הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא אוהבת להישען עלי, לא פיזית, אוהבת להיות בחברתי, סתם כשאין לה מצב רוח או צריכה יעוץ, או כשמשעמם לה לפעמים אז אני הכתובת, ולא משנה מה מעסיק אותי או מה קורה איתי באותו רגע...
"בואי איתי לים, לא טוב לי היום"... ואני מרחמת וחסה על נשמתה הזועקת – והולכת איתה ונותנת לה את כל כולי, קונה לה עוגות טעימות כדי שיהיה מה לאכול כשיושבים על הסלעים וצופים לעבר האופק התכול והמרגיע הזה, כשמתמקדים בכל גל וגל קוצף, אפשר לדבר על הכל ולשפוך את הלב, ולבכות אם צריך, "אני מרגישה שזה טוב לי, לשוחח, לצאת, לאוויר הזה, לאווירה – עם חברה"...
"אין לי נפש קרובה", היא ממשיכה, וכאן אני שומעת ומצטמררת, כל כך כואבת אותה, כל כך מרגישה, דומעת איתה, על חברויות מתחלפות עם העונות.
"רבקי הייתה חברה קרובה קרובה, היינו מדברות המון, היא על כאביה ואני על מכאובי, היא מחכה לילדים ואני עוד קודם, ל"הוא" שלא הגיע עדיין, ושערי מלבין.... היינו מתפללות אחת על השניה בכותל, בוכות יחד וממתינות לישועה, היא נושעה ועזבה... התקשרה לבשר על השמחה, ונטשה...
גם גיטי הייתה שותפה הדוקה, סבלה מחוסר אחר, הייתה איתי בסבל, וכשהגל עבר עליה נטשה אותי לאנחותי לבדי, עכשיו היא לא צריכה אותי לביחד, לא צריכה סעד, היא רוקדת ואני מאחור, מוחה דמעה.
למה הן עוזבות? אין חברה אמיתית שיכולה לעמוד מולי וללוות אותי באמת? עד כדי כך העולם חושב על עצמו? "
היא שאלה -- והשאלה נשלחה לכחול האין סופי הזה, והגלים ענו לה בשתיקה מתנפצת, והרוח ענתה במשב נעים ודומם, והסלעים לא זזו כמו ידעו שזה לא המקום ולא הזמן.
ואני יושבת ומאזינה, לבי פתוח ומלא רחמים והערכה אדירה למתמודדת הזו, שאין לה כלום אבל יש לה המון, יש לה כח לקום ולהמשיך, עוצמות פנימיות אדירות לנהל חיים תקינים ומחייכים, כשבפנים בוער ותוסס ים של דמעות שעולה על גדותיו.
"בואי איתי לים, לא טוב לי היום"... ואני מרחמת וחסה על נשמתה הזועקת – והולכת איתה ונותנת לה את כל כולי, קונה לה עוגות טעימות כדי שיהיה מה לאכול כשיושבים על הסלעים וצופים לעבר האופק התכול והמרגיע הזה, כשמתמקדים בכל גל וגל קוצף, אפשר לדבר על הכל ולשפוך את הלב, ולבכות אם צריך, "אני מרגישה שזה טוב לי, לשוחח, לצאת, לאוויר הזה, לאווירה – עם חברה"...
"אין לי נפש קרובה", היא ממשיכה, וכאן אני שומעת ומצטמררת, כל כך כואבת אותה, כל כך מרגישה, דומעת איתה, על חברויות מתחלפות עם העונות.
"רבקי הייתה חברה קרובה קרובה, היינו מדברות המון, היא על כאביה ואני על מכאובי, היא מחכה לילדים ואני עוד קודם, ל"הוא" שלא הגיע עדיין, ושערי מלבין.... היינו מתפללות אחת על השניה בכותל, בוכות יחד וממתינות לישועה, היא נושעה ועזבה... התקשרה לבשר על השמחה, ונטשה...
גם גיטי הייתה שותפה הדוקה, סבלה מחוסר אחר, הייתה איתי בסבל, וכשהגל עבר עליה נטשה אותי לאנחותי לבדי, עכשיו היא לא צריכה אותי לביחד, לא צריכה סעד, היא רוקדת ואני מאחור, מוחה דמעה.
למה הן עוזבות? אין חברה אמיתית שיכולה לעמוד מולי וללוות אותי באמת? עד כדי כך העולם חושב על עצמו? "
היא שאלה -- והשאלה נשלחה לכחול האין סופי הזה, והגלים ענו לה בשתיקה מתנפצת, והרוח ענתה במשב נעים ודומם, והסלעים לא זזו כמו ידעו שזה לא המקום ולא הזמן.
ואני יושבת ומאזינה, לבי פתוח ומלא רחמים והערכה אדירה למתמודדת הזו, שאין לה כלום אבל יש לה המון, יש לה כח לקום ולהמשיך, עוצמות פנימיות אדירות לנהל חיים תקינים ומחייכים, כשבפנים בוער ותוסס ים של דמעות שעולה על גדותיו.
נערך לאחרונה ב:
