הנושאים החמים
הנושאים החמים
התיישבנו נרגשים, מוכנים למנת ה'נחת' החצי שנתית שלנו.
תמיד רציתי להשתתף באסיפת הורים בחיידר של הילדים.
אין כמו לב של אמא לרכך לבו של מלמד קשוח, ואין כמו היכרות של אמא שאוכלת ישנה ונושמת את הילדים שלה, לחיפוש עצה וסיעור מוחות פורה עם מחנכי בניה.
ובכל זאת, אף פעם לא עשיתי את זה.
חזקי, היה הולך, שומע, ומעביר לי את הדברים מ'כלי שני' שהוא. אז, במקרה שהייתי רואה צורך, או מרגישה אחד כזה, הייתי כותבת או מתקשרת ומוסיפה את נקודת מבטי.
טוב, לבשל בכלי שלישי זה תמיד קשה, והייתי מהרהרת הרבה אם מלמד שהצטנן לגמרי יש בו בכלל בישול אחר בישולו הראשון.
זהו.
עכשיו, סוף סוף, גם אני יכולה להיות חלק.
עכשיו אני פשוט אומר כל מה שאני חושבת. אני פשוט אעצור אותו, ואשאל בקול שלא מפחד מכלום-
"מה הכוונה "מתחכם"?"
או
"זלזול זו כותרת! תגידו פרטים שיהיה אפשר לטפל!"
וגם
"ואתם לא הייתם חסרי מנוחה אם הייתם ג'ינג'ים מנומשים בתוך חדר עם 35 כמוכם למשך שעות?"
בקיצור, יהיה פה בישול.
באתי מוכנה, והפעם יותר מתמיד אני בעניינים. לא יוכלו להפתיע אותי. השיעורים נבדקו, המבחנים עברו תחת אפי המרחרח, ובכלל, העניינים בפיקוח.
חבשתי את פאת השבת, וצחצחתי את הכובע של חזקי, וואו! איזו התרגשות.
'נו, מתי תורנו? עוד רגע והקפיץ שלי משתחרר מרוב מתח!'
'עוד לא' ליכסן אלי חזקי מבט, 'שטרנזוק עדיין לא סיימו. אנחנו רק עוד שתי דקות!'
שני סיבובי מחוג נוספים, ועוד אחד ליתר ביטחון, ואיבדתי את הסבלנות.
'תדפוק להם! אנחנו לא יכולים להתייבש כאן לבד במסדרון! ועוד עם כל הקישוטים המשעממים האלו! ומתי נחזור, אם כל אחד יישאר בפנים שעה??'
'טוב, תירגעי קצת. באמת.' חזקי גילגל עיניים. 'תתרווחי לך, ואת יכולה לעבור לספה. לא נעים לי לנדנד בממתינה.'
הוא החזיר את מבטו אל השולחן. השחמט נשאר פתוח באיום על הצריח, וחזקי לא לוזר.
'אה', הסתכל אלי שוב, 'ואל תקראי לתמונת נוף שאשתי ציירה 'קישוטים'!'.
"טינינייי ניי ניי ניי ניי" הטלפון שעל השולחן התעורר לחיים.
'הנה הוא! תשים על רמקול! תשים על רמקול! תשים את זה על השולחן! לא, באמצע! בשביל מה באתי?'
חזקי שלח אלי מבט מיואש, וסידר את המכשיר בדיוק לפי הדרישות.
' שולם הרב מורינגן' התנגן קולו של המלמד, ' ברוכים הבאים.'
'אוהום' רימזתי.
'אז מה, הרב מורינגן, מה מחדשים?'
התעלמות. פשוט התעלמות.
אוהום! רימזתי שוב.
'בורוך השם!' פער אלי חזקי שתי עיניים מזהירות, 'בורוך השם, הרב כהן. הכל בסיידר.'
'מתפללים מרפסות או חוצייר?'
אוהום!! אוהום ואוהום!!
מה זה אמור להביע?
'סליחה!' לא יכולתי להתאפק יותר. ' הרב כהן, זו לא שיחת שכנים במחילה. אנחנו חיכינו בתור הרבה זמן, וגם ככה חבילת הדקות שלנו על הקשקש!' חזקי דרך לי על הרגל, אבל לא היה לי אכפת.
'עכשיו סוף סוף הזמן לדבר על שמוליק שלנו. ויש לנו עוד להיות באסיפת הורים של מנחמק'ה וקובוש. אי אפשר פשוט לפטפט פה על חשבון זמני ציבור!' הפה הפתוח של חזקי נשאר ככה.
'
אהה. נכון. אני מתנצל, גברת מורינגן. ובכן, מה תרצו לשמוע?'
'הכל! הרב כהן. הכל! איך הלימודים, ומה ממוצע הציונים, ואיך התקדם שמוליק בהבנת החומר. מה עם שיעורי הבית, וההפרעות? ומה לגבי הדרך ארץ, וגם ההספק.'
'אהם.. תראי גברת מורינגן. הלימודים, כמו שמצויין לי כאן, מתנהלים היטב. שמוליק לומד ומתקדם יפה. ממוצע הציונים שלו 97 ברובם של המקצועות, ו--'
' זה בגלל שיטת החישוב שלנו.' קטעתי אותו, הייתי חייבת להסביר לו, אולי יקנה את הרעיון. 'אנחנו מחשבים רק את התשובות שנענו. שאלות שנותרו ללא תשובה, אינן נכללות בחישוב הציון.' עשיתי קול של מפקחת, כדי שיתרשם.
אחרי שלושת המבחנים הראשונים הבנתי שזו הדרך, וזה עובד נפלא!
'אהה. אני שומע' קול השתנקות וכיחכוח עלה מהמכשיר שעל השולחן. 'אהה. ובכן,' עוד שיעול, 'לגבי שיעורי הבית אני רואה גם כן שהכל בסיידר.'
'וההפרעות?' שאלתי במתח. זה היה תמיד הנמש הגדול מדי בפניו של הג'ינג'י שלנו. 'ודרך ארץ?'
'בורוך השם!' שמח הרב כהן בשמחתי, 'ההפרעות קרובות לאפס. מלבד פעמיים ששמוליק שכח ללחוץ על השתק, הוא ממש לא הפריע! יפה מאד! תוכלו למסור לו בשמי יישר כח. ואני בטוח שימשיך לעלות מעלה מעלה!'
זה היה נשמע כמו משפט סיום, ואני בשום אופן לא הסכמתי.
היה שם עוד סעיף. אני זוכרת בבירור.
מה זה היה?
אה!
'מה המצב החברתי?? על המצב החברתי לא דיברנו!' תפסתי אותו מהר, לפני שינתק.
'אה, המצב החברתי... המצב החברתי...תנו לי רק שנייה, גברת מורינגן, אני לא מוצא את זה... תוכלו להזכיר לי איפה בדיוק כתבתם את המצב החברתי?'
לא אהבתי את זה.
'למטה בצד שמאל. בתוך ה'הערות/שונות/ומה שרציתי לומר' הדרכתי אותו.
'אהה. הנה. כן. אני רואה. כללית המצב החברתי לא בשופי בגלל מיעוט הזדמנויות שיח. עם זאת קיימת בהתאמה ירידה במקרי ההעלבות ושימוש באלימות בשטח החיידר.'
'או, יופי.' חיככתי ידיים. 'אני שמחה לשמוע, הרב כהן. אני חושבת שאחרי הכל שווה מיעוט הזדמנויות שיח אם ישנה בתמורה ירידה בשימוש באלימות, לא ככה?'
'ככה ממש'. הסכים עמי הרב כהן.
'בשורות טובות בקרוב ממש, ההורים מורינגן' בירך בחום.
'אמן ואמן!' השבתי לברכתו, והעפתי מבט אל חזקי.
הוא עוד עמד שם בוהה, ופיו פעור.
איזה נס שבאתי איתו!
תמיד רציתי להשתתף באסיפת הורים בחיידר של הילדים.
אין כמו לב של אמא לרכך לבו של מלמד קשוח, ואין כמו היכרות של אמא שאוכלת ישנה ונושמת את הילדים שלה, לחיפוש עצה וסיעור מוחות פורה עם מחנכי בניה.
ובכל זאת, אף פעם לא עשיתי את זה.
חזקי, היה הולך, שומע, ומעביר לי את הדברים מ'כלי שני' שהוא. אז, במקרה שהייתי רואה צורך, או מרגישה אחד כזה, הייתי כותבת או מתקשרת ומוסיפה את נקודת מבטי.
טוב, לבשל בכלי שלישי זה תמיד קשה, והייתי מהרהרת הרבה אם מלמד שהצטנן לגמרי יש בו בכלל בישול אחר בישולו הראשון.
זהו.
עכשיו, סוף סוף, גם אני יכולה להיות חלק.
עכשיו אני פשוט אומר כל מה שאני חושבת. אני פשוט אעצור אותו, ואשאל בקול שלא מפחד מכלום-
"מה הכוונה "מתחכם"?"
או
"זלזול זו כותרת! תגידו פרטים שיהיה אפשר לטפל!"
וגם
"ואתם לא הייתם חסרי מנוחה אם הייתם ג'ינג'ים מנומשים בתוך חדר עם 35 כמוכם למשך שעות?"
בקיצור, יהיה פה בישול.
באתי מוכנה, והפעם יותר מתמיד אני בעניינים. לא יוכלו להפתיע אותי. השיעורים נבדקו, המבחנים עברו תחת אפי המרחרח, ובכלל, העניינים בפיקוח.
חבשתי את פאת השבת, וצחצחתי את הכובע של חזקי, וואו! איזו התרגשות.
'נו, מתי תורנו? עוד רגע והקפיץ שלי משתחרר מרוב מתח!'
'עוד לא' ליכסן אלי חזקי מבט, 'שטרנזוק עדיין לא סיימו. אנחנו רק עוד שתי דקות!'
שני סיבובי מחוג נוספים, ועוד אחד ליתר ביטחון, ואיבדתי את הסבלנות.
'תדפוק להם! אנחנו לא יכולים להתייבש כאן לבד במסדרון! ועוד עם כל הקישוטים המשעממים האלו! ומתי נחזור, אם כל אחד יישאר בפנים שעה??'
'טוב, תירגעי קצת. באמת.' חזקי גילגל עיניים. 'תתרווחי לך, ואת יכולה לעבור לספה. לא נעים לי לנדנד בממתינה.'
הוא החזיר את מבטו אל השולחן. השחמט נשאר פתוח באיום על הצריח, וחזקי לא לוזר.
'אה', הסתכל אלי שוב, 'ואל תקראי לתמונת נוף שאשתי ציירה 'קישוטים'!'.
"טינינייי ניי ניי ניי ניי" הטלפון שעל השולחן התעורר לחיים.
'הנה הוא! תשים על רמקול! תשים על רמקול! תשים את זה על השולחן! לא, באמצע! בשביל מה באתי?'
חזקי שלח אלי מבט מיואש, וסידר את המכשיר בדיוק לפי הדרישות.
' שולם הרב מורינגן' התנגן קולו של המלמד, ' ברוכים הבאים.'
'אוהום' רימזתי.
'אז מה, הרב מורינגן, מה מחדשים?'
התעלמות. פשוט התעלמות.
אוהום! רימזתי שוב.
'בורוך השם!' פער אלי חזקי שתי עיניים מזהירות, 'בורוך השם, הרב כהן. הכל בסיידר.'
'מתפללים מרפסות או חוצייר?'
אוהום!! אוהום ואוהום!!
מה זה אמור להביע?
'סליחה!' לא יכולתי להתאפק יותר. ' הרב כהן, זו לא שיחת שכנים במחילה. אנחנו חיכינו בתור הרבה זמן, וגם ככה חבילת הדקות שלנו על הקשקש!' חזקי דרך לי על הרגל, אבל לא היה לי אכפת.
'עכשיו סוף סוף הזמן לדבר על שמוליק שלנו. ויש לנו עוד להיות באסיפת הורים של מנחמק'ה וקובוש. אי אפשר פשוט לפטפט פה על חשבון זמני ציבור!' הפה הפתוח של חזקי נשאר ככה.
'
אהה. נכון. אני מתנצל, גברת מורינגן. ובכן, מה תרצו לשמוע?'
'הכל! הרב כהן. הכל! איך הלימודים, ומה ממוצע הציונים, ואיך התקדם שמוליק בהבנת החומר. מה עם שיעורי הבית, וההפרעות? ומה לגבי הדרך ארץ, וגם ההספק.'
'אהם.. תראי גברת מורינגן. הלימודים, כמו שמצויין לי כאן, מתנהלים היטב. שמוליק לומד ומתקדם יפה. ממוצע הציונים שלו 97 ברובם של המקצועות, ו--'
' זה בגלל שיטת החישוב שלנו.' קטעתי אותו, הייתי חייבת להסביר לו, אולי יקנה את הרעיון. 'אנחנו מחשבים רק את התשובות שנענו. שאלות שנותרו ללא תשובה, אינן נכללות בחישוב הציון.' עשיתי קול של מפקחת, כדי שיתרשם.
אחרי שלושת המבחנים הראשונים הבנתי שזו הדרך, וזה עובד נפלא!
'אהה. אני שומע' קול השתנקות וכיחכוח עלה מהמכשיר שעל השולחן. 'אהה. ובכן,' עוד שיעול, 'לגבי שיעורי הבית אני רואה גם כן שהכל בסיידר.'
'וההפרעות?' שאלתי במתח. זה היה תמיד הנמש הגדול מדי בפניו של הג'ינג'י שלנו. 'ודרך ארץ?'
'בורוך השם!' שמח הרב כהן בשמחתי, 'ההפרעות קרובות לאפס. מלבד פעמיים ששמוליק שכח ללחוץ על השתק, הוא ממש לא הפריע! יפה מאד! תוכלו למסור לו בשמי יישר כח. ואני בטוח שימשיך לעלות מעלה מעלה!'
זה היה נשמע כמו משפט סיום, ואני בשום אופן לא הסכמתי.
היה שם עוד סעיף. אני זוכרת בבירור.
מה זה היה?
אה!
'מה המצב החברתי?? על המצב החברתי לא דיברנו!' תפסתי אותו מהר, לפני שינתק.
'אה, המצב החברתי... המצב החברתי...תנו לי רק שנייה, גברת מורינגן, אני לא מוצא את זה... תוכלו להזכיר לי איפה בדיוק כתבתם את המצב החברתי?'
לא אהבתי את זה.
'למטה בצד שמאל. בתוך ה'הערות/שונות/ומה שרציתי לומר' הדרכתי אותו.
'אהה. הנה. כן. אני רואה. כללית המצב החברתי לא בשופי בגלל מיעוט הזדמנויות שיח. עם זאת קיימת בהתאמה ירידה במקרי ההעלבות ושימוש באלימות בשטח החיידר.'
'או, יופי.' חיככתי ידיים. 'אני שמחה לשמוע, הרב כהן. אני חושבת שאחרי הכל שווה מיעוט הזדמנויות שיח אם ישנה בתמורה ירידה בשימוש באלימות, לא ככה?'
'ככה ממש'. הסכים עמי הרב כהן.
'בשורות טובות בקרוב ממש, ההורים מורינגן' בירך בחום.
'אמן ואמן!' השבתי לברכתו, והעפתי מבט אל חזקי.
הוא עוד עמד שם בוהה, ופיו פעור.
איזה נס שבאתי איתו!
נערך לאחרונה ב:
