הנושאים החמים
הנושאים החמים
הערב היה נעים האווירה זורמת.
הרגשתי נינוח בין הידידים החדשים, מוחמא מההיכרות הקרובה עם אנשי הדעה, אומרי המילה האחרונה.
"לא האמנתי שיש כאלה אנשים לעניין" סיפרתי לעצמי.
הדעות שלהם התקרבו לדעות שלי, רק ברהוט יותר.
התאימו להלך החשיבה שלי ולהסתכלות שלי על העולם. אבל ממקום פתוח יותר, היורד לעומקם של דברים.
אפרים הגבוה, הרשים אותי כל כך. באופן שבו הוא הציג את הדברים, מזווית מעניינת שגרמה לי להסכים אתו בהרבה דברים.
ניתאי המזוקן, הצעיר שבחבורה, אמר בדיוק את מה שאני חושב, רק בצורה כל כך מרשימה, ועם שפה עשירה.
גם ממישה השתקן, התרשמתי. במיוחד מהאופן שמידי פעם, זרק דימויים בתשלובת נכונה. ממש כמו סלט קלוסלאו בליל שישי, ליד הטשולנט.
"זה ערב מדהים, ממש מכונן". המשכתי לשתף את עצמי בהתלהבות.
השיחה נסבה על דעות קדומות, ומנהגים שונים. התחלתי להתמכר לאופן הפתוח שבה אפשר לבחון אמונות קודמות, ולדעת לקבל דעות ששונות משלי, כשהם מוצגות בביטחון וברהיטות מלוטשת.
פתאום שמעתי את אפרים:
"המדהים בגזר, זה הדימוי שלו ככתום, למרות שהוא בעצם כחול !"
"מה זה היה?!" הסתכלתי על כולם מבולבל, מנסה לתפוס מתי מגיע הפאנץ', ולהתחיל לצחוק.
ממש לא. ניתאי הנהן בהתלהבות, והוסיף: "זה עדריות גמורה, וחוסר יכולת להבטיח אצבע על הנכון. מזל שכולנו יודעים שהצבע של הגזר כחול, כמו שכיפת הזהב כחולה, למרות שמה המטעה."
"מה זאת אומרת?" העזתי להקשות, תוך סיכון מעמדי אצל חבריי החדשים. "כיפת הזהב לא באמת מוזהבת?"
בחיים לא הושפלתי כמו אותה מתקפת מבטים מרחמים. "הנה עוד אחד", קפץ מישה. "בטח גם אתה מאמין שמשקפיים מסייעות לראייה."
"הבט מישה ידידי" נטל ניתאי שוב את זכות הדיבור, "בנוגע למשקפיים אני בהחלט מכבד את דעתם של אלו שמאמינים שיש יכולת לזגוגיות פשוטות, להקל עיוותי ראייה. אבל הנושא של כיפת הזהב זה ממש תעתועי דמיון היסטורי".
בשלב הזה התחלתי לצבוט את עצמי, אבל אפרים כבר נכנס לטראנס. "זה כל כך מיושן ומעייף להתקבע על המוסכמות האלו שהגזר כתום. אני עזבתי את ההורים שלי בדיוק בגלל זה לא לעשות שקר עם עצמי".
"תהיה מי שאתה" הסכימו איתו ניתאי ומישה.
אחרי עוד חצי שעה מהפכנית, של שיחה בנושא, כשאני נתקל בעוד ועוד מחוג חבריי החדשים, שמחזיקים בהשקפות המפותחות האלו במיוחד בנוגע לצבע האמיתי של הגזר.
מרוב בלבול למול חבורת העפרונות המחודדים, ידעתי שמה שאני חייב, זה להתקשר לאמא שלי.
"אמא, תמיד אמרת לי שהגזר כתום, אני מעדיף להאמין לך, למרות שאני בבלבול קצת בנוגע לזה, אז מי אמר לך שזה נכון?"
"אמא שלי." ענתה בנחרצות נעימה. "היא זאת שלא ירשה את השריטות שלי. ואמא של סבתא, אמרה לסבתא את מה ששמעה מדור לפניה שכמובן קיבלו את זה מאמותיהם הקדושות. להמשיך?
ככה עד לאישה הראשונה שהוציאה גזר מהאדמה וראתה שזה כתום."
לא חזרתי לחבורת החכמים בעיניהם, ובעיני עצמי עד ללפני שעה. המלאתי שלווה פנימית, כשפתאום קלטתי עד כמה בטחון עצמי אלוף בלשקר.
אסור לי לסמוך על האמונה הבסיסית, היא יכולה להתערער.
זה לא בושה לבקש חיזוקים.
יצאתי ללילה הקריר, הירח החליף צבעו לכתום, במיוחד בשבילי.
הרגשתי נינוח בין הידידים החדשים, מוחמא מההיכרות הקרובה עם אנשי הדעה, אומרי המילה האחרונה.
"לא האמנתי שיש כאלה אנשים לעניין" סיפרתי לעצמי.
הדעות שלהם התקרבו לדעות שלי, רק ברהוט יותר.
התאימו להלך החשיבה שלי ולהסתכלות שלי על העולם. אבל ממקום פתוח יותר, היורד לעומקם של דברים.
אפרים הגבוה, הרשים אותי כל כך. באופן שבו הוא הציג את הדברים, מזווית מעניינת שגרמה לי להסכים אתו בהרבה דברים.
ניתאי המזוקן, הצעיר שבחבורה, אמר בדיוק את מה שאני חושב, רק בצורה כל כך מרשימה, ועם שפה עשירה.
גם ממישה השתקן, התרשמתי. במיוחד מהאופן שמידי פעם, זרק דימויים בתשלובת נכונה. ממש כמו סלט קלוסלאו בליל שישי, ליד הטשולנט.
"זה ערב מדהים, ממש מכונן". המשכתי לשתף את עצמי בהתלהבות.
השיחה נסבה על דעות קדומות, ומנהגים שונים. התחלתי להתמכר לאופן הפתוח שבה אפשר לבחון אמונות קודמות, ולדעת לקבל דעות ששונות משלי, כשהם מוצגות בביטחון וברהיטות מלוטשת.
פתאום שמעתי את אפרים:
"המדהים בגזר, זה הדימוי שלו ככתום, למרות שהוא בעצם כחול !"
"מה זה היה?!" הסתכלתי על כולם מבולבל, מנסה לתפוס מתי מגיע הפאנץ', ולהתחיל לצחוק.
ממש לא. ניתאי הנהן בהתלהבות, והוסיף: "זה עדריות גמורה, וחוסר יכולת להבטיח אצבע על הנכון. מזל שכולנו יודעים שהצבע של הגזר כחול, כמו שכיפת הזהב כחולה, למרות שמה המטעה."
"מה זאת אומרת?" העזתי להקשות, תוך סיכון מעמדי אצל חבריי החדשים. "כיפת הזהב לא באמת מוזהבת?"
בחיים לא הושפלתי כמו אותה מתקפת מבטים מרחמים. "הנה עוד אחד", קפץ מישה. "בטח גם אתה מאמין שמשקפיים מסייעות לראייה."
"הבט מישה ידידי" נטל ניתאי שוב את זכות הדיבור, "בנוגע למשקפיים אני בהחלט מכבד את דעתם של אלו שמאמינים שיש יכולת לזגוגיות פשוטות, להקל עיוותי ראייה. אבל הנושא של כיפת הזהב זה ממש תעתועי דמיון היסטורי".
בשלב הזה התחלתי לצבוט את עצמי, אבל אפרים כבר נכנס לטראנס. "זה כל כך מיושן ומעייף להתקבע על המוסכמות האלו שהגזר כתום. אני עזבתי את ההורים שלי בדיוק בגלל זה לא לעשות שקר עם עצמי".
"תהיה מי שאתה" הסכימו איתו ניתאי ומישה.
אחרי עוד חצי שעה מהפכנית, של שיחה בנושא, כשאני נתקל בעוד ועוד מחוג חבריי החדשים, שמחזיקים בהשקפות המפותחות האלו במיוחד בנוגע לצבע האמיתי של הגזר.
מרוב בלבול למול חבורת העפרונות המחודדים, ידעתי שמה שאני חייב, זה להתקשר לאמא שלי.
"אמא, תמיד אמרת לי שהגזר כתום, אני מעדיף להאמין לך, למרות שאני בבלבול קצת בנוגע לזה, אז מי אמר לך שזה נכון?"
"אמא שלי." ענתה בנחרצות נעימה. "היא זאת שלא ירשה את השריטות שלי. ואמא של סבתא, אמרה לסבתא את מה ששמעה מדור לפניה שכמובן קיבלו את זה מאמותיהם הקדושות. להמשיך?
ככה עד לאישה הראשונה שהוציאה גזר מהאדמה וראתה שזה כתום."
לא חזרתי לחבורת החכמים בעיניהם, ובעיני עצמי עד ללפני שעה. המלאתי שלווה פנימית, כשפתאום קלטתי עד כמה בטחון עצמי אלוף בלשקר.
אסור לי לסמוך על האמונה הבסיסית, היא יכולה להתערער.
זה לא בושה לבקש חיזוקים.
יצאתי ללילה הקריר, הירח החליף צבעו לכתום, במיוחד בשבילי.
