אגב, נראה לי שאשכול זה פשוט מוציא לעז על צבור שלם. אתם מעלים כאן ספורים הזויים- אבל האם שמתם לב כמה הורים מלווים את ילדיהם בכל יום עד לפתח הגן/ת"ת וכדו', וכמה מהם ממתינים כבר ליד השער 10 דקות לפני סיום השעור האחרון כדי לאסוף את הילדים הביתה? האם שמתם לב כמה אמהות חלושות יורדות עם ילדיהם לגינה ויושבות שם באפיסת כוחות, כדי לשמור בעצמן על הילדים?
האם אתן יודעות בכמה בתים לא רשאים הילדים לצאת מהבית אחרי השעה 10:00 בלילה (ומדובר בבנות סמינרים!) ובשעת הצורך- האמא, עייפה ככל שתהיה יוצאת ללוות את הילדה!
ובמו עיני נוכחתי באמהות מסורות, מדדות בעייפות בשעה 4:30 לפנות בוקר (כן, גם אני הייתי שם...) כדי ללוות את ילדי החיידר שיוצאים לתפילת ותיקין בכותל!
ואף אחד לא מזכיר כאן את האמהות שמטפסות מדי יום 3 קומות עד למטפלת כדי למסור לה במו ידיהן את הילד...
וכמה אמהות עומדות במטבח גם כשמרגישות גרוע- כי עוד מעט יחזרו הילדים הרעבים וירצו לאכול...
ועוד, ועוד...
ולמה אינכן מזכירות סיטואציות כאלו? כי ב"ה זו הנורמה! וכל המקרים שהעליתן בולטים בחריגותם. נכון, הם קיימים ויש למחות על כך, אבל עדין הם המיעוט!