*אתגר הפורים הגדול!*

[nechamizak]

שלושה בחורי ישיבה מבוסמים וחסרי יציבות מכתתים רגליהם בין בתי השכונה המרוחקת מעבר לגבול הלא רשמי של השטעטל. הם מחליטים להיכנס אל הבניין האחרון בשורה שהקבלן העניש אותו ובנה אותו מבודד משאר הבתים. הבניין נראה להם סטנדרטי. רגיל. קונבנציונלי. לגמרי. שני זוגות אופניים. דלי של סיד קרוש. עגלת קניות שבורה משנות השמונים וחתולה אפרפרה עם עיניים ירוקות. הם דופקים על הדלת הראשונה נעדרת השלט וצועקים בקול ניחר: "לא פחות מאלף! לא פחות מאלף!". הדלת נפתחת בחריקה קלה, ובפתח עומד.................................

באתגר הפורימי שלנו אנחנו הולכים לקיים בהידור "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בחסידות מבואר שפורים הוא זמן מיוחד בו ליהודי יש כוח להפוך את - המן הרשע, ענייני הרוע, ל - מרדכי היהודי, עניינים דקדושה, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם.

אז קחו קצת "לחיים", ולכו להחזיר בתשובה כל דמות אנטי דתית/ חרדית שעולה על דעתכם העומדת מעבר לדלת עליה דפקו בחורי הישיבה. הדמות יכולה להיות מהארץ או מחו"ל, זקנה או צעירה, מוכרת ושאינה, וגם בדיונית לחלוטין. אתם! אתם תהיו בחורי הישיבה שפוגשים בה בפורים מבוסמים, ומצליחים להסיר ממנה את המסכה ולגלות בה ניצנים של טוב!

אתן יכולות להיות גם אישה נחמדה שבאה להביא משלוח מנות וטעתה בכתובת....

לכו בכוחכם זה ושמחו את ישראל!

מכסת המילים לאתגר לא תעלה על 500 מילה. שני הקטעים הטובים ביותר יעלו לשלב ב', ואחד נוסף בבחירות דמוקרטיות. שלושתם יחד יתמודדו בתלת קרב חסר רחמים. האתגר יינעל בעוד שבוע בדיוק מהיום, ביום שלישי י"ב אדר בחצות.

השחיזו את מקלדותיכם והכינו את בליסטראותיכם. קטעים קומים, אירוניים, אבסורדים ופרודיות יתקבלו בברכה! בהצלחה!

לנספח: https://www.prog.co.il/threads/נספח-ל-אתגר-הפורים-הגדול.346975/

 

[chani t]

גרררחצצצ

זהו,
הרוכסן סגור,
הזנב במקום,
האוזניים זקופות,
ודרך העיניים אפשר להציץ לעולם הרחב שנגלה לפני,
יוצאים לדרך,

הרחוב מלא בדמויות צבעוניות אני מחייך לעצמי מאחורי המסיכה,
אף אחד לא יזהה אותי,
היום אני יהיה מלך ליום אחד
או יותר נכון אריה ליום אחד,

צעדיי רחבים וגמלוניים משהו, אני נכנס לפתח הראשון שנקרה בדרכי,
ונוקש על הדלת הראשונה,
בעצם למה לדפוק,
פותח,
מהדס למרכז החדר
החדר נראה רגיל לחלוטין,
מפה על השולחן מעליה אגרטל סיני משופשף,
בעצם מי אמר שהוא סיני?
לא יודע, אולי צרפתי
מה שבטוח ישראלי הוא לא, וגם לא פורימי,

בעצם,
פורים היום
"חייב אניש לבסומא לבסומא לבסומאאאא"

כפיר קטן בגובה הדשא נעמד לידי בעיניים קרועות
"אוההההה" הוא פוער את פיו גדול גדול
מפתח המאורה מאחורי הכפיר מגיחה גם בת אדם,
מה היא עושה פה?

"מה אתה עושה פה?" היא שואגת
יודעת לצעוק בת האדם הזאת

"פורים בא פורים בא ואיתו שמחה רבה"
צעדי הריקוד שלי גמלוניים משהו עקב מרחבי הסוואנה הצפופים,
קירות לבנים חוצצים אותם
אני מסתובב הלוך וחזור ושוב...

"תסתלק מפה מיד, אין לי מקום לשיכורים"

שיכורים? אני לא שיכור אני אריה
"האאאאהההה"

הכפיר מתחייך ומקפץ
"אהההההה"

"גן חיות פתחו לי פה" נאנחת בת האדם
בפתח הדלת עומד פנגוין,
איך הגיע פנגוין לסוואנה?
הוא קצת מוכר לי הפנגווין הזה, זה לא שאול?!

"יצחק אריה"
הפנגווין מדבר אלי,
מה הוא רוצה ממני?
אני רק אריה בלי יצחק

בת האדם מתחילה להתרגז
"תסתלקו מפה כולכם, אני לא מחפשת שונררים, ובטח לא שונררים מחופשים"

הפנגוין מדבר איתה,
מעניין,היא יודעת לדבר גם בשקט בלי לצעוק,

היא נכנסת למאורה שממנה הגיחה וחוזרת עם כסא גלגלים
על הכיסא יושב בן אדם מקומט כמו עיתון ישן
והפנגוין מתחיל לרקוד ולשיר,
אני מצטרף אליו ושנינו מזמרים ומסתחררים יחד ברחבי החדר,
הזקן מתחייך וכל הקמטים בפנים שלו מתחילים להתיישר,
הוא מושיט יד רועדת לכיס, שולף משם כיפה מקומטת יותר מעור פניו ומניח אותה על הקרחת
לפתע הוא מוחא כפיים רועדות ומזמר איתנו יחד,
"חייב אינש לבוסמא לבסומא לבסומא"
אנחנו מסתחררים יותר ויותר והוא ממהר את הקצב איתנו,

בסוף שכבר כל הסוואנה מסתחררת סביבי במעגלים אני נשען על הקיר מסוחרר,
שאול מושך אותי לעבר הדלת,
ובת האדם מסננת לעברינו
"תבואו שוב שמחתם את אבא שלי מאוד, כבר הרבה זמן הוא לא שמח ככה"
הדלת נסגרת בטריקה
ורגע לאחר מכן מגיח ממנה כפיר קטן

הוא מתקרב ולוחש
"אריה, תבוא אלינו עוד פעם?"
מבטו מתחנן
"הוא יבוא בעז"ה אבל בלי התחפושת"
מבטיח שאול

מבטו ננעץ בי בתחנונים

"גרררר" אני שואג לעברו ומהנן קלות
הוא מתחייך ונכנס,
מאמין להבטחתי החיתית משהו.

 

[גדי ישראלי]

"יענקי... יענקי... הפעם שרים שושנת יעקב..."
"כן, כן, הפעם שושנת יעקב".
"רעיון טוב", אמר יענקי מאחורי מסיכה של גורילה. "אז יאללה, אחד, שתיים, ו-שלש!!!".
הדלת נפרצה בידי חמישה בחורים נלהבים.
"שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד---"
כלב זאב ענקי. ישוב על אחוריו ונועץ בהם מבט חייתי.
"אלי, מאיפה הגיע הכלב הזה?"
הכלב החל מגרגר, והחמישה בעקבותיו. מפחד.
"יענקי, אתה גורילה, לך תתמודד איתו".
צביטה הספיקה להחזיר את הבדחן הלא יוצלח למציאות.
"חבורת פורצים וגנבים תסתלקו מהבית שלי!!!".
המבטא - היה רוסי. האיש - מטורף משגעון. בקבוק הבירה - מתוצרת שוודית.
הבקבוק הונף באבחה אכזרית. חמישה זוגות עיניים עקבו אחריו בתדהמה. הוא פגע במנורה שמעליו וזו נחתה על ראשו המקורח של בעל הבית.
זה השאיר את המצב עם חמישה בחורי ישיבה מחופשים ומפוחדים. כלב זאב מגרגר. ורוסי מעולף.
ליצן היה שם. כלב היה שם. בירה גם הייתה. רק חסר היה פופקורן והם יכלו לפתוח שם יריד.
קובי זינק ראשון ושפך מים קרים על הרוסי. אלי מיד הרים לו את הרגליים. יענקי עיסה לו את הרקות, לא שזה קשור אבל גם ככה רעדו לו הידיים אז כבר שיעשה איתן משהו.
הרוסי התעורר. "אתם אנשים טובים, באמת אנשים טובים, סליחה. סתם חשדתי בכם. לכו לחדר שינה שלי ותיקחו משם כמה כסף שאתם רוצים. אני לבינתיים ארד לשכן ואלגום בירה קרה להשיב את נפשי".
"תודה גבר", אמר יענקי מבלי להפסיק את העיסוי.
חמשת הבחורים התוססים רוקנו את כיסיו של הרוסי בשעה שהלה לגם כוס בירה קרה אצל השכן מתחת.
"יענקי... יענקי... בדלת הבאה זה חייב להיות ומרדכי יצא...".
"נכון, זה הכי מתאים", התלהבו כולם.
"חברים, מרדכי יצא אבל אנחנו לא הולכים לצאת מפה". הוא נאנח.
"אבל למה?" תמהו כולם.
"שכחנו מהכלב".

 

[רוח סערה]

"אוקיי, תרשמי" צילי נענית לתחנונים, עוצמת את עיניה בדרמטיות ומקריאה:

"למנהלת היקרה והמשקיעה שעוזרת לנו להתרומם מעלה מעלה במדרגות הקדושה..." היא מדקלמת בפאתוס.

תהילה מתפוצצת מצחוק.

"כמה שקרים במשפט אחד! מה שבטוח, היא עוזרת לנו בעבודת המידות".


על תהילה וצילי הוטלה בעל כורחן המלאכה של עיצוב משלוח המנות המושקע למנהלת הסמינר הקשוחה והקפדנית- הגב' רוזנברגר.

רק כשסיימו לארוז, נזכרו, לדאבונן, שאין שום ברכה מצורפת וניסו את כוחן בחריזה ללא הצלחה.

"צילי. נראה לי שאין ברירה, בשביל לכתוב ברכה נצטרך למצוא משהו אמתי. מחמאה שנוכל לומר בפה מלא, ורק אז לא נחטא למטרה".

השתיים מתרצנות . חוככות בדעתן למצוא כף זכות לפני שיגשו למלאכת כתיבת הדקלום.

לאחר שעה ארוכה. נראות השתיים הולכות במהירות במורד הרחוב. משלוח ענק בידה של האחת, ומעטפה חתומה בידה של האחרת. אושר נסוך על פניהן. ורוח טהרה כמנשבת סביבן.

הן הצליחו.



דפיקה על הדלת.

לבבות פועמים בחשש.

מי זאת פותחת?

אויש, זה לא אמתי.

שרה המשוגעת!!!.

"סליחה" הן קוראות בבהלה "זו טעות".

תהילה מנסה לסגור את הדלת בחוזקה.

אך צילי היא הראשונה שמבחינה בשלט שעל הדלת:

"רוזנברגר". היא ולא אחרת.

לבנות וחיוורות כסיד הן עומדות על מקומן. מסבות עיניהן ממבטה המטורף והמבולבל של שרה- חלום הבלהות של ילדי השכונה- העומדת בצורה מעוותת ומשמיעה קולות מוזרים.

"אוי ואבוי. שרהל'ה. את פתחת את הדלת?" נשמע קולה של המנהלת באחד החדרים הפנימיים. הקול הקר והשנוא נשמע היה לפתע נבוך ואנושי מדי.

ופתאום הן רואות את המנהלת- הגברת רוזנברגר- בחלוק ביתי וכובע ליצן קמוט.

" כנסו, חמודות." עיניה לחות ומבולבלות גם הן.

הן רוצות לברוח.

תהילה מחליטה טרם הנסיגה להושיט למנהלת את משלוח המנות שכל כך עמלו עליו.

"אני מבקשת, תכנסו, וסגרו אחריכן את הדלת". המנהלת מתחננת כלאחר ייאוש.

מתוך מבוכה נכנסות השתיים ומתיישבות על הספה.

" אני לא יודעת איך זה קרה".

גברת רוזנברגר מורה לשרה המשוגעת שמתגלה כבתה להיכנס לאחד החדרים.

רק עכשיו הן שמות לב לכוס המשקה החריף שבידה.

המנהלת נבוכה, מרימה את הכוס ובחצי התנצלות היא אומרת "לחיים".

ופתאום, מתוך דמדומי שכרות היא מתחילה להתייפח ולהסביר:

"מה אתן חושבות? שתמיד הייתי כזאת קשוחה? החיים הם שלימדו אותי שאם לא שמים מגינים קשיחים אז החיצים של העולם נכנסים עמוק וחד בפנים."

"כששרה נולדה הייתי שבר כלי ממש, לא התאוששתי וחפצתי במותי יותר מחיי".

היא לוקחת לגימה נוספת. מעוותת מעט את פרצופה. וממשיכה.

"אך, כשהבנתי שאין לי ברירה אלא להמשיך לחיות החלטתי נחושות שאף אחד לא יראה אותי בחולשתי. סודה של שרהלה יישמר. ואני אהיה חזקה עוד יותר, וכך הייתי תמיד כלפי חוץ. חזקה. אבל כנראה קצת הגזמתי. וכל כאב שניסה להבליח הפכתי לעוד התעמרות, עוד שחצנות"

היא משהקת, מתעלמת ממבטיהן המבועתים של הבנות.

"אך בכל פעם ששרה באה לביקור בחגים מהמוסד. ליבי חושב להישבר בשנית.

אנו, בעלי ואני, מסתגרים בצערנו, נועלים את הבית על מנעול ובריח, אין יוצא ואין בא.

היום, בפורים. בעלי התבשם קמעא יצא בריקוד ושאל אותי:

'ציביה, למה את כזאת מרירה? בואי נעשה לחיים'.

הוא מזג לי כוס של וויסקי יקר להחריד ולא הייתה לי ברירה, אלא להתחיל לשתות."

זוויות מעניינות נתלות בקצות פיותיהן של צילי ותהילה.

"אוי, מה אני אגיד לכן בנות? שכחתי מהגברת רוזנברגר המנהלת ונהייתי ציביה שוב. ילדה קטנה שפוחדת מהעולם האכזר. ופתאום, זה היה הרבה יותר נעים מלהיות מנהלת קפדנית וקשוחה".

"הושטתי מטפחת ארוכה לכיוון בעלי הקשיש ופצחנו בריקוד סוער. צחקנו, בכינו, חזרנו להיות זוג צעיר ונטול בעיות במצווה טאנץ, עוד לפני שהצרות נולדו"

והנה, כנראה מתוך השכרות לא הבחנו בדפיקות. ולא שמנו לב ששרה פתחה לבד את הדלת הנעולה"


.

תהילה וצילי פוסעות מהורהרות בשתיקה זו לצד זו.

לא. הן לא יגלו לאדם מה שהן ראו עכשיו.

תחושה נדירה ומרוממת ממלאה את ישותן,

כף הזכות היחידה שמצאו ביגיעה אכן הוכיחה את עצמה:

"אין מורה רע, יש מורה שרע לו".

 

[אפשוטער איד]

תמיד טענתי שהמורי נהיגה שלהם - החרדים אינם יודעים ללמד נהיגה, או שאינם יודעים בעצמם לנהוג,

אבל היום הזה זה פשוט קטסטרופה הכביש פה באיזור החרדי נראה כמו..כמו...

סה"כ רציתי להגיע לקצר את הדרך לקליניקה של אילנה, ולאיזה קטסטרופה הכנסתי ת'צמי,
אנל'א מבין היכן המשטרה והיכן רשויות האכיפה, כל החבר'ה פה עושים ככל העולה על רוחם סוואנות עם רמקולי ענק, בחורונים שמקפצים על הכבישים, בקיצור מדינת עולם שלישי.

ולא לדבר על הרכבים שמתזגזגים להם כאילו הם במשחק שיקאגו, מעולם לא ידעתי שיש ל"נחנחים" שמגיעים אלינו מידי פעם לשכונה כזה צבא, ככה זה נראה שהם לא עושים שירות וחיים על חשבונינו

אילנה לצידי נכנסת ללחץ, וזה גרוע כי כשהיא בלחץ אני מאבד עשתונות ואני מסוגל לדרוס פה איזה דוס.
אני כבר שעה וחצי תקוע פה כי כמה אידיוטים קופצים פה על הכביש,
ת'אמת הם נראים לי אחרי כמה שאכטות טובות של "חומר",

אפ'פם לא הייתי פחדן ובניגוד למשתמטים האלו אני הייתי ביחידות הכי קרביות ומסוכנות שיש, הילכך ובהתאם לזאת, החלטתי לצאת ולנסות לעשות סדר בהתפרעויות בחוץ. אילנה התחננה "הם יעשו לך לינץ, הם מסוכנים החבר'ה האלו," שלחתי לעברה את אחד המבטים האמיצים של בוגר סיירת ויצאתי.

בקושי יצאתי מהרכב מתקרבים אלי איזה חמישה חבר'ה מהם בריצת אמוק "לא פחות מאלף-לא פחות מאלף" באיחור של שניה קלטתי שיש לי עסק עם שיכורים כמו שצריך אבל הדרך לרכב היתה כבר חסומה...

ואז ניגש אלי איזה דוס שחור אלה מהאדוקים עם הזונדאלאך לבוש במין תלבושת מעוררת השראה עם כל מיני שרשראות כסף שמשתלשלים לו על החולצה ומתחיל לחבק אותי ולנשק אותי בערך כמו שאמא זכרה לברכה נישקה אותי לפני שהתגייסתי.

לכזו סיטואציה לא התכוננתי, והוא שואג לי בצרחות מעורבות בבכיות קורעות לב ומצפון

"יהודי! פורים היום!"

ספלאץ'....

בבת אחת נפל לי האסימון זהו זה,
נפלתי פה ב"פורים". תמיד שמעתי על היום הזה אף פעם לא ראיתי את זה... וואו!

אני צועק לאילנה שתצא מהרכב והיא מסובבת את האצבע על הרקה כאילו השתגעתי,
נו טוב תמיד היא טענה שאני לא מאה.

ואז כשאני עומד ככה חצי חצי.. ניגשים אלי עוד קבוצה, אחד גורילה, אחד סתם לבוש עם כובע ליצן, ועוד כמה עם מלבושים לא מזוהים דוחפים לי כוס ויסקי משובח ליד וצועקים לי
"יהודי! פורים היום! – תשתה משהו "לחיים".
כאילו יכלתי לסרב הרקתי לגרוני ב'שלוק'. אוי זה טוב.

מסביבי החבר'ה פצחו בריקוד סוער כשהם תופסים בידי ומקפיצים אותי כמו איזה כדורסל שלא מצליח להגיע לרצפה. כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי עם כובע מוזר על הראש נוחר גוהה נוהה "ונהפוך ונהפוך ונהפוך הוא"

הטלפון לא גמר לשלוח התראות מאילנה שבטוחה שהדוסים השפיעו עלי,

יכול להיות.

אבל אני פה עד סוף היום.

 

[ששונית]

בס"ד

בעבר הרחוק שרנו בגן זיוה פורים בא פורים בא ועמו שמחה רבה.
והיום. תראו לאן הגענו. איזה שמחה ואיזה נעליים.
הדוסים העלוקות האלו חודרים מהר ובטוח לשכונה היפה והנקיה שלנו.
לפני שנתיים עוד יכולתי לצאת לריצת בוקר מבריאה, היום היא כבר מחליאה.
אני חוזר עם לחץ דם אוטוסטראדי כשאני רואה איך עוד ועוד שטחים נשבים על ידי הכיבוש החרדי.
מאז שהם השתלטו לנו על הורידים, אפילו יום שבת אין לי. לך תצא לים כשחמולות טפילים מלווה אותך באזעקה פרימיטיבית שאאאאאבאאאאאאאאס.
אבל פורים. אפילו את פורים הם לקחו לי.
השנה התארגנתי מראש כמו למבצע צבאי.
על המרפסת תליתי שלט מרהיב עין לאמור "אין כניסה לחרדים לגזלנים ולקבצנים. יש כאן אמסטף רעב. הנכנס לשטח המונצפיאלי של הבנין עושה זאת על אחריותו."
ליתר ביטחון תליתי כמה העתקים בכניסה לבנין ובחדר המדרגות. על דלת ביתי תליתי תמונה מבעיתה של אמריקן פיטבול טרייר חושף שיניים.
לפחות אם היה גשום היו נדפקות להם קצת החגיגות. חבל.
אבל מה, היום אני יכול להות רגוע. אף דוס לא יטריד אותי ויריץ אותי אל הדלת לנבוח עליו כמו בשנים הקודמות.


בסופו של דבר נראה שהיום עבר בסדר.
השלטים עובדים יופי. יוגב ושירן מלמטה עוד ישלחו לי פרחים. עשיתי להם עבודה עבודה.
אני דמיינתי או שבאמת מישהו דפק?
מה, הוא דפוק? לא מלמדים אותם לקרוא? רק לסחוט?
מציץ בעינית. צל שחור מאפיל את צידה השמאלי.
אני קומץ אגרופים ומנענע אותם בתנועות חימום.
מסיט בשקט מוחלט את הבריח, ופותח באבחה את הדלת.
גוף שחור נופל לזרועותיי, ואפילו בחושך השורר בחדר המדרגות, אני רואה שזה דוס.
דוס שורץ לי בין הידיים.
האינסטינקט כמעט גורם לי לשמוט אותו ארצה ולנעול את הדלת. שיתפגר. אחד פחות, מה קרה. יש להם באמת יותר מידי.
אבל במחשבה שניה, יש לי עבר נקי וצח. לא שווה לי להתלכלך, ועוד בגלל חרדי.
אני גורר אותו פנימה.
משכיב אותו על השטיח.
כמי ששרת כחובש קרבי, אני מזהה מיד שזה לא מחוסר הכרה, אלא שיכור לעלא.
יאללה. נעיף אותו חזרה החוצה.
אבל החרדים הסחטנים האלו עוד יכולים לתבוע אותי ואל תשאלו אותי על מה. הם כבר ימצאו.
הולך לשטוף ידיים עם סבון אנטיבקטריאלי.
מתיישב על הספה.
ואם הוא יקיא? אני מזנק מהספה וגורר אותו מחוץ לשטיח.
הולך לשטוף ידיים עם סבון אנטיבקטריאלי.
מתיישב על הספה.
שעה, שעתיים.
הוא זז. אני נדרך כולי. אולי כדאי להוציא את העוזי. ככה, ליתר ביטחון.
הוא פוקח עין ועוד אחת. מתיישב כשראשו סב סביבו כעץ ברוש ברוח.
הוא מביט בי ומבטו המזוגג מצטלל. "סליחהההה הוא אומר וידו על חזהו. נורא סליחה. אני מקווה שלא הפרעתי לך. אם שברתי משהו אני אשלם." הוא מביט סביבו בחשש. מתרומם, פונה לצאת תוך שהוא ממשיך את הווידוי: "אתה מבין, הייתי שתוי, ראיתי מלמטה כתוב שיש פה מישהו רעב, אז אמרתי אני אעלה ואזמין אותו לסעודת פורים, אבל כבר נורא מאוחר. בטח גמרו כבר את הסעודה אצלנו. אתה יכול לבוא בשבת"
אני מסרב באדיבות.
הוא שוב מתנצל. "שוב נורא סליחה, לא עשיתי שום נזק, נכון? אז שיהיה לך פורים שמח, אדון נחמד. וכל השנה שמח".
הוא מושיט לי את ידו, ובלי להסס אני לוחץ אותה בשתי ידיי בחום.
סוגר את הדלת.
מתיישב על הספה.

 

[שרה מגן]

הטובים לַטיס

נעימת הטיטניק נשמעה ברקע, במבואה האפלולית המפוארת.

אפודות אדומות בוהקות ומקומטות, פרנזים וכפתורים מוזהבים, ותרבושים גבוהים.

קבוצת הדובדבן של ישיבת "אור מתושלח" בפתח ביתו של גרשון הגביר.
גביר גדול, מולטי קמצן.

- חכו ותראו. היום אני מוציא ממנו אחד. מכריז איציק.
- אין סיכוי.
גרשון הגביר? אבוד. שנים של ביקורים פורימיים כבר מאחורינו. זה גרשון. ניקח ונלך, עזוב. כך גדי.
- יש ודי. יש לי תוכנית. אוסקוט כולכם. רק אני מדבר.

טאק טאק טאק דופק אריה הנחושת על הדלת, שנפתחת על ידי גרשון הגביר.
קסקט משובץ באפור ואדום, חלוק משי תכלכל, ונעלי בית רכות מעור.
גרשון מביט בנו בעיניים של מנהל סניף הבנק לאחר עיקול החשבון. ובקשה אישית וצנועה להגדלת מסגרת האשראי ל450,000 שקלים.

קמצן. מה זה 450,000 לעומת כל הכסף שיש בבנק.

קמצן.

- נו, קים שוין. כנסו קחו. און געיי שוין. כך גרשון.

שובל של ניחוחות שוקולד, רשרוש צלופנים ושקשוק בקבוקים עולים מן המטבח הסמוך.

חריק חרק, והכיסאות קולטות אותנו ברווחה.
גדי צובט את איציק. נו בא נראה אותך דובדבן.
גדי מחזיר לו דריכה על הרגל ומבט משתיק.

גרשון מתיישב ופותח ספר ביאורים על מגילת אסתר, מתנדנד, מדפדף, מציץ עלינו וזורק את אחת החבילות שעל השולחן לכיוון איציק.
עשיריית ירוקים מגוהצים אדוקה בגומיה חומה רחבה.
אלף ירוקים תורם גרשון לישיבה כל שנה. לא פחות מאלף.

עשיר גדול גרשון, וקמצן גדול.

מולטי קמצן, בחיוכים.

נו, געיי שוין. מה אתם רוצים מהחיים שלי כל שנה. מה אתם רוצים, פעם אחת תסבירו לי מה???

אין לי, אין לי חיוך בשבילכם, אם היה לי אחד כבר מזמן הייתי משתמש בו, או שומר בכספת, או שם בפק"ם, די תרדו ממני, תלמדו כבר, תתבגרו, אני לא מבקש ממכם חיוך, אתם אל תבקשו ממני, אני צריך פעם אחת לדבר עם ראש הישיבה הרב זרח ועם המשגיח הרב נחום. סדר מוסר אחד לא יזיק לכם. על מעלת ההסתפקות, על וותרנות, על כבוד למבוגרים ועל רצינות החיים, חיוך? מי צריך???.

חיוך, חיוך אתם רוצים, נו, בשביל מה, רק תגידו לי מה תעשו בחיוך?

תאכילו אתו עוד בחור? תקנו עוד סטנדר? תזמינו ויטראז' לשטיבל החדש? פרוכת עם חוטי זהב אמתיים לחגים? כרזה לא לדבר בשעת התפילה? תנו לי תשובה מה תעשו עם חיוך, סתם חיוך. שפתיים מתעקלות לצדדים אל על, מה זה מטוס הפה שלי שהוא צריך לפרוס כנפיים?

תנו לי סיבה אמתית לחפש חיוך, ליצר חיוך. את האחד הראשון תקבלו אתם במתנה!!!!!!

- איציק: רבי גרשון היקר, אנחנו מלאי הכרת הטוב על התרומה הנדיבה שאתה תורם בכל שנה ושנה, כספך עוזר לנו רבות לשרוד את היומיום, ולהמשיך בהתמדה בלימוד.

שאלה קטנה לנו אליך, מדוע אתה אוגד את אלף הדולרים בגומיה אדוקה? מה יקרה אם לכל ישיבה תעביר את הכסף ללא גומיה.

ככה עשירייה של 100 דולר?

לצורך מה הגומיה, חומה, עבה, פשוטה כזו.

- טוב, יקירי,
רואים שאתם לא עובדים על הכסף ולא מבינים כלל בערכו.
כסף חביבי, צריך לשמור.
אגוד יותר - שמור יותר.
זה הכל.

- רבי גרשון היקר,
החיוך הוא הגומיה שלנו.
חיוך אחד, ושמרת על האחדות שלנו, חיוך נוסף ואנו חברים, חיוך ומנעת מחלוקת, חיוך ואיחדת לבבות.

- ניצחתני, יקירי.
ניצחתני, הכריז גרשון הגביר, ושפתיו התעקלו כלפי מעלה.

 

[אשר שרבר]

שלוש בלילה המוזיקה הרועשת כבר שקטה. ההיכל היה ספוג אידי אלכוהול על גבול בית מרזח שעוד רגע יכנסו המאבטחים לפנות את אחרוני המתגוללים. קבוצות ספורות של בחורים מתגודדים מתנודדים, מנסים למצות את הרגע, לא לתת לו, ללילה, להסתיים.

אחרי המגילה הם התפזרו לבתי נגידי עם לזכותם בצדקה, ולהרוות את גרונם במיטב המשקאות, שם כבר החלו להתבשם, אחר חזרו אל הישיבה, ל'פורים רוב' המסורתי, ולריקודים עד כלות. יין כיד המלך, בחביות אשפה שחורות עם ברז אדום של גן, שלא ישברו בקבוקים על הרצפה.

ראש הישיבה עדיין ישוב על כסאו בפינה הדרום מערבית, מישהו הניח תרבוש על ראשו, מצחו אדום, נראה לוהט, ושורה של בחורים במצבי צבירה משתנים עומדים בשורה לפניו. מי לתנות את חסרונותיו, מי לשבח עצמו בפניו, יש המוצאים כאן את ההזדמנות לנגח, ויש המנסים לנצל את הרגע ולהתרפק, להתחבר.

בפינה הרחוקה משם משמאל לארון הקודש, ישובים ספק שכובים על הארץ, או אחד על השני. כמה מהוותיקים, חלקם אפילו אפשר לומר אלטעררעס', ואיתם חיים ואליעזר, שרק בחורף האחרון התחתנו, לא צעירים במיוחד. עברו קילומטראז' מכובד יחד.

שמוליק במרכז בוכה את נפשו, יענקי מלטף, מנסה להרגיע. חיים צוחק בקול, ואליעזר מנסה לעשות סדר, הוא לא שתה היום, צריך לחזור הביתה מאונך, רק קצת, שיהיה במוד של הסביבה, לא יותר מידי, אבל הוא כל מבין אותם, רק אתמול הוא היה שם.

אתה כבר נשוי אין לך יצר הרע, בוכה שמוליק, וחיים צוחק, בלי פרופורציה.

מה אתה צוחק? בגלל שהתחתנת אתה בא בבוקר טרי כמו מלפפון, חוזר בלילה, יש מי שמחכה לך, נהנה מכל העולמות, גם בישיבה גם נשוי, כאילו בטיול כל החיים.

חיים מחרחר מצחוק, לא נרגע, ואליעזר שואל אותו איך תחזור הביתה ככה? איך?

חיים לא נרגע, ושמוליק בוכה, אתם לא מבינים אותי, ויענקי גם לא מבין, למרות שאתה האלטערר . אצלך הכל טוב, דופק סדרים כמו שעון, תפילות מהפה שלך ישר לאלוקים.

ואני כלום, כלום, כלום.

השורה אצל ראש הישיבה מתדלדלת, והוא רואה בפינה הרחוקה את מיטב תלמידיו, הוותיקים, מסתבכים עם עצמם. הוא קם אליהם, ומתקרב.

הראששיבה זועק שמוליק מנהמת ליבו, הם לא מבינים כלום, החיים שלהם תותים, תותים!!

הוא מחייך אליו באהבה, ומתיישב לידם, מלטף את ראשו של שמוליק, מצאת תותים בלי תולעים? תספר לי איפה.

חיים, מצאת תותים בלי תולעים? הוא שואל ברוך.

וחיים באחת הופך את צחוקו הצרוד לבכי מטלטל, הראש יישבה יודע, הוא אומר, הראש ישיבה יודע איפה אכלתי תותים, הראש ישיבה יודע כמה תולעים אכלתי, ובוכה את נפשו.

שמוליק תשאל אליעזר, מתי הוא אכל תותים בלי תולעים, שמוליק מביט באליעזר במבט תמה, ואליעזר עונה

תותים אכלתי כאן, לפעמים עם תולעים לפעמים בלי, ברוב הפעמים קרצפתי את התותים, ניקיתי מהתולעים, ורק אז אכלתי.

שמוליק זועק, הראששיבה כולם אוכלים תולעים????? ורק אני חשבתי שאני לבד?

כן, כולם אוכלים תותים, ולכולם לפעמים יש תולעים, הם מנסים לקרצף, לפעמים מצליחים, לפעמים לא, כן, כולם, כמוך.

נשקו ראש הישיבה על מצחו ולא זזו משם עד שזעקו יחד בקול גדול כאיש אחד בלב אחד

החיים שלנו תותים.

וכמעט יצאה נשמתם בתותים, עד ששקטה נפשו של שמוליק.

 

[רבקה מם]

מגש מפואר

תמרנתי בין הרכבים כשהמגבים המתנופפים מבדרים את שערי.

דב מרקד כמעט התנגש בי, ואריה שואג הצליח בנהמו להזיז את הרוטב הקרוש.

המגש המפואר הגיע לחצי הדרך בשלום.

אמא היקרה דאגה לרפדו בניילון נצמד שכבות על שכבות.

בוודאי שומרת על סודות האטום שלא יתגלו. וכמה היא צדקה.

ליצן ענק ניסה לרחרח עם אפו האדום את הפרודוקטים.

נאדה, מיסוך מוחלט.

עוד כמה צעדים והמגש ואני בדרך העולה בית קל. בדרך אל הדודה הזקנה

המצפה כבר לטעום ממטעמי ילדותה.

הרוח משחקת בסבלותיי, מרימה את כובעי. שיעוף. אני את המגש לא מפילה

ויהי מה!

ניצוצות של קצף נדבקו לריסי. מוסיפים חוט של חן לעיני.

והנה דלתה של הדודה.

דפקתי ברגלי קלות. הרי ידי תופסות היטב במגש.

-"מי זה דופק כמו חיה? "שואג איש עב כרס בפותחו את הדלת.

"איזו חוצפה כך להעיר אנשים. רק שחורים גלותיים מסוגלים לזה!"

"בום !" השמיע המגש את קולו.

"בום טראח!" הזדעזע רוטב גולש אדום והשתחווה לרגליו וגלילי כרוב ממולא

ניצבו דום על נעליו .

טומי לא בחל בקטנות כאלה.

תפס באצבעותיו הדוביות את הכרוב ולא נודע כי בא אל קירבו.

"הו", נהם מבין שפתיו היורקות אורז מתובל.

"הפלא ופלא! לפחות משהו טעים יודעים הם להכין!"

 

[Rachel Greenstein]

אורי נכנס הביתה.
לא בדיוק נכנס - אחיו הגדול גורר אותו בעניבתו המוכתמת.
הם בוכים.

אסנת מניחה את יוחאי בזרועותיה של חמותה ורצה אליו, אוספת בדרך חבילת טישו ומוזגת מים לכוס חד פעמית.
"מה קרה?" היא מבררת.
אורי לא ממש שומע. רוב המים נשפכים עליו, ריח אלכוהול וסיגריות.
"הם ביזו את התורה שלי", הוא מתלעלע, זקנו נרטב.
"הם ביזו את התורה שלי, את התורה המתוקה שלי שבשבילה אני קם בבוקר... הם צחקו על התורה שלי", הוא מנגב את העינים עם השרוול, מתנודד, כמעט מפיל יחד איתו את אחיו הקופץ אגרופים: "הם לא רצו לתרום לכוילל! הם צעקו עלינו שנלך לעבוד! הם צעקו עלינו!"

הטישואים מתפזרים על הרצפה, יוחאי זוחל ביניהם, אוסף אותם. הוא ממשיך לשירותים, נעמד ומשליך אותם אחד אחד פנימה בחדווה שנקטעת בצרחה פתאומית - אסנת רצה ורואה את מגבעת התחפושת שלו צוללת באסלה.
עכשיו ללא מגבעת בולטים יותר המכנסיים הדהויים שלו, והוא כבר בכלל לא נראה אבא. הוא נראה סתם בעלבת'.

יוחאי מבכה מרה, מצטרף לאביו למין דואט מקרטע.
אסנת שומעת אותו בוכה על התורה של אבא שלו. על התורה של עצמו, על התורה של הבית שלהם.
היא נושמת נשימה עמוקה.
"נס.. נסתדר בלי מטבח חדש", שומעת את עצמה אומרת.
"אני אוסיף שעות בעבודה... " המסקרה מתגלגלת על הלחיים, "אל- אל תעזוב את הכוילל. תגיד לדויטש שאתה מבטל את הכל..."
אורי מחבק את אחיו, הם קמים לרקוד. יוחאי מדדה אחריהם.
אסנת מחפשת טישו חדש, בשבילה.

 

[פרוגיוזרית]

איך הוא בדיוק הגיע למצב הזה הוא לא בטוח.
שמונה דוסים מקיפים אותו, ההוא השמאלי עוד רגע מקיא על השטיח מעור נמר שהוא הביא מאפריקה.

רק חזר מהעבודה, והם דפקו בדלת. לפני שהספיק לומר משהו, הם נדחפו איתו פנימה, והתחילו לקפוץ ולשיר.

אפילו לשתות הם לא יודעים... שותים מהר מדי, בלי מים באמצע. ככה לא נהיים שיכורים בטוב, ככה נהיים שיכורים שמקיאים ובוכים. אם כי אלה עליזים למדי בינתיים.

"איפה האישה, הילדים?" התעניין אצלו אחד.
"אני רווק", הוא ענה.
נפל בפח.

הגבוה עם המגבעת הצהובה מחזיק עכשיו רמקול דמיוני.
"מוירי ורבויתי," הוא צועק ומתנדנד. "אנחנו פה עושים בית דין. בית דין של שלוש. ואנחנו גוזרים על..."
הוא עוצר הפסקה דרמטית.
"נו, איך קוראים לך?" נוגח בו הזה שכמעט מקיא.
"רותם"
"ולאמא שלך?"
"מה זה ענינך?"
"נו, תגיד כבר"
"עדנה."
הגבוה ממשיך "אנחנו גוזרים על רותם בן עדנה, שיתחתן עד שנה הבאה."
מה?! השתגעו אלה לגמרי. הוא כולה בן 23.

עכשיו הם כולם מקפצים סביבו, צועקים "לא פחות מאלף, לא פחות מאלף"
"לא פחות מאלף מה?"
"אלף שקל. לישיבה שלנו."
"תגידו, איבדתם את זה או מה?"
"תגיד לי, שידוך תוך שנה, לא שווה לך אלף שקל?"
סחטנים החרדים האלה, הוא תמיד ידע.

יאללה, הוא צריך לחתוך את העסק. הוא מקווה שלא ילכו עליו באלימות. אומרים שהדוסים אלימים, אבל אלה נראים בסדר.
"לא נותן כלום. יאללה, לכו."
ההוא מתנדנד, כמעט מקיא, אבל בסוף עובר דרך הדלת.
עוד קצת עידוד מצידו, והם יוצאים מהבית, שרים בגרונות ניחרים ותוסף אסתר ותדבר.

הוא נושם לרווחה. קורס לתוך הספה. פתאום הוא מתנער.

אחרי רגע הוא רץ אחריהם, ותופס ת'הוא הגבוה -
"אם אני תורם לכם מאה שקל, אתם מבטלים את הבית דין שעשיתם לי? לא רוצה להתחתן השנה."
"לא פחות מאלף..." מתחיל שוב אחד מהם, אבל הגבוה אומר, "בחינם נבטל לך, בחינם" ומיד הוא שוב תופס ת'מיקרופון -
"אנחנו גוזרים על רותם בן..."
"עדנה"
"שלא יתחתן תוך שנה".

הוא בכל זאת נותן מאה שקל, שיהיה.

 

[Natan Galant]

העציצים בכניסה המפוארת השרו תחושה טובה, של בית עשיר וטובל בכסף.

ראש החבורה אמר לבחורים:
פורים היום, כולם רוצים לתרום. ואם הם מעדיפים לשכוח-אנחנו כאן כדי להזכיר להם את זה.
הבחורים חייכו לעצמם, ונעמדו דרוכים מול הדלת.
בשקט המתוח ששרר, הם שמעו היטב את הפסיעות מתקרבות לדלת.

אוּוּוּ, אֵאֵאֵאֵה, אוֹעַעע.
הדלת המסוגננת והכבדה נפתחה ברכות.

בעלת הבית המופתעת זזה הצידה, מלמלה חרישית: פעם ראשונה שגם לשכונה שלנו מגיעים בחורים, ישתבח שמו, והפריחה נשיקה וירטואלית למזוזה ולאלוקים בשמיים.

הבחורים הסתערו לתוך הבית, ודהרו לסלון. לשמחתם היה שם קהל רב. משפחה שלימה, שמחה, אוכלת ומשמינה.
בלונים מעוטרים על התקרה, נצנצים על הרצפה, אווירת יוקרה.

ראש החבורה בחן בחטף את הסלון:
צבע פוליאור מבריק על הקירות הנקיים, פסים אנכיים של צבע מודגש, עיטורי גבס עדינים על הקירות. ריהוט כבד ומשובח, וילונות מפוארים בלתי מוכרים.
שטיחים עבים סביב פינת ההסבה, רמקולים סמויים ברצפה.
עיניו נדבקו לתקרה הייחודית: לוחות עץ חרוצים תלויים במרחקים שווים. תאורה קסומה מפזרת חום וביתיות.

מרוצה, הוא הוריד את מבטו אל החוגגים-
וגילה כי הוא נותר בסלון לבדו מכל חבריו.

בעל הבית עמד מולו, מבטו קר, לא נעים:
אפשר לדעת מי הזמין אותכם להיכנס?

כל החברים שלך כבר יצאו, תצא גם אתה בבקשה.
מבועת, מבולבל מהעובדה שחבריו נעלמו-הוא החל לפסוע לאחור, פניו בוהות ומבטו לטוש אל הסלון החוגג, העשיר.

ברגע שכף רגלו עברה את המפתן, הדלת נטרקה בפניו בחוזקה, המנעול הכבד הוסט בצליל צורמני ומעיק.

הוא הצטרף לחבריו הנבוכים מעבר לדלת, וכולם שמעו היטב את קול בעל הבית:
שירי, למה בכלל פותחת להם את הדלת?
אנחנו לא וועד הרבנים, ואני לא תורם כספים לאנשים שאני לא מכיר.

הם עמדו לצאת, סמוקים.
התארגנו על עצמם, לקחו אוויר. בהסכמה שבשתיקה הם התחילו לרדת במדרגות-ועצרו:
הדלת נפתחה לפתע בזווית צרה של 15 מעלות, ראש קטן וג'ינג'י של ילדה קטנה נבט משם.
היא הושיטה להם מעטפה עבה שניכר כי נסגרה בחופזה, ואמרה מהר מהר ובשקט:
אמא שלי ביקשה להגיד לכם שתלכו מכאן מהר, ואל תשלחו קבלה. היא ממש מבקשת שתלכו מהר וממש מבקשת שלא תשלחו קבלה. ואמא שלי אמרה להגיד לכם שיהיה לכם פורים שמח.

הדלת נטרקה שוב, והם מיהרו לצאת מהבניין.

 

[תמר21]

יופי!
סופסוף, אני מחוץ לדלת.
שיגעה אותי. ש י ג ע ה !
מעביר יד על הראש. הכל במקום.
ממשש בכיס, שכחתי ת'משקפי'ים.
יורד במדרגות, מדלג שתי'ים.
רוצה רק להיות באוטו, לטוס מהר ולשכוח מ ה כ ל.


בעיקול המדרגות כמעט נתקע בישי, מקומה מעל. הוא מסתכל עלי במבט מוזר.
מה יש לו?
הוא בסדר. שכן נעים, תמיד רוצה לעזור, מביא חלות בשישי, שאני טורף ישר כשהוא הולך.
אני חי איתם בשלום!
רק מה – אפ'חד לא יחנך אותי. עושה מה שאני חושב!
טוב, גם מה שאי'ילת רוצה... יש ברירה?
כל היום מאי'ימת עלי - שהיא לא תדבר איתי, וצועקת שאני לא מקשיב לה... איך אני אקשיב? את רק צועקת! מ'את רוצה ממני?
"הכל טוב??" חד מדי, עייף.
"ב"ה שכן יקר! מה שלומך? למה'תה ככה?"
לא כדאי לו לשמוע...
"היום פורימדיפרזים! מ'אתה עצוב?"
הוא שופע חום ואהבה ברמות, שכל מה ששמעתי על הברסלבים, מתמוסס מול החיוך המדבק שלו.
לא יודע איך זה קרה לי, אבל פתאום התחלנו לרקוד במדרגות, ואז הרגשתי ת'זרועות הגדולות שלו, מצ'קמקות אותי - כמו שהיתי עושה פעם ליונתי, כשהיתה קטנה...
זה לא הוגן! הוא ענק - ואני רזה, נמחץ בקלות, ואין לי פתחי איוורור!
עד שקלטתי, ריח של - י'ין!
אני נותן חיבוק קטן, מחכה שישחרר אותי.
הוא לא מבין..

מתמרן קצת, משתחרר.

לוחץ לו יד בחיוך, והוא - מאושר.

נושם-נושף המשכתי לרדת, מסדיר ת'נשימה.
פותח את דלת הכניסה לבנין – ונבעת.

בני כחלון, מקומה מתחתי, שכל שישי שם שירי שבת קודש, ולא מפסיק לצווח עד ששומעים רק אותו עם קצת מהמנגינה – חושף לי שיני'ים.
הריח...
הפעם ישן נושן! והוא בא לתת לי חיבוק...
מה יש להם היום, כולם?
אני מתעשת והוא רודף אחרי – "בוא'נה, חג שמח!
למה רצת?"
אני ממשיך לרוץ מתנשף, אבל מסתובב, וצועק – "חג שמח!"
מה הקשר? לא נורא.


יד רועדת, של הזקן מקומה רביעית - תפסה בי.
נעצרתי.
הוא צועק לבני – "די, הוא מפחד!"
אני נעצר לידו, מתנשף.
"אלי!!" בני שואג, אני מצטנף.
"מה קרה לך? תלא'מבין כמה אני אוהב אותך!"
אין לי כוח, עוד דוב שחושב אותי לאוגר חסר עצמות.
והוא צועק– " 'תה צדיק! כל יום אני שומע כמה קשה לך –" אני מסמיק –"ואתה לא מפסיק לחיך! ועם כל הקושי בבית –" כאן אני מחוויר! – " ו'תה נשאר רגוע ועדין! אין כמוך!"
הוא שיכור לחלוטין, אבל הפעם אני מתנפל עליו, מרגיש אליו את כל האהבה שבעולם.
הזרת שלי מתפקעת מההידוק שהוא מחזיר, מוחץ אותי.
ואני מבין - איזה שכנים מדהימים יש לי!

בערב, הוא מתנצל. ואני – בדמעות – משתף אותו בחינוך של הילדה, שחושבת שמגיע לה הכל, מספר על העצבים מאשתי, שלא סותמת ת'פה לרגע..
הוא מבטיח לברר על חינוך מתאים...
אמרתי לו – "נראה לך? מה, אני אשלח לחרדי? מחר היא הולכת כמו גדולה, לא בוכה!"
הוא מסתכל עלי במבט מוזר.
"מחר?" קולו צרוד "שושן פורים! אתם... לא שומרים?"

מחר שושן פורים!! ולא שמתי לב!
הילדה רק רצתה לחגוג, זה הכל.. מסכנה שלי!
לא מוכן לזה! שלא יגדלו כמו בורים. שלעולם לא יקרה לה מה שקרה לי עכשיו!

אני מחזיר לו – "שומר, בטח שומר!"
מאושר מההחלטה הטובה–
"מיום ראשון, היא נרשמת ל"אור חנה!"

ועד שלא הבטיח לי זמן קבוע שנחכים יחד כל ערב, לא יצאתי מהבית שלו.

ועוד חיבוק, מגיע לו.


תודה לפרוגיוזרית על העזרה הענקית!!

ופה הקטע במלואו:
https://www.prog.co.il/threads/ב-ה-פורים-דפרזים-הסיפור-המלא-שיתוף.347427/

 

[Ushaya]

זו הפעם השלישית שהם מופעים ליד הדלת המסוגננת שנושאת את השם מהרשימה, זה עם כוכבית ליד מהשנה שעברה: *קשה לתפוס בבית. הם מסכמים על השיר, ומי מדבר, דופקים, והדלת נפתחת.

'ליהודים' נתקע להם בין הגרון ללוע. גבר צעיר בזקן קצוץ, שפם מסודר, חליפה לבנה ש'בגיר' מוכרים כמוה רק ב'מרקס אנד ספנסר', ושום סימן לפאות או לכיפה. שרולי חוזר פסיעה אל השלט, משווה אותו שוב עם הרשימה. הם לא טעו, מה קורה כאן?

הזר הלבן זז הצידה מהדלת, מחווה בתנועה אל הסלון, מבע בוחן בעיניו כשהוא סוקר את התלבושות המהודרות. הם נכנסים, סלון גדול, שולחן ארוך עמוס תקרובת ושתיה קלה, וריק.

'איפה בעל הבית?' מתעשת מנחם

הזר מחייך סתומות ומסמן ביד שהוא לא מבין. אומר: 'מייק יורסלפ הום' וביד השנייה ממשיך לסמן על השולחן: תתכבדו. הם מתייעצים בעברית לוחשת. פתאום מופיע בחור, בנו של בעל הבית כנראה, בחור טוב, 'משלנו'. הם מתקיפים אותו בשאלות ומתאכזבים לשמוע שאביו יצא לפני חצי-שעה וכנראה שיחזור רק לקראת שקיעה.

גם הבן מזמין אותם ברחבות להתכבד, ונעלם חזרה אל החדר הפנימי. הם נענים בעייפות לכוסות ג'אמפ. אם לא יצאו עם כסף, לפחות יטעמו משהו.

גלוי-הראש יוצא ושב לאחר רגע, מעטפה לבנה בידו. "פור, פורים" הוא אומר במבטא אירופאי כבד ובהגייה חסידית שמפתיעה אותם. הם בוהים כשהוא מחווה עם המעטפה. הוא חוכך בדעתו ובמאמץ ניכר הוא אומר במבטא שבור: "והפיל פור" ואז: "יו הב גוט ת'רי שוטס" והוא מרים שלוש אצבעות ביד הפנויה, מושיט קדימה את המעטפה וברק קונדסי בעיניו.

הם מחליפים מבטים. יענקי, שסבתא שלו אמריקאית, מפענח שהטיפוס מבקש מהם להוציא מהמעטפה שלוש פעמים. במנוד ראש הוא מושיט יד ושולף שטר אדום של עשרים שקלים.

הם אינם מזלזלים גם בקטנות, אבל בחוסר התלהבות מופגן מוציא יוסל שטר נוסף.

הוא ירוק, כתוב עליו 100 ובנג'מין פרנקלין מחמיץ אליהם פנים.

באחת מתחשמלת האווירה ונתן ה'קפטן' מתכבד להוציא בעיניים עצומות בכוונה גדולה את השטר השלישי והאחרון: סגול, עם כוכבים ובצד: 500.

הם מתחילים לרקוד מסביב ההוא שלפני רגע היה המוזר ועכשיו הוא התורם הכי גדול שהצליחו לתפוס היום. הוא נהנה מכל רגע ומלווה אותם רוקדים אל הדלת.

רגע אחרי שהם גומרים את גרם המדרגות השני, הדלת מעליהם נפתחת שוב בסערה, והתורם הלבן קורא אליהם באידיש מתגלגלת: נאר שרייבט אז איר האבן באקומען דער געלט פון א גאסט, אזוי ער וועט נישט דארפן געבן ענק אזוי פיל נעקסטע יאר. איך בין נאר א גאסט! (רק תכתבו שקיבלתם את הכסף מאורח, שהוא לא יצטרך לתת לכם כל כך הרבה שנה הבאה. אני רק אורח!)

וטורק את הדלת חזרה.

 

[שרלוט]

לשם שבו ואחלמה משגעים אותי.
י'אללה, לכל הרוחות, שיעבור כבר החג הזה. אין בי טיפה אחת של סבלנות.
''אצל אבא היה מה זה כייף בחנוכה'' שבו מקפץ מולי.
ולא היה בכלל משעמם'' –אחלמה.
''תשתקו כבר'- אני צווחת בחמת זעם ואחלמה רק ממשיכה ללעוס את המסטיק, מפוצצת לי בלון ככה מול הפנים ולוחשת: חבל שאנחנו לא במשמורת אצל אבא.
אני נוחתת עמוק בתוך הספה, שוקעת לי במחשבות נוגות.
מעניין איך צפרירה אמירה וזמירה מסתדרות כשהילדים אצלן בחג- אני מנסה לדמיין ולא מצליחה.
צריך לדבר עם העו''ד שבחגים הילדים יהיו אצל אבא שלהם.
''את יודעת שאבא חושב על חתונה?'' לשם לחש לי בשקט.
''מה?'' אני לא מתאפקת ומושכת לו חזק ביד ''תגיד את זה שוב''.
''שמעתי שהוא אומר לסבתא שהוא חושב להתחיל פרק ב''' אחלמה הזו. די כבר!!
והחלומות שלי התנפצו להם לרסיסים קטנים, זכוכיות נוצצות פזורות על הרצפה מעקצצות את
כפות רגלי.
כל כך רציתי שיום אחד הוא יבוא, ידפוק על הדלת, יכנס ויגיד:
''נועה, החלטתי לשוב הביתה''.
נטלתי חבוש ענק מהסלסלה ונגסתי בו בחוזקה.
''איי'' שן אחת נשארה שם בבשר הפרי ושבו רק אמר: מי אוכל חבוש בלי לבשל אותו קודם?
מישהו דופק בדלת ולאחר מכן הם פורצים לתוך הבית.
השחורים האלו.
''פורים שמח!!'' ג'ינג'י אחד שתוי למחצה מקפץ וסוחף אחריו עוד כתריסר בחורים.
אחלמה פוזלת לכיווני, יודעת טוב מאד מה אני חושבת על המגזר הזה. אני עדיין שקועה
עמוק בתוך הספה. שותקת.
מאז שהם שבו אתמול מביקור אצל אביהם ומאז שהם גילו לי מה התוכניות שלו שחור לי בעיניים. כל כך שחור עד שצבע החליפה של הבחורים הללו מחוויר לעומת מה שאני חווה.

''מה קורה פה, תשעה באב או מה?'' הג'ינג'י הזה נוטל את ידו של לשם ומתחיל לקפץ איתו ברחבי החדר. אני עדיין בוהה בהם, לא מדברת .לא זזה.
''לא פחות מאלף'' הם שרים ואני חושבת שזה הרגע להראות להם את הדלת.
''לא פחות מכמה?'' אני צועקת עם כל העצבים שלי. השן הקדמית החסרה רק בולטת בהעדרה.
''מאלף שקלים עבור הישיבה שלנו'' שוב פעם הג'ינג'י הזה. נועז. וזה מתחיל למצוא חן בעיני.
אני מושיטה שתי ידיים שמנמנות ומבקשת מהם שיעזרו לי להתרומם. מהספה.
הם נרתעים לאחור ולשם ושבו מושכים אותי ועוזרים לי לקום.
''יא, שמינה'' לשם מתנשף כמו אחרי ריצת טורניר.
''שמעת איזה חצוף?'' ממושקף אחד לוחש לחבריו.
''זה חוצפה זה?'' אני נוחרת בבוז ''אין לכם בכלל מושגים''.
דבילים שכמותם.
פותחת את הארנק ומוציאה משם 5 שטרות של מאתיים שקלים.
''אתם רואים את זה?'' אני מנפנפת עם הכסף.
הם מהנהנים, די המומים.
''רק אם תתנו לי ברכה אני אתן לכם אותם'' מנפנפת שוב עם השטרות.
''כל הברכות שבעולם יחולו על ראשך'' הג'ינג'י הזה מתלהב.
אני מבינה שעכשיו אני עושה את עסקת חיי.
''תגיד אחרי'' אני מצווה עליו ''נופך בן ספיר יהלום שלא יתחתן שוב'' .
הוא מביט בי מבולבל, אבל שיכור שכמותו זועק את המשפט.
אני עונה אמן כשדמעות חמות בעיני ומושיטה לו את הכסף.
הם יוצאים
ואז אני תופסת חזק את ראשי בשתי ידי וצועקת כמו לביאה פצועה:
''יא. טיפשה שכמותי'' אני מייללת נוראות
''איך במו ידי איבדתי את הסיכוי האחרון''
''איך במו ידי סתמתי לעצמי את הגולל''
דוחפת את רגלי בתוך נעלי בית אצבע ודולקת אחרי הבחורים האלו.


'

 

[Natan Galant]

אמרתי לראש החבורה:
עזוב, לא יצא כלום מהבניין הזה.
יש לי חוש חזק לדברים האלו. ואני מזהה היטב:
בניין מוזנח, גדרות מתכת קרועות, דשא חלקי, אופניים חלודים שבורים.
מבניינים כאלו לא יוצא שום דבר.
החבורה כולה עמדה והתלבטה במהירות.
השמש כבר בצהרים, אנחנו כבר חייבים לחזור לישיבה, יש לנו זמן בדיוק לעוד בניין אחד אחרון.
החלטנו לוותר, הלכנו לבניין הבא.
ברגע שהלכנו, ממש ראיתי בעיניי רוחי את מה שקורה עכשיו מאחורינו. בצבעים עשירים, חדות מירבית, כולל סאונד:

מהחלון, וולספון הוציא את הראש, עקב אחרי הבחורים המתרחקים ואני בתוכם, וצחק לעצמו בהנאה:
השנה החלטתי לעשות פה את הפורים, פעם אחת גם לי מותר ליהנות עם המשפחה בלי מאות בחורים שדופקים בלי סוף בדלת...
אני שמח לתרום, ושמח לתרום מאות אלפי דולרים כל שנה בפורים, אבל חשבתי אולי פעם אחת עדיף לתרום במרוכז, ובשאר הזמן פשוט לשמוח עם המשפחה בסעודת פורים.
ברוך השם. ורי נייס שככה הצלחתי. וונדרפול!
אף אחד לא יודע שדווקא בבניין הזה, באמצע השיכון-וולספון חוגג את הפורים.
אחר כך הוא החמיץ פנים:
האמת, קצת חבל. רציתי בכל זאת לתת צדקה פיזית בידיים וגם הכנתי את השטרות ארוזים במזוודה.
נו, טוב, קורה. לא נורא. אתרום עוד כמה דקות את הסכום באשראי לוועד הרבנים.


כבר סיימנו את הבניין הבא (246 ש"ח בלבד, כולל כל הדיירים ביחד), ואז משכתי את החבורה חזרה אל הבניין המוזנח. ממש נאבקתי איתם, והם לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
התעקשתי, התחננתי.
וולספון העשיר נמצא כאן, אני מבטיח! נאמתי בלהט.
הם הסכימו, חזרנו.

דפקנו בכל הדלתות העקומות והמוזנחות, בכולן פתחו לנו. ילדים קטנים, אתיופיים. שמחים, מחייכים, אבל לא בעלי אמצעים.
שום וולספון, שום בטיח.
בסך הכל יצאנו עם 23.4 ש"ח.

אף אחד לא היה צריך להגיד לי, ידעתי לבד:
אני מדומיין על השכל.

 

[סופי12]

בשליחות @מוצרלה :

חוץ מהדמיון בין השמות אין שום דבר משותף בין רחוב גרוס לרחוב גרוסמן.
היום למשל, ההבדל בולט במיוחד. ברחוב גרוסמן התאריך עכשיו הראשון למרץ וברחוב גרוס י"ד באדר .
ברחוב גרוסמן מתהלכות נינג'ות, ספיידרמנים, טווסיות ויצורים מהחלל החיצון.
ברחוב גרוס יש הרבה כלות ושוטרים.

אצלינו זה יום עבודה רגיל.
אנחנו עובדים במשך כל היום והלילה, בשבתות, בחגים ובחופשים.
אני מגיע לזירת האירוע ורואה שליד הבית ברחוב גרוסמן כבר חונה ניידת. רוני אומר שנחכה בחוץ. אולי יצטרכו תגבורת בהמשך.
בינתיים אני צופה אל הרחוב הצבעוני.

אל הבית של ה"לקוח" שלי מתקרב מלך עתיק עם פיל. יש לו ביד משלוח ענק וריק על קלקר עטוף בצלופן.
"אין כניסה!" אני אומר.
"אמא אמרה לי להביא את זה". היא אומרת בקול הססן ולא מלכותי.
המלך העתיק הזה הוא בכלל בת.
"את בטוחה? אני שואל. היא בטח שלחה אותך לרחוב גרוס". לא נראה לי שאמא שלה מכירה את הלקוח שלי.
"כן. היא אמרה לרחוב גרוס"
היא מנסה ליצב את משלוח המנות ביד אחת. היד שלה מזיעה קצת. ביד השניה היא גוררת את הפיל.
"מה זה התחפושת הזאת?" אני שואל.
"נושא שהמורה בחרה. ניסים בהסטוריה"
האמת שלא עשיתי בגרות בהסטוריה.
"תלמי הרביעי שרצה להכנס לבית המקדש והיהודים לא נתנו לו . הוא ניסה בכח והתעלף.
כשהוא חזר למצרים רצה להתנקם ביהודים אז
הוא הביא כמה מהם לקרקס ושיסה בהם את הפילים אבל ה' עשה נס והפילים דרסו את הגויים שבאו להסתכל על ההצגה ולא על היהודים".
"זה תחפושת, זה? זה סיפור". ספור נחמד, אני חושב. היא באה לחזור על עקבותיה.
"תפני שמאלה בפניה הבאה. עוד מאה מטר. שמה זה רחוב גרוס." אני עוזר לה.
חברים שלי מורידים את הלקוח אזוק. הוא יצטרך נס בשביל לצאת מהבלגאן הזה.

 

[דוכסוסטוס]

צעדינו החששניים נבלעו בקטיפת השטיחים הברונזאיים שריפדו את המסדרון והמבואות, רק הלמות הלב השמיעו את קולן הקצוב.

"מה אתם מחפשים?" שרירן ארוך גזרה הישיר אלינו מבט עשוי ללא חת.
החיוך הסחבקן ששיגרתי אליו לא הרשים אותו "אנחנו מישיבת---"
"תתמקדו במה ששאלתי, מה ומי אתם מחפשים. בהמשך נעבור לנושא הזהות" אין ספק, בחור קשוח.
יורם ניסה לקצר הליכים "את בעל הבית, איפה בעל הבית?"
"את בעל הבית" חזר על המילים בהאטה, לא מסיר את עיניו החשדניות.

הוא הוציא אוזניית קשר ודיווח אל הפומית "שוב בחורי ישיבה, רוצים פגישה עם ה'ראש', שולח לביקורת. פינגווין צהוב". "קיבלתי, המתן לאישור. חולדת האגוז" ענו לו. "הניחו בסלסלה תעודות זהות וטלפונים" הורה לנו.

השלט הקטן 'חדר תשאול ובקרה' לא הסגיר אף פרט על הממתין מעבר לדלת. תאורה צהובה ישנה פיזרה אלומות אור אפלות על קירות וריצוף הבטון. בפינת החדר שלד חסר שיניים, על ידו שאריות דינוזארים וגולגולות פלסטיק. על יציע מוגבה, עמדה תצוגה של מכשירים מחלידים שונים לדיבוב נחקרים, באוויר היה ריח של טחב ומשהו נוסף שהתקשיתי לזהות באותם רגעים, כיום אני יודע לשחזר שהיה זה ריח של דם.

אך המאיימים מכולם היו חיישני הפוליגרף שחוברו אלי, שקרן פתולוגי שכמוני.
אומרים עלי שאני מסמיק כשאני אומר אמת. אין ספק שיהיה זה אחד ממבחניו הגדולים של המכשיר המסוכן הזה.

ארבעת החברים שלי יצאו אמינים. אני קיבלתי 90 אחוזי שקר. ציפיתי לגרוע מכול, אך התברר שהסתמכו על עדות האחרים לגבי.

לפני הכניסה אל חדר האורחים סינן המלווה בארסיות "ברוכים הבאים - משפחת נשפיאן". נשכנו שפתיים מיואשות באיחור, מנסים לאמוד את . נקלענו למעמקי מאורת פשע של העולם התחתון.

ה'ראש' המתין לנו ישוב בכורסת מסאז' מפנקת, מקפיץ בידיו אקדח מוכסף ושואף שאכטות מבעבעות וארוכות מנרגילת קריסטל עמוסה בטבק בעל ניחוח שונה ומוזר, נער כנוע מגרד את כפות רגליו הפטרייתיות. המאבטחים התמקמו בפינות ודרכו נשקים.
ראשו ורובו היה שקוע בהאזנה למוזיקת טרומבון צורמנית, מבטו היה נעוץ בנברשות האיטלקיות העתיקות שהשתלשלו מתקרת הויטראז'ים, מתעלם לחלוטין מיצירות האומנות הפזורות ברישול על קירות השיש.

לפתע ננער מכורסתו הרוטטת ופנה אלינו בנחמדות מזויפת "השקרן, גש אלי. כל האחרים, אין לי צורך בכם כרגע", הוא גירש בהינף יד את הנער המגרד והמאבטחים יצאו עם חברי הנפחדים. נשארתי בודד מול ידו המקועקעת המושטת ללחיצת יד מלחיצה. כאסתר המלכה בשעתה.

"אנשים שלא יודעים לשקר - הם אויב האנושות" אמר לי. התפרגנתי עד הלשד. "מה אתה מעשן חבר?".
"נקסט" חפיסת הסיגריות שהת"ת חילק בלטה בכיס החולצה. שיקללו חברים שלי, הסיגריות אצלי.
"נקסט" גיחך בלעג "מה אתה מ-ע-ש-ן? רכים, קשים?".

ניסיתי להישאר דיפלומט "אני בחור ישיבה, אם לא הובן ככה---".
הוא קטע אותי שוב בלעג מודגש והניח יד חברית מבחילה על כתפי, מפנה אותי אל לשכתו המעוצבת בסגנון מודרני "בסדר, בסדר. אותי לא תלמד מה זה בחור ישיבה, באים בשביל בלדרות אבל אף אחד לא מסרב לכמה שאיפות רענון". היה פה ספק צליל איום.
"אני לא בלדר" כמעט רקעתי ברגלי.
הוא עצר והוריד את ידו המכוערת ממני, "לא בלדר? מה אתה כן?".
"אני מישיבת ברכת בורך בירושלים, בפורים כל הישיבות יוצאים לאסוף כסף לת"ת, אז אנחנו גם יצאנו, דפקנו כאן, הכניסו אותנו ובזבזו לנו חצי יום---"
"פורים אמרת? משלוחי מנות? פורים זה יום החג של הבלדרים. אתה אומר שאתה אוסף צדקה?! מה סכום היעד?"
"השנה רוצים להגיע ל-350,000 ש"ח, אבל אנחנו מקבלים הכול, שקלים, דולרים, ביטקווין, אשראי"
"ביטקווין זה טוב, יש לנו עיסקה, אתה מעביר משלוח מנות יפה עם צלופן וממתקים לאדון נחמד מירושלים, אתה מקבל 2000 שקלים למקדמה ועוד 5000 שקלים מהאדון. כשאני מקבל אישור קבלה יזוכה חשבון הביטקווין שלך בשתי מליון סטושי". הוא התרווח אל כורסה מעור איגואנה והשתעשע בפסלון שנהב.

תרתי בקדחתנות אחר נתיב מילוט מההצעה הממלכדת - נס שיורם לא כאן, הוא היה קופץ לבור בשתי ידיים. "משלוח מנות זה סיפור נפרד, אני מדבר כרגע על מתנות לאביונים. זה צדקה---".
"אתה אל תראה אותי ככה" נאנח ושלף מכיס השכפ"ץ כיפה לבנה גדולה "אתה רואה את השורה פה של הקופות צדקה, אין יום שאני לא שם בכל אחד משהו בשביל צדקה. אין יום!".

"מרגש לשמוע, מהמבט הראשון קלטתי שאתה איש טוב. אני בטוח שבשמיים שומרים את המצוות האלו בצד לבוא היום" התחנפתי אליו "אז חוץ מהצדקה שיש כל השנה, בפורים יש מצווה של מתנות לאביונים. הת"ת אצלנו מממן עם התרומה שלך בגדים וגרביים לבחורים שאין להם כסף, ומוציא את הישיבה לנופש בצפון במחיר מסובסד פעם בשנה".

"בצפון? יש למשפחת נשפיאן קמפוס נחמד על הכנרת ליד מגדל, עם חוות סוסים גדולה, מתאים לכם?". "לגמרי" תפסתי את ההצעה בשתי ידיים. שישכח מזה. "נדבר על זה בפעם הבאה שאקפוץ לפה. רק בוא נסגור את הנושא של התרומה כי השעה מתאחרת".
הוא העיף אלי צרור שטרות מהודק בסיכת כסף. "שיהיה לזכות עדן בן אביבה. מה עם המשלוח מנות?"
"שנה הבאה, אי אפשר את כל המצוות בפורים אחד".

 

[מירי סגל]

"קר היום," ציין בנצי.

ישראל צחק צחוק אפל. "לא היה קר כשיצאנו מהישיבה, אנחנו פשוט ממש קרובים עכשיו."

כולנו בלמנו. כאיש אחד נשאנו את עינינו למעלה, אל סופו של היער הדומם, ועינינו לכדו הבזק ברק מראש המגדל.

"הטירה," ברוך מעד, נתקע בשורש של עץ ונאחז בזרועי כדי להתייצב.

ושם היא הייתה. גיבוב של מרפסות עתיקות וחלונות אטומים, ומגדל מחודד שזהר בכחול על רקע סופת הברקים שחוללה מאחוריו.

"אנחנו באמת נכנסים לשם?" בנצי נשא אלי מבט מתחנן.

"קח עוד לגימה," ישראל דחף לידו את האבסולוט. "תרגיש יותר טוב אחרי זה. וכן, אנחנו הולכים, כי לאף סיירת אחרת אין אומץ."

"גם לי אין," לחש ברוך, אבל כולנו התקדמנו צעד והוא נגרר אין אונים אחרינו.

חצינו את שביל הגישה וכולנו נעצרנו בשורה ארוכה מול דלת העץ הענקית. היה לה מקוש נחושת ומפלצת מסולסלת זנב רוקעה לרוחבה.

"בטח אף אחד לא חי פה," קיווה בנצי והסתכל עלינו. ברק השתקף באישוניו.

"נכון," אישר ישראל, "בדיוק לכן אנחנו מגיעים."

והוא הרים את ידו והקיש פעם אחת על הדלת העצומה.

יללה רחוקה הזדחלה מתוך הבית וצמרמורת ריקדה בעורפי.

"נלך..." ביקש ברוך חלושות.

ישראל הרים את ידו פעם נוספת, ואז נפתחה הדלת.

אף אחד לא עמד שם כמובן.

המבואה הייתה אפלה, ורק הבזקי הברק חשפו רצפת קורות עץ מרקיבה.

משהו זוהר ריחף לעברנו. כולנו קפצנו אחורה. גם ישראל שהסווה את זה בשיעול נימוסי.

"מי אתם?" שאל המשהו שעכשיו לבש צורה מעורפלת של בן אנוש.

"מהת"ת של 'דברי שלמה', הסביר ישראל בקיצור נמרץ. ברוך ובנצי החליפו מבטים משמאלי.

"רוצים כסף?" המשהו השתעל.

"כן," אמר ישראל וירה בי מבט נזעם. "אנחנו אוספים לחתנים, שיהיה להם כסף להתחתן."

"להתחתן זה לא הכול בחיים," קבע משהו נוסף, ממשי יותר, שריחף כמה מטרים מעל המארח הראשון שלנו.

"הו," הגבנו.

"גם המוות זה לא הכול בחיים," ציין הרוח הראשון והחווה בידו שניכנס פנימה. "אבל אנשים מתייחסים אליו בכזו רצינות תהומית."

נכנסנו בגו שפוף אל המסדרון המתפתל. רוח צוננת הדפה את גווינו והצינה הייתה נחשית ומלחששת.

חדר האורחים היה ענק ומואר בנרות שעווה כהים.

"שבו," הציע הרוח הראשון ועיווה את פניו במשהו שנראה כמו חיוך. "אנחנו ממש שמחים לארח אתכם הערב!"

קרסנו על ספת קטיפה סגולה עם ריפוד קרוע, ובנצי שילב את זרועותיו ומלמל משהו.

הנחתי שהוא מכוון כלפי ישראל.

"אתה ממש מת על זה, אה?" רוח נוסף חדר בקלילות דרך הקיר ונשען על שולחן עץ אכול תולעים. כולם הביטו בנו בעניין. היה בזה משהו משכר.

"בחייכם, תשירו משהו!" הורה לנו הרוח הממשי יותר, זה שהיה אפשר לזהות קמטוטים בזווית פיו.

"אה..." החלפנו מבטים בדממה.

"רק לא את הפתיח ההוא של 'ליהודים'," ביקש הרוח הראשון. "אפשר למות משעמום מהאוי יוי יוי הזה."

"לא עלה בדעתנו," הבהיר ישראל מיד, למרות שאם להיות כנה, זה היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש.

נעמדנו על רגלנו ונתנו ידיים במעגל. נרות השעווה הטיפו טיפות כהות ורחשו בבוז.

"כי מצאתי חן בעיניך, המלך..." התחיל בנצי, וכולנו שרנו בזהירות יחד איתו. רוחות הרפאים ריחפו סביבנו והצטרפו לשירה בקולות עגומים.

"טוב," רוח הרפאים הראשון הורה לנו להשתתק. "שרתם די, מה בעצם אתם רוצים?"

"תרומה," הגיב ברוך ביושר.

"למה מי מת?" ירה הרוח הממשי בזעף. "למה שניתן לכם בעצם?"

"אה... טוב לב?" הציע ישראל בהיסוס והעיף מבט לכיוון המשוער של האיבר הזה במארחים.

"למה אף אחד לא בא לכאן עד עכשיו?" תבע הרוח השני לדעת.

"אה... היו שמועות שיש כאן... שזאת טירה רדופה," אמרתי בכנות.

שלושתם פרצו בצחוק רועם.

"רדופה..." חזר אחריי הממשי בלעג. "כן, פעם היו מגיעים לכאן בני אדם ורודפים אותנו. רדופה, גם כן..."

"בוא נביא להם משהו ונשחרר אותם," הציע זה שפתח לנו את הדלת. כולנו הנהנו בהסכמה. שפתיו של ברוך הכחילו מקור.

הם ריחפו יחד אל כספת קבועה בקיר, התעסקו בה ארוכות והגישו לנו בגאווה חמשה מטבעות זהב גדולות עם דיוקן שלא זיהינו.

"נוסטלגיה," נאנח הממשי בגעגוע. "פעם הגיע אלי פון ברוטלר והתחנן לקבל את המטבעות האלה בתמורה לחווה שלו!"

לקחנו אותן, ישראל טמן אותן בכיס שלו ובנצי רשם קבלה ביד רועדת.



ויצאנו, הצינה רודפת אחרי גבינו.

בכניסה צעק לנו מישהו.

"בוּ!" נעצרנו ומצמצנו באפלה. משהו, זוהר מעט יותר מנר וברור הרבה פחות, עופף לקראתנו ונעמד ממש סמוך לעינינו.

"מה זה?" תהה ברוך.

"אתה לא רואה?" קולו של הרוח רעד בעלבון. "אתם פשוט לא שמים לב אלי?"

"רואים," הרגעתי אותו. "אתה ממש ברור!"

"ממש!" הוא חזר אחריי ועשה סלטה זועמת באוויר. "הייתי כל הזמן הזה בחדר האורחים, ראיתם אותי?"

הנדנו בראשנו לשלילה. הוא פלט יפחה חנוקה.

"ידעתי!" הוא ייבב. "אני רוח רפאים!"

"אתה ממש מפחיד!" אמר לו ישראל בעידוד.

הרוח בהה בנו. "באמת?"

כולנו הנהנו, ואז, כאיש אחד, פרצנו בריצה מבוהלת אל היער.

שמענו את צחוקו המאושר מגעגע אחרינו.

"טיפשים!" הוא צחק בשמחה. "מה מפחיד בכלל!"

 

[שרלוט]

סיפור מטורלל כהוגן לכבוד פורים.
נא לא להעיר על היעדר מרכאות במשפטי ציטוט
ולחבדניקים היקרים- קבלו את הסיפור באווירה המתאימה.

רגע קודם היינו מה שהיינו ובן רגע הפכנו למשהו אחר.
זה קרה כשבעלי בא הביתה והטיל עלי טיל: מתחב''דים!
שזה אומר מה? אני שואלת בחשש
נהיים חיילים בצבא ה'- הוא עונה לי בעודו סוחב ערימה של ארגזים.
''זה לא כזה פשוט'' אני מנסה לצנן את האווירה. תצטרך לעבור איזו רוולציה, להיות קצת שלומפר, יו נואו, חולצות צבעוניות בחוץ, וגם..''
- הרבי אמר שלא לשנות בלבוש- הוא דקלם לי את המשפט האלמוותי הזה.
-אז תמשיך ללכת עם הכיפת נ ננח? אני מתרגשת שלפחות כלפי חוץ נישאר מה שאנחנו
-כן. ואת תמשיכי ללכת עם השאל והרעלה. הוא מבסוט גם.
קשה לעשות שינוי באמצע החיים כך שלפחות את הלבוש לא נשנה.
-''אורזים'' סקאד נוחת לידי, מתפוצץ. כמה רסיסים חודרים עמוק לתוך גופי.
-לאן? שואלת בחשש
-שליחות בסומליה.
אטום רציני מתפוצץ. אני נשאבת לתוך ענן סמיך.
רק במטוס בואכה אפריקה אני מצלצלת להורי ומבשרת להם שני דברים
1. התחבדנו
2. אנחנו בדרך לסומליה.
מנתקת מהר.
יואל, האחראי על כל השלוחים הדריך אותנו בקצרה:
''עליכם לחפש ניצוצות בתוך הרפש הסומלי ולהבעיר בהם את הגחלת היהודית''.
-אבל אין יהודים בסומליה- אני חוטפת את שפופרת הטלפון מידי בעלי ומצייצת לתוכו.
- יש מטיילים, ויש ישראלים, ויש יהודים בכל מקום רק צריך למצוא אותם, כך הוא פסק.
וכך מצאנו עצמנו בתוך פחות מיממה על המטוס בואכה אפריקה.
סומליה מקבלת את פנינו עייפה ומרוטה.
לאחר שהתמקמנו בתוך בית בוץ רעוע עם חצר רחבה וגדולה התפנינו לחפש אובייקטים.
מה נאמר ומה נספר...
בשיחת הטלפון הבאה כבר בכיתי ליואל:
אין פה אף נפש יהודית. פשוט אין. והשליחות, מה יהא עליה?

רק תפילות- יואל מעודד.
וכך עשינו.
אני נעמדתי ליד קיר הבוץ ובעלי נעמד מצדו השני ויחד נשאנו תחינה.
פורים מגיח מבעד לחלון, מבקש רשות להיכנס ומוצא את בעלי שיכור כמו לוט.
הוא יוצא כדי לחפש 'ניצוצות' ושב הביתה מתנדנד כשמאחוריו צועדת עלמה צעירה טובת מראה.
השתגעת?!- אני קמה מכסא הנצרים ''יש גבול לכל תעלול''
היא יהודיה- פסק השיכור.
האורחת שרעבה כהוגן נכנסת אחרי לתוך הבקתה.
הסעודה עברה איכשהו, ובעלי מתחיל לספר לה את סיפור המגילה.
האורחת בולעת בשקיקה את האוכל ואת הסיפורים.
''רוצה להניח תפילין?'' הוא מציע לה.
אני מנסה לרמז לה שבעלי שיכור אך האורחת דווקא מראה התעניינות
כשבעלי מוציא את הטלית מהשקית היא נעמדת , קופאת על עומדה, ולאחר רגע
שועטת לעבר הטלית ומלטפת אותה.
''לסבא שלך היה כזה?'' אני מנסה לדובב אותה.
היא רק מהנהנת בראשה נרגשת כולה.
פתאום הוא התעורר משנת הצהריים, ג'וני שלנו בן השלוש וניגש אל בעלי
''שמעתי שהגיעה אורחת'' הוא מספר. היכן היא?
אני שולחת מבט חפוז לכל עבר, האורחת חמקה מהבית ויצאה לגינה
היא בחוץ- אני שולחת את ג'ון.
לאחר כמה רגעים הוא פורץ פנימה, נסער.
היא הלבישה את הטלית של אבא- הוא קורא בקול.
-מה?!! אני לא מבינה מה קורה פה.
ראיתי שהיא לוטשת עיניים חמדניות לעבר הטלית של בעלי. האם הייתה לכך סיבה?
יצאתי לחצר ומצאתי אותה מלחכת עשב וכמה פרחים.
מביטה לעברי בעיניים בהמיות וגדולות אני מלטפת את גבה המפוספס.
זברה שכמותה.