בס"ד
אשמח לשמוע מה מקובל ואיך זה עובד אצלכם.
נער בישיבה קטנה. בן 14.5.
עדין נפש, למדן ומתמיד, ילד מדהים מכל בחינה.
מסיים את סדר ג' בסביבות 21:30.
עד שהוא מגיע הביתה זה כבר כמעט 22:30.
מתיישב לאכול משהו, לשתף קצת מה היה היום, קצת להירגע... קצת לנגן... קצת להתארגן...
במקרה הטוב הוא מגיע למיטה בחצות.
ובשעה 6:30 הוא כבר אמור לקום כדי להגיע בזמן לתפילה.
והוא פשוט לא מצליח לקום. למרות שהוא כל כך רוצה.
הוא פשוט לא מסוגל לפתוח את העיניים. עד הדקה ה99 + +
וככה, למרות שהוא באמת משתדל, הוא רוכש לו שם של מאחר כרוני.
וזה מתסכל אותו נורא. וגורם לו להתחיל את היום ברגל שמאל...
וסתם כך, הוא מסתובב כל היום בעיניים טרוטות מעייפות.
זה נורמלי?
איך אמורים להתמודד עם זה?
אשמח לשמוע מה מקובל ואיך זה עובד אצלכם.
נער בישיבה קטנה. בן 14.5.
עדין נפש, למדן ומתמיד, ילד מדהים מכל בחינה.
מסיים את סדר ג' בסביבות 21:30.
עד שהוא מגיע הביתה זה כבר כמעט 22:30.
מתיישב לאכול משהו, לשתף קצת מה היה היום, קצת להירגע... קצת לנגן... קצת להתארגן...
במקרה הטוב הוא מגיע למיטה בחצות.
ובשעה 6:30 הוא כבר אמור לקום כדי להגיע בזמן לתפילה.
והוא פשוט לא מצליח לקום. למרות שהוא כל כך רוצה.
הוא פשוט לא מסוגל לפתוח את העיניים. עד הדקה ה99 + +
וככה, למרות שהוא באמת משתדל, הוא רוכש לו שם של מאחר כרוני.
וזה מתסכל אותו נורא. וגורם לו להתחיל את היום ברגל שמאל...
וסתם כך, הוא מסתובב כל היום בעיניים טרוטות מעייפות.
זה נורמלי?
איך אמורים להתמודד עם זה?