*אתגר הפורים הגדול!*

[יענקי R]

בס"ד​

"באותות ובמופתים"​

עמדנו מפוחדים מול הדלת המאיימת.
כלבים אמנם לא היו שם, אבל הלב פרפר גם בלעדיהם.

מה לנו ולצרה הזו? חשבנו כולנו...

---
היינו קבוצה קטנה שמנתה חמשה בחורים צעירים ותוססים. היעד היה הגבירים של פ"ת הגדולה. לקראת אחר הצהריים סיימנו גם את 'גני הדר'.

'כתובת וחצי וגמרנו!' הכריז צחי, ראש הקבוצה.

'מאיפה הבאת חצי כתובת'? צחקנו עליו. היינו עייפים וסחוטים, הגרון היה צרוד ויבש, ספק משירה צעקנית, ספק משתיה מדודה של אלכוהול מריר.

'חצי, זה ההוא שתורם כל שנה חצי מפעם קודמת...' לעג לנו צחי בחזרה.

טוב, סיימנו! הכריז אבי.

'תגידו', אמרתי בקול, 'מה אתם אומרים על הישיש הקשיש? ההוא בקצה עמישב'?

למי שלא מכיר, נספר, על אביגדור הישיש, שגר בבית ענק מימדים, דו-מפלצתי, מפחיד ומאיים, בקצה השכונה הוותיקה. זה שהוא חילוני-ניצול-שואה כולם ידעו. יותר מכך - כלום. אף אחד לא ידע את הסיפור שלו באמת.

אביגדור אמרנו ששמו, אך לא קראו לו כך. בכלל לא קראו לו. לעיתים רחוקות הוציא את אפו וגופו מפתח ביתו, וגם אז אף אחד לא החליף אתו מילה.

'יצאת מדעתך'? התקיף אותי לוי-יצחק, ה'תרח' שיוצא מהבית פעם בחודשיים?! רק לחשוב על זה אני מצטמרר'!

'עשה טובה', המשיך אותו אבי, 'אמנם פורים היום, אך לא לבדיחות כאלו נתכוון אחשוורוש בעת שתלה את המן'.

'תשמעו', אמרתי להם, 'יש לי הרגשה חזקה הפורים הזה. לא סתם הרגשה - הארה! אני אומר לכם - לא נפסיד'!

'יש לנו עוד רבע שעה אוטובוס. אל תשכחו שיש לנו הערב קריאת מגילה'! הפטיר חזקי.

'בררתי, ויש קו נוסף שיוצא בעוד שעה. בחייכם, מה נפסיד? ננסה...', התחננתי.

כך מצאנו את עצמנו מעבר לדלת המפחידה, רועדים בטירוף.

---
'מי שם?' קול צרוד נשמע מעבר לדלת.

אה, אה... התחלנו לגמגם.

לא הספקנו לחשוב הרבה ו... הדלת נפתחה.

פני הקשיש, שאותם ראיתי לאחרונה לפני עידן, נדמו לי כאילו לא השתנו. המילים 'לא פחות מאלף' הצטלצלו באזני עם פרשנות אחרת לגמרי, בהקשר לגיל...

'מה אתם רוצים'? זעק.

נשימותנו נעתקו. לשוננו נבלעה. בטננו קרקרה. ידינו רתתו.

אחרי חצי-דקת-דומיה הזקן פתח את פיו בשנית. הפעם הופתענו:

'כנסו'! ציווה.

צחי נתן בי מבט קצר שאומר: חכה, נסגור חשבון בישיבה.

נכנסנו לטרקלין בשתיקה. הבית היה ממש כמו באגדות. כמעט כמו שדמיינתי.

הרגשתי כמו ילדון רודף הרפתקאות מחבורת מצוות של שנות התשעים... אנחנו עמוק בבית. זהו.

'שבו'.

ישבנו רועדים. לוי'ק נפל על הרצפה. סייענו לו לקום ושבנו למקומותינו.

'איך ידעתם לבוא דווקא היום'? של אביגדור האל-מוות.

שתקנו, מה נאמר?

'בעצם, אתם לא יודעים. אני כן יודע', הפתיע.

אוזנינו התמתחו מאיליהן. לראשונה בהיסטוריה זה קורה!

'היום זה היארצייט של הוריי הי"ד'.

אביגדור החל לספר, במילים מדודות: 'פורים תש"ב. הייתי אז בן שתיים-עשרה וחצי, מעט לפני שחגגו לי בר-מצווה. בדיוק לאחר שסיימנו את קריאת המגילה, הרשעים ימ"ש גילו את מקום המסתור שלנו. הוצאנו תחת מטר של קללות. בחוץ ציוו עלי הארורים לשכב על הארץ. הספקתי להביט בפניהם של הורי האהובים. בפעם האחרונה.

שמעתי את אבא צועק 'שמע ישראל...' וצרור יריות פלחו את האוויר. שניות של שקט שנדמו לי כנצח עברו אז. על השקט הזה אני שומר עד היום. שקט בדיבור ובמעשה. מאז - נשברתי לָנֶצַח.

לא אאריך לספר כיצד ניצלתי. אבל כפי שאתם רואים - ממון לא חסר לי וגם בדידות.

אתמול בלילה הרגשתי שהסוף קרוב מתמיד.

בפעם הראשונה מאז פורים ההוא דיברתי אתו.

אמרתי לו: אני יודע שאתה קיים. בבקשה ממך: תן לי סימן ואות! ולא יספתי.

'חיכיתי לכם! טייערע בחורים'.

זרם הדמעות שלו התגבר. גם שלנו. אף אחד מאתנו לא זכר שהיום פורים.

'לא ידעתם למה באתם הנה, אבל אני כן ידעתי. עכשיו גם אתם יודעים', סיים בלחישה מרוגשת.

---
הזמן עבר מהר. נשארנו מסומרים על המקום.

'כשהגעתם', הוא הפר את הדממה הארוכה, 'הסימן הגיע'.

'עכשיו נשאר רק האות'.

תפילין.

 

[Natan Galant]

פורים עבר,
הראש עדיין מלא באדי וודקה קזאחית טובה, זמן מעולה לנעול את האתגר...