ב"ה.
היינו בנות 17 תשושות, אחרי שנה שלמה של לימודים מפרכים ומבחנים שהוציאו מאיתנו את כל שמחת החיים שאי פעם הייתה בנו.
ישבנו כל אחת בביתה, משועממות עד עמקי נשמתנו, והתוועדנו טלפונית כדי למצוא מוצא ממצבנו העגום. בין הזמנים עוד לא פרש כנפיו על לוח השנה של אחינו הספונים בחיידרים, אימהותינו עדיין נסעו לעבודה יום יום, ורק אנחנו המסכנות – נידונו לחוסר מעש מתסכל.
עד שלייקי העלתה את הרעיון המבריק.
"חדר בריחה! שמעתי מבת דודה שלי. היא נסעה לחדר בריחה בירושלים, מפחיד בטירוף!" כולנו התנשמנו בתקווה. אולי זו הישועה שלנו?
"משהו מלחיץ, אני אומרת לכן!" לייקי המשיכה להלהיב אותנו. "אתן לא מבינות מה היא סיפרה לי, אין דברים כאלה. רוצות ללכת?"
"ברור!" הסכמנו פה אחד, משמיעות את ההתרגשות בקולי קולות, כהרגלנו בקודש.
"רק ארבעתנו," הזכירה שרי את המובן מאליו.
"חיה, תתקשרי להזמין לנו מקום, נכון?" שאלתי את חברתי הטובה, זו שתמיד לוקחת אחריות על העניינים הטכניים.
היא לא חשבה לסרב. סיכמנו את הפרטים האחרונים, וחיה הבטיחה שתעדכן בתוצאות הבירור. סיימנו את השיחה באווירה אופטימית, מלאות ציפייה.
ביום המיועד, עלינו לקו 417, עמוסות בצידה לדרך. בנות 17 שיוצאות לדרך בלי מגוון פריטי מזון, לא יודעות לבלות, לעניות דעתי.
כבר לפני הפנייה לכביש 38, אני וחיה סיימנו חבילת ביסלי חריף, והתרמנו לעצמנו קצת מהדוריטוס שהשתכן אצל לייקי ושרי.
ירדנו בבנייני האומה. אחרי אוטובוס פנימי עמוס, הגענו למחוז חפצנו. מעט לפני הכניסה לבניין, עמדה קשישה עם סל בידה, והלכה לעברנו. החלפתי מבט חושש עם חיה.
חיה צעדה בזהירות ימינה, מנסה לצאת מקו ההליכה של הזקנה. אבל באופן מלחיץ למדי, הזקנה פסעה שתי פסיעות הצידה, והמשיכה להתקדם לכיווננו.
פניה של חיה היו מבוהלות. רציתי לסנוט בה שעוד לא התחיל הקטע המפחיד והיא כבר כמעט מתעלפת לנו, אבל אז שמתי לב שגם אני בעצמי לחוצה קצת.
האישה נעצרה מולנו, לא היה לנו לאן לברוח.
"קחו, קחו את זה, בנות צדיקות," היא קרקרה בקול צרוד והוציאה מהסל ערמת דפי כרומו. "זה חשוב, חשוב."
חיה ניסתה לחמוק אחורה. הגנבתי מבט ללייקי ושרי, שניסו להסתתר מאחורי עמוד בטון והביטו בנו בבעתה.
"תקראו גם לחברות שלכן," הציעה הזקנה. "יש לי מספיק, מספיק."
סוף סוף מצאתי את הקול שאבד לו לכמה שניות. "סליחה גברת, אנחנו ממהרות." לקחתי את ידה של חיה ומשכתי אותה בדחיפות.
"טוב, אתן לא חייבות," הזקנה משכה בכתפיה, והתקדמה לעבר חברותנו שעדיין הסתתרו להן, רועדות מפחד.
רצנו לתוך הבניין והתיישבנו על המדרגות, מתנשפות. "זה היה מלחיץ," התנשמה חיה. "נראה לך שהן בסדר?"
"לא יודעת… אבל אני לא מעיזה לבדוק."
צעקה חדרה לתוך הבניין. הבטנו זו בזו באימה. זו הייתה שרי. רצנו החוצה.
"דבורי! חיה! היא חלק מחדר הבריחה! היא נתנה לנו כבר רמז!" שרי עדכנה בצעקה, מתקרבת לבניין.
הסתכלנו זו על זו באי אמון. "זה טוב!" התחלתי לצחוק. "איזה חדר על רמה!"
שרי ולייקי רצו אלינו, מנופפות בדפים. "תראו, יש כאן רמז."
נכנסו לבניין, צוחקות, ועלינו במעלית לקומה חמש. הגנבתי מבטים לקירות המעלית ולתקרה, מנסה לראות אם עוד משהו עומד ליפול עלינו לפני שניכנס לחדר. כשהדלתות נפתחו, הלב שלי קפץ בבהלה.
מולנו עמדה האישה הזקנה, מוארת באור המעומעם שבקע ממנורה בודדת, משתלשלת מהתקרה. "שלום לכן," היא בירכה אותנו בקולה הצרוד. "ברוכות הבאות לחדר הבריחה. הסיפור הוא כזה – נכנסתן לבניין הזה בטעות, ועכשיו אתן תקועות בקומה חמש. אין מעלית, אין מדרגות. יש לכן שעה בדיוק כדי לנסות לצאת מפה ולפגוש אותי שוב למטה. בהצלחה. אה, ואתן יכולות להשאיר את התיקים פה, שלא יכבידו עליכן." דלת המעלית נפתחה שוב. היא עקפה אותנו, נכנסה, ונעלמה.
"אוקיי!" צעקה לייקי בהתלהבות. "בואו נתחיל! אנחנו הולכות לנצח את בת דודה שלי, היא סיימה ב-56 דקות."
"ברור! אבל איך מתחילים?" שאלתי.
"הרמז," הזכירה שרי בקריצה. "שכחת, קשישה'לה?" סנטה בי.
"תביאי," לקחתי לה את הדף, ומצמצתי בניסיון לראות. "יש כאן שלוש מספרים - 18, 50, 120."
שרי לקחה את הדף בחזרה, התרכזה בו.
"חברות," קראה לייקי שהלכה לנסות לחקור את שאר חלקי החדר. "יש כאן שלוש דלתות. לאיזו אחת צריך להיכנס?"
"אולי זה קשור לרמז?" הצעתי. "יש שלוש דלתות, ושלושה מספרים," חשבתי בקול.
"המספרים כתובים בסדר עולה," העירה חיה.
"נו, ו?" שרי יצרה קרעים קטנים בשולי הדף. "מה זה קשור לדלתות?"
נשענתי על הקיר, ונרתעתי מייד. "מה זה? הקיר זז!"
חיה מיהרה למקום שבו עמדתי. דחפה מעט את הקיר, ופתח נפער בו. "ניכנס?" היא הציעה.
"אבל מה עם הדלתות האחרות שמצאתי?" שאלה לייקי.
שרי נופפה בידה בביטול. "נחזור אליהן אחר כך, בואי."
נכנסנו ארבעתנו לחדר החשוך. אלומת אור קטנה האירה את החדר, אבל לא היה ברור מה המקור שלה. זמזום שקט הפיח חיים בחשכה, מן הסתם מאיזה אוורור או מיזוג.
התחלנו להסתכל סביבנו, לנסות להתרגל לחשכה. לחפש סימנים.
"נראה לי שמצאתי משהו," הודיעה שרי כעבור כמה שניות.
"יופי, איפה את?" שאלתי.
היא הרימה את קולה. "כאן, בואו."
התקרבנו לאזור הכללי שממנו הגיע הקול שלה. מרחוק נשמעה טריקת דלת.
"זו הדלת של החדר הזה?" שאלתי בחשש.
"לא יודעת..." הקול של חיה היה קצת מבוהל. "אין לי מושג איך לחזור אליה, לבדוק."
שמענו את לייקי ושרי מידיינות על החפץ ששרי החזיקה ביד.
"יש כאן כפתור," גילתה שרי. "ללחוץ?"
"לא יזיק לנסות," לייקי.
"אולי כ-" אני. סיום המילה נקטע בפיצוץ מחריד. "מה זה היה?" צעקתי.
"שרי?!" צעקתה של לייקי גברה על שלי, מבועתת.
"אני בסדר," הקול של שרי הבהב. "הדבר ה... הזה נפל לי מהיד, והתפוצץ על הרצפה."
שמעתי את נשימותיה של חיה קרובות אליי, לא סדירות. "מה זה היה, הדבר הזה?"
"אין לי מושג."
"טוב, צריך להמשיך. תחפשו עוד חפצים," לייקי לקחה פיקוד.
"אולי נחפש את הדלת? זה לא נראה לך חשוד, כל החדר הזה, והחושך, והפיצוץ?" חיה, קולה רועד.
"זה חדר בריחה מפחיד, שכחת?" לייקי הייתה קצת חסרת סבלנות, אבל זיהיתי שהוא בא לחפות על הפחד שאפף אותה. "האחראית משגיחה עלינו מהמצלמות, אל תדאגי. ככה בת דודה שלי אמרה."
האמירה שלה הזכירה לי משהו שסיפרה לי פעם דודה שלי על חדרי בריחה. ירדתי על ברכיי, זוחלת על הרצפה הקרירה. אולי כאן אמצא משהו. הובלתי את ידי לאורך הקיר, משנה כיוון כשהגעתי למה שהרגיש כפינה.
סוף סוף הגעתי. "בנות, יש כאן פתח! בואו, אני פה," קראתי להן. "אבל זה נמוך, נצטרך להתכופף."
זחלנו לתוך הפתח הנמוך, דרך מעבר צר, והזדקפנו לתוך חדר לא גדול. סביב החדר היו שולחנות, עליהם עמדו מכונות כתיבה עתיקות.
"ברוך השם, אור!" חיה נשמה לרווחה.
התחלנו לחפש רמזים, הפעם במשנה זהירות.
"שכחנו את הרמז הקודם, עם המספרים," נזכרתי.
"יפה!" החמיאה לי חיה, מעודדת קצת. "ואולי זה הקוד של הכספת הזו, כאן?" העלתה רעיון.
ניגשנו לכספת. "על מה ללחוץ?"
נשענו על השולחן, חושבות. סוקרות את החדר.
"היי, יש שם את אותם המספרים!" הריעה חיה, מצביעה על הקיר הנגדי. רצנו אליו בהתלהבות.
האור כבה באחת. הזמזום ברקע פסק.
"אמא'לה!" צעקנו יחד אני וחיה.
"מה אמא'לה, מה?" התעצבנה לייקי. "אתן לא תינוקות!"
"די, לייקי," אמרה לה שרי, ויכולתי לשמוע את הרעד בקולה. "אנחנו חייבות לצאת מפה. זה באמת לא צחוק."
"אני אוציא אתכן מפה, אל תדאגו," לייקי ניסתה להרגיע. "היי, מה עם האישה הזקנה? היא רואה אותנו עכשיו! הלו?!" היא צעקה. "סליחה?! אנחנו צריכות עזרה פה!"
"אס או אס!" שרי הצטרפה. "הצילו!"
"ששש, תהיו בשקט," ציוויתי עליהן. "בסוף תפעילו פה איזה חיישן שיפוצץ את כל החדר בגלל הצעקות האלה."
כמו מענה לדבריי, נפתחו ארובות השמיים, ומשהו לא מזוהה התחיל לנחות עלינו.
"אהה!" אפילו לייקי צעקה איתנו. "מה זהה?!"
דלת נפתחה איפשהו, ואור הציף את החדר. מצמצתי.
"מי את?" דרשה לייקי. סובבתי את ראשי. בפתח עמדה אישה שנראתה נורמלית לחלוטין, עם פאה בלונדינית ובגדים עדכניים.
"את אשמה בכל זה?" שאלה שרי, והורידה משערותיה את מה שהתברר כקונפטי צבעוני.
"אני מצטערת נורא," אמרה האישה. "אני ביילי, מנהלת חדר הבריחה. בואו שבו, אסביר לכן הכל." היא סימנה לנו ללכת אחריה.
הסתכלתי על חיה בחשש, מתלבטת.
"אין לנו מה להפסיד," שיערה לייקי. "יותר גרוע מזה כבר לא יהיה."
"אל תהיי כל כך בטוחה," הגיבה שרי בפסימיות, אבל התקדמה לפתח.
התיישבנו על כיסאות מרופדים, מסביב לשולחן נמוך, עגול. סקרתי את החדר. היו בו שולחן קבלה עם מחשב, מיני-בר, ועוד כמה חפצים.
"אני נורא מצטערת," ביילי אמרה שוב. "הייתה הפסקת חשמל נדירה בחדר שלכן. כשהחשמל חזר אחרי רגע, כל החדר היה צריך לעבור הפעלה מחדש, והקונפטי שהיה אמור לרדת בסוף – ירד עליכן כעת. אני מאוד מצטערת, שוב. אתן רוצות לחכות ולהיכנס שוב, מההתחלה, או לקבל זיכוי לפעם הבאה?"
"תודה רבה," לייקי התנדבה לדברר אותנו. "אבל נראה לי שהחוויה הזו הספיקה לנו להרבה מאוד שנים."
הנושאים החמים
הנושאים החמים
