קצת ארוך אבל שווה את הדקת קריאה
פשוט חץ ללב
תקראו זה שווה!!!
אין מילים.
הלב שבור.
המום.
דאוב.
היגון עוטף אותי. משתק אותי.
ואני חושבת פתאום- זה מה שהשם רוצה ממני?
זה התחיל בנגיף.
הפך למגיפה.
עדיין אי שם בסין הרחוקה
וכל מה שקורה לגויים-
בשביל ישראל שייקחו מוסר.
כנראה שלא לקחנו אותו,
עד שהגיע לישראל.
ועדיין לא לקחנו.
עד שהיכה בעוז בנבחרת העם, בטובים ובגדולים שלנו!
הגיעו חיסונים.
בארץ המגיפה הנמיכה פרופיל,
חזרנו ל"חיים".
השאלה- חזרנו אחרים?
הבנו מה ה' רוצה מאיתנו?
ואז ערבים פגעו בבחורי ישיבות
דווקא בחורי ישיבות!
ועדיין לא הבנו.
ועכשיו,
ה' זועק אלינו,
באסון נוראי.
כ"כ הרבה קורבנות ציבור
מתוכנו
במקום קדוש
בזמן קדוש
בציבור קדוש
זה כואב לנו
אי אי אי כמה כואב
אין מילים שיכולות לאמוד את עוצמת השבר,
איך מרגישה אישה שהתאלמנה עכשיו?
איך מרגיש ילד קטן ויתום?
איך מרגיש אבא ששיכל את בנו?
את שני בניו?
ופתאום אני נרעדת,
כשאני קולטת שיש אבא ששיכל ארבעים וחמש בנים אהובים!
כמה שזה כואב לנו,
זה כואב לו הרבה הרבה הרבה יותר!!!
ולמה הוא עושה את זה?
כי אנחנו מכריחים אותו!
אנחנו לא מבינים את השפה שלו
לא מבינים את האיתותים שלו מסין.
הוא התחיל הכי רחוק שאפשר
אבל לא השארנו לו ברירה
והגביר את האיתות לעוצמה יותר גבוהה
עד שצריך להיות עיוורים כדי לא להבין!!!!!
הוא לא רצה את זה. הכרחנו אותו.
הכאבנו לו. אוי כמה הכאבנו לו
בידינו להפסיק להכאיב ככה לאבא של כולנו
בידניו לעצור את האסונות הבאים ח"ו
אנא,
שכל אחד ואחת שקוראים את המילים האלו
שישב ויחשוב איך הוא חוזר לחיים אחרי האסון הזה.
כי צריך לחזור לחיים. אבל לחזור אחרים.
ולב יודע מרת נפשו.
בואו נקבל כל אחד קבלה אחת קטנה שאפשר להתמיד איתה.
נעשה לעצמנו תזכורת יומית שנזכור לאורך כל השנה לעמוד בה
וביחד-
יעלו כל קבלותינו, כקרבן לפני השם.
ולא נקריב שוב קורבנות ציבור.
לע"נ הנספים באסון מירון,
ולרפואה שלימה לפצועים,
ולגאולה קרובה. אמן.