אישית אני נבהלת אפילו לראות ילדים לבד בגינה באיזורי, ואני גרה בכפר קטן..
לעולם אי אפשר להיות בטוחים מפני אנשים, (וגם מאנ"ש...כולנו בני אדם וכל אחד צריך להיות בבחינת "כבדהו וחשדהו"- במידה מסוימת אפילו שכנים, לדעתי) מפני רכבים, מפני נפילה ממתקן גבוה או היחנקות ח"ו תוך ריצה עם סוכריה בפה... כבר יצא לי לשמור על ילדים קטנים ממכוניות שיצאו מהחניה ברוורס, או להרחיק עדת סקרנים בני פחות מ-8 מאתר הבניה הסמוך..
כשאני מרשה לבני לסוע באופניו בשביל שליד ביתנו בלבד הוא יודע שאני צופה עליו מהחלון מדי מספר דקות..ולפעמים קצת מתרגז, אבל אני מסבירה לו שהוא חשוב לי כל כך, ולכן אני דואגת לו.
ועדיין, כמי שהתנסתה בזעם-אין-אונים מול אמהות שנדמו לי כמפקירות, והיה לי חשוב לעבוד על הזעם הזה, אני חושבת שאין רשות לשפוט ולכעוס, אלא ללמד ולהסב תשומת לב. הכעס מגיע ממקום של גאווה, של "לי זה לא יקרה" (הרי אני משגיחה מהחלון,לא?..) , בעוד כולנו בני אדם ולאף אחד אין תעודת ביטוח.
אני חושבת על אותה אם, שאין לה כוחות לרוץ אחרי פצצות האנרגיה שלה, שלא ניתן להחזיקם בבית, וכל מה שאני רוצה לומר לה הוא כזה: אין לך כוח, בסדר; קורה, את רק אישה אחת שכמו רובנו עובדת בחוץ וגם בבית וזקוקה למנוחה. אבל תהיי מודעת למוגבלות! ואל תהפכי אותה למנטרה של "לתת אחריות לילדים". קחי עזרה, לילדים ולעצמך. ושהשי"ת ישמור על כולנו עם ילדינו.
לעולם אי אפשר להיות בטוחים מפני אנשים, (וגם מאנ"ש...כולנו בני אדם וכל אחד צריך להיות בבחינת "כבדהו וחשדהו"- במידה מסוימת אפילו שכנים, לדעתי) מפני רכבים, מפני נפילה ממתקן גבוה או היחנקות ח"ו תוך ריצה עם סוכריה בפה... כבר יצא לי לשמור על ילדים קטנים ממכוניות שיצאו מהחניה ברוורס, או להרחיק עדת סקרנים בני פחות מ-8 מאתר הבניה הסמוך..
כשאני מרשה לבני לסוע באופניו בשביל שליד ביתנו בלבד הוא יודע שאני צופה עליו מהחלון מדי מספר דקות..ולפעמים קצת מתרגז, אבל אני מסבירה לו שהוא חשוב לי כל כך, ולכן אני דואגת לו.
ועדיין, כמי שהתנסתה בזעם-אין-אונים מול אמהות שנדמו לי כמפקירות, והיה לי חשוב לעבוד על הזעם הזה, אני חושבת שאין רשות לשפוט ולכעוס, אלא ללמד ולהסב תשומת לב. הכעס מגיע ממקום של גאווה, של "לי זה לא יקרה" (הרי אני משגיחה מהחלון,לא?..) , בעוד כולנו בני אדם ולאף אחד אין תעודת ביטוח.
אני חושבת על אותה אם, שאין לה כוחות לרוץ אחרי פצצות האנרגיה שלה, שלא ניתן להחזיקם בבית, וכל מה שאני רוצה לומר לה הוא כזה: אין לך כוח, בסדר; קורה, את רק אישה אחת שכמו רובנו עובדת בחוץ וגם בבית וזקוקה למנוחה. אבל תהיי מודעת למוגבלות! ואל תהפכי אותה למנטרה של "לתת אחריות לילדים". קחי עזרה, לילדים ולעצמך. ושהשי"ת ישמור על כולנו עם ילדינו.