכל ושתה.
אלתר יוחנן המיואש התחיל לחשוב ביזנס, כמה הוא היה עושה מכל בקבוק מים שהשטיינר האלה פשוט מבזבזים. אוליז עמדה בפתח החנות וצפתה במתרחש, "איינקעל!" היא קראה לו, "במקום לחשוב על כסף, תחשוב על שידוך".
"מצחיק מאוד", הוא הפטיר וחזר להרהר בבקבוקים הריקים שיחזיר בעבור 30 אגורות, תכפיל את זה באלפיים, זה יוצא לא רע.
"סופגניה אכלת?" הזקנה החליטה להטריד אותו, "בוא, תטעם אחת, ריבת חלב, זה ממש טעים".
אבל הוא היה רעב ונכנס בחזרה לחנות, שם חיכו לו חמישים סופגניות, מתוכן עשרים ארוזות, ושלושים סתם נחו על המגש. סימור שהיה אמור לארוז אותן, צילם עכשיו את ההלוויה בסלולרי שלו, הוא בטח שולח לחברים שלו מסודן, והם מחזירים לו:"חחח מה זה כל השחורים האלה?"
"תקשיב איינקעל!", היא אמרה לו ותחבה לו סופגניה ביד, "אתה יודע למה כל כך מסריח כאן?"
"מסריח?" הוא שאל בתמימות.
"אוהו!" היא ענתה, "זה כי אנשים שופכים פה את כל השטינקע פעקאלאך שלהם, שקים על גבי שקים של צרות ובעיות, ואתה יודע מה? אף אחד לא מנקה את זה מפה, הכל נשאר פה בחדר וחצי הזה, בין השולחן שם בפינה, לקופה רושמת שם, ולברכת הבית בצד שני".
לרגע היה נראה שהוא סתם בוהה באוויר, אבל בפנים משהו בער לצאת, פמפם רקע ביציאה, ואז נשפך החוצה. הוא סיפר לה הכל, על הגירושין, השידוכים המביכים, הילד שלא נותנים לו לראות, הביואיק עם החלונות הכהים שמסתירים את הדמעות, הלחשושים בשטיבל, הכל פשוט נשפך שם כמו ריבה רותחת שמפעפעת בתוך סופגניה לוהטת, ובנגיסה לא זהירה משפריצה על הפנים נוזל אדום ומסוכן.
אפילו ביילה רוחל הפסיקה ללוש את הבצק וקפאה על השולחן המקומח, אפילו טימור הסודני כיוון אליו את המצלמה, והעביר את הסיפור שלו בשידור חי אל החברים שלו בארץ כוש.
"ביילה רוחל!" הזדעקה אוליז, "למה את בוהה בו כמו איזה פסל מזהב? תקחי את התהילים שלך ותגידי איזה קפיטל או שנים.
"אני לא יודעת לקרוא!" נבהלה ביילה רוחל.
"לא חשוב", אמרה אוליז, "תעשי כאילו את יודעת, נו מהר".
וגם אוליז בעצמה פתחה ספר תהילים, ולא הפסיקה להתפלל עד שכמעט עברה כל הלוויה, וספר התהילים כמעט שנמס מהדמעות שלה.
מעט לקוחות מזדמנים הציצו לחנות, אך החנות היתה מעוצבת כך, שמלבד כמה יודעי חן, איש לא שיער אלו מעדנים מסתתרים במדפיה. וחסידי מיכלשטט היו מכורים לסופגניות של אוליז, למרות שידעו את האיבה שהיא נוטרת להם עוד מימי אבותיה בהונגריה.
"קח תתפלל", אמרה לו אוליז והעבירה לו את ספר התהילים הבלוי שלה, "אני צריכה לסדר פה את הבקלאוות לברית של הפרענקלאך", אמרה בגזענות גלויה ללא שמץ של הסתרה או צידוק עצמי.
אלתר יוחנן נטל את התהילים לידו, ובתחושת 'תמות נפשי עם פלישתים' התחיל לומר מפרק א', ואז המשיך לב', וגם לד' ה' ויא'
"אייניקעל!" הוא שמע צעקה מתוך מסך הדמעות ששטפו את עיניו, הוא הרים את הראש מהתהילים וראה את החנות ריקה ונקיה, ברחוב דלקו פנסים, והלוויה חלפה מזמן. "נראה לך שבגלל שקנית כמה בולקעס אתה יכול להישאר כאן לכל החיים?!" אוליז נשמעה רגוזה, "אתה טועה, תן לי לסגור את החנות וללכת הביתה".
אלתר יוחנן התרומם מהכיסא, סגר בנשיקה את ספר התהילים לא לפני שהוא בודק איפה הוא אוחז, פרק קכא, החזיר לאוליז את ספר התהילים, ויצא בחיפזון מהחנות.
הביואיק חיכתה לו, קרה ומלאת אדים, הוא נכנס וניסה להניע, לא מניע.
"מה קורה?" אוליז היתה מטושטשת מבעד לאדים שעל החלון. "הבן שלי בידידים, הוא בטח יוכל לעזור לך", היא הכתיבה לו מספר, ולאחר שלוש דקות, הופיע איש צנום וערני, לבוש בסרבל עבודה וציצית גדולה.
"תפתח מכסה מנוע", הוא ציווה, חיבר בזריזות סוללה ניידת, והאוטו התעורר לחיים
"סע לשלום!" הוא סגר את מכסה המנוע, ונעמד על המדרכה ליד אמו, "מה נשמע ממהלה?!"
"הכל בסיידר מיקלוש", ענתה לו והביטה בו בחיבה, "נראה לי מצאתי שידוך לאסתר דבוירה שלך, מה אתה אומר?" הביטה לעבר הביואיק המתרחק.
"אני אומר שכדאי שיטפל במצבר שלו", אמר בחיוך, עלה על האופנוע, ונסע לבשר לאסתר דבוירה שיש לו רעיון חדש לשידוך.
