לפני כשנה, נדמה היה לכולנו שהעולם עומד להשתנות, לעבור איזה שינוי מהותי שלא יניח לו להתקיים עוד כשהיה, כולנו חווינו וחיינו את התחושה של 'משהו קורה פה', עת בה הפציע על שמי תבל יצור זעיר, קטן עוד יותר מחיידק, חי-דק, משהו כזה המכונה ווירוס, או בשמו המפורש 'קורונה - כוביד 19', דיברו על מגפה עולמית, רחש בחש בקדירת תבל שאיש לא ידע מה מתבשל בה, פאניקה מטורפת אחזה ברבים מיושבי חלד, ואיש לא ידע לומר על שום מה, פסח זה על שום מה, או מרור, שאנו אוכלים.
גופו של עניין, אם אכן יש לזה דינים של מגיפה, לך עמי בוא בחדריך, לך עמי, וכולי האי ואולי, אין זה עסקנו, זה עסק הפוסקים, מורי ההוראה די בכל אתר ואתר, שידונו כל אחד כפי ראות עיניו, וכהוראת רבותיו, מי שיורנו על כל צעד ושעל בענייני הלכה ומשפט, לי אין ידע בזה די הצורך, ולא שום הוראה בזה, וכן כל מי אשר רוח בו, רוח כתיבה, רוח לבלרות, אין לו סמכות לפסוק, לזה צריך יורה יורה, ידין ידין, דן ידין.
אך ישנו סוג נוסף של הוראות, את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה, לב מי יורה דעה, הוראה כזו שצריך לה דעת, הוראה שלא די לה בידיעת ההלכות, הוראה שלא נצרכת לה ידיעת ההלכות, הוראה שכל מי שנדבה אותו רוחו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה', זכאי לבטא אותה, להרגיש אותה, וליתר דיוק הוראה שאינה כלל בגדרי הוראה, הרגשת לבבות, של כל מי אשר לב טהור מפעם בקרבו, לב טהור ורוח נכונה, רוח חדשה.
סוג זה של הוראות מתבטא פעמים רבות בכישרון הכתיבה, ולבאר, כי לא כל מי שכישרון כתיבה לו, או רוח לבלרות בקרבו, יכול הוא לכתוב דעות, לא כל לבלרון מתחיל זכאי הוא לתואר 'הוגה הדעות של הציבור החרדי', ואף ספק אם יכול הוא להיות הוגה הדעות של עצמו, אם בכלל יש לו כאלה, עיין ערך יכרסמנה חזיר מיער, ועוד כהנה וכהנה, הכלל, לא כל מה שחושבים אומרים, ולא כל מה שאומרים כותבים, מיוחס לקה"י.
דא עקא, שמהרגע בו נותנים לעט לשייט על גבי השורות, מהרגע בו נותנים לקולמוס לזעוק את זעקתו, הוא עושה זאת ללא אבחנה, ללא הבחנה, כיון שניתנה רשות - אינו מבחין, כי כשכואב צועקים, ולעתים אף חשים כי עומדים במצב כזה של אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, קלני מראשי קלני מזרועי, אוי לי מייצרי אוי לי מיוצרי, העט עושה את עבודתו נאמנה, אומר את מה שחושב, ואחר כל זאת, אי אפשר לנקום בדומם, יערב לכם מה טוב, ואם לא - שאוני והטילוני.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
