הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
ביום הראשון חשבתי שאני מיותר.
האנשים נכנסו לרב מתי שבא להם, דפקו בכל שעה משעות היום.
תשע, עשר, אחת עשרה בבוקר, צהרים, ערב. דפיקות דפיקות, כל הזמן.
ישבתי בסלון של הרב וחיפשתי משהו לקרוא, לא מצאתי. ניסיתי להראות נוכחות אבל האנשים הביטו ולא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
באנו אל הרב, לא אליך, אמרו עיניהם.
למחרת היה אותו דבר, וביום הבא גם.
זהו זה, החלטתי. אני עוזב. קמתי מהספה בשעה שתים עשרה ורבע, בדיוק כאשר בחור קטן ומקומט יצא מהרב עם אור בעיניים, ודפקתי על דלת חדרו.
הרב בדיוק ענה לשיחת טלפון ככה שהוא לא שמע את הדפיקות שלי, ובדיעבד עיכלתי את הנס הגדול. כל הדור כולו צריך להעריך את הנס ההוא.
כי באותו רגע שעצרתי את הדפיקות, נכנס עוד בחור לבית של הרב. גם אחד קומפקטי וקטן. בטח רצה לשאול אותו משהו שטותי כמו הקודם.
היות שידעתי שהרב תפוס כרגע בפניות קודמות - עובדה שהוא לא פתח לי את הדלת - לא נתתי לבחור הקטן להכנס. נשענתי על משקוף הדלת, הודעתי לו בפרצוף חד משמעי:
הרב לא יכול עכשיו. תבוא בערב.
ערב זה רחוק, עוד הרבה זמן. עד אז הרב כנראה יתפנה, חשבתי.
כעבור חמש דקות עוד מישהו מהשכונה רצה להכנס לרב. אחד רציני דווקא, אם אני לא טועה היה פעם ראש כולל.
הוא היה קשוח יותר מהקודם, ושאל אותי שוב ושוב ממתי יש לרב גבאים.
לרגע לא גמגמתי. הודעתי לו, ישר לפנים המטופחות שלו, שהרב מינה אותי החל מאתמול להיות הגבאי.
הוא שמע את המשפט, ראה את הרצינות ואת הבטחון העצמי שלי - ונרתע קצת. התיישב על הספה ושאל מתי אפשר להכנס בכל זאת לרב, והיות שהנושא דחוף, הוא מוכן לשלם חמישים שקלים לבדק הבית.
בדק הבית? לא קלטתי בשניה הראשונה. אחר כך הבנתי. דמי טיפול, עמלה, שוחד, דמי כניסה, איך שתרצו.
אמרתי לו שבמאה שקל אנסה להכניס אותו בכל זאת לרב, ואדון פנים מטופחות ראש כולל בדימוס נתן לי את השטר המבוקש, מקופל לפיסה זעירה.
טמנתי את השטר בכיס, דפקתי בדלת של הרב, שאלתי אותו אם אפשר להכניס אליו יהודי שבא להתייעץ. הרב חייך ואמר שברור, וכשהכנסתי את האורח לחדר לחשתי לו באוזן: לא יותר מעשר דקות. תיכף יבואו הרבה אנשים.
וככה התחלתי להיות גבאי. מכלום, מאפס. בניתי בעצמי את התפקיד. אפילו הרב לא חלם מה אני אעשה ממנו ומה יהיה ממני. הרב בסך הכל ראה שקשה לי בישיבה והציע לי ללמוד בבית שלו ולנקות מידי פעם, ואולי גם להכין קפה לאנשים שמגיעים להתייעץ פה ושם. אני הפכתי את עצמי לגבאי, ואת הרב - לאושייה מבוקשת ובלתי נגישה.
אני מינפתי את הרב.
ונכון, מאז עברו הרבה שטרות בכיסים שלי, קניתי דירה בירושלים ועוד שלוש בבית שמש, והצלחתי לווסת את כמויות האנשים שבאים לרב, אבל שום דבר לא מושלם:
מידי פעם אני חש צביטה קטנה בלב, ושואל את עצמי אם הרב יודע כמה כסף אני עושה מהאנשים שבסך הכל באו לבקש ממנו ברכה ועצה. אני חושב שאם היה לו מושג כמה טוב עשיתי בשבילו, ואיך הפכתי אותו מאדם רגיל ונגיש שכל אחד יכול להכנס אליו לאחד כזה שממש אבל ממש קשה להגיע אליו – כנראה שהוא עצמו היה משלם לי גם קצת, שכר טרחה כזה. יעזור לי מאוד לסגור את החוזה על הדירה הרביעית בבית שמש.
האנשים נכנסו לרב מתי שבא להם, דפקו בכל שעה משעות היום.
תשע, עשר, אחת עשרה בבוקר, צהרים, ערב. דפיקות דפיקות, כל הזמן.
ישבתי בסלון של הרב וחיפשתי משהו לקרוא, לא מצאתי. ניסיתי להראות נוכחות אבל האנשים הביטו ולא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
באנו אל הרב, לא אליך, אמרו עיניהם.
למחרת היה אותו דבר, וביום הבא גם.
זהו זה, החלטתי. אני עוזב. קמתי מהספה בשעה שתים עשרה ורבע, בדיוק כאשר בחור קטן ומקומט יצא מהרב עם אור בעיניים, ודפקתי על דלת חדרו.
הרב בדיוק ענה לשיחת טלפון ככה שהוא לא שמע את הדפיקות שלי, ובדיעבד עיכלתי את הנס הגדול. כל הדור כולו צריך להעריך את הנס ההוא.
כי באותו רגע שעצרתי את הדפיקות, נכנס עוד בחור לבית של הרב. גם אחד קומפקטי וקטן. בטח רצה לשאול אותו משהו שטותי כמו הקודם.
היות שידעתי שהרב תפוס כרגע בפניות קודמות - עובדה שהוא לא פתח לי את הדלת - לא נתתי לבחור הקטן להכנס. נשענתי על משקוף הדלת, הודעתי לו בפרצוף חד משמעי:
הרב לא יכול עכשיו. תבוא בערב.
ערב זה רחוק, עוד הרבה זמן. עד אז הרב כנראה יתפנה, חשבתי.
כעבור חמש דקות עוד מישהו מהשכונה רצה להכנס לרב. אחד רציני דווקא, אם אני לא טועה היה פעם ראש כולל.
הוא היה קשוח יותר מהקודם, ושאל אותי שוב ושוב ממתי יש לרב גבאים.
לרגע לא גמגמתי. הודעתי לו, ישר לפנים המטופחות שלו, שהרב מינה אותי החל מאתמול להיות הגבאי.
הוא שמע את המשפט, ראה את הרצינות ואת הבטחון העצמי שלי - ונרתע קצת. התיישב על הספה ושאל מתי אפשר להכנס בכל זאת לרב, והיות שהנושא דחוף, הוא מוכן לשלם חמישים שקלים לבדק הבית.
בדק הבית? לא קלטתי בשניה הראשונה. אחר כך הבנתי. דמי טיפול, עמלה, שוחד, דמי כניסה, איך שתרצו.
אמרתי לו שבמאה שקל אנסה להכניס אותו בכל זאת לרב, ואדון פנים מטופחות ראש כולל בדימוס נתן לי את השטר המבוקש, מקופל לפיסה זעירה.
טמנתי את השטר בכיס, דפקתי בדלת של הרב, שאלתי אותו אם אפשר להכניס אליו יהודי שבא להתייעץ. הרב חייך ואמר שברור, וכשהכנסתי את האורח לחדר לחשתי לו באוזן: לא יותר מעשר דקות. תיכף יבואו הרבה אנשים.
וככה התחלתי להיות גבאי. מכלום, מאפס. בניתי בעצמי את התפקיד. אפילו הרב לא חלם מה אני אעשה ממנו ומה יהיה ממני. הרב בסך הכל ראה שקשה לי בישיבה והציע לי ללמוד בבית שלו ולנקות מידי פעם, ואולי גם להכין קפה לאנשים שמגיעים להתייעץ פה ושם. אני הפכתי את עצמי לגבאי, ואת הרב - לאושייה מבוקשת ובלתי נגישה.
אני מינפתי את הרב.
ונכון, מאז עברו הרבה שטרות בכיסים שלי, קניתי דירה בירושלים ועוד שלוש בבית שמש, והצלחתי לווסת את כמויות האנשים שבאים לרב, אבל שום דבר לא מושלם:
מידי פעם אני חש צביטה קטנה בלב, ושואל את עצמי אם הרב יודע כמה כסף אני עושה מהאנשים שבסך הכל באו לבקש ממנו ברכה ועצה. אני חושב שאם היה לו מושג כמה טוב עשיתי בשבילו, ואיך הפכתי אותו מאדם רגיל ונגיש שכל אחד יכול להכנס אליו לאחד כזה שממש אבל ממש קשה להגיע אליו – כנראה שהוא עצמו היה משלם לי גם קצת, שכר טרחה כזה. יעזור לי מאוד לסגור את החוזה על הדירה הרביעית בבית שמש.
