הנושאים החמים
הנושאים החמים
סוף סוף הוא נפטר
הקו ישר, הצפצוף אחיד. ה' אלוקינו, השם אחד.
היא לא יודעת אם מותר לחשוב כך. ועצוב לה, עצוב לה מאוד. אבל כך היא מרגישה. זהו, תם עידן.
עברו כמה רגעים, היא מעכלת את שינוי הסטטוס, לא עוד אשה בת שלושים ושמונה בלי ילדים נשואה לחולה סופני סיעודי, אומללה.
אלמנה. אלמנה ופנויה, פנויה מטיפול מסור, פנויה מחיטוט בנבכי הכאב, פנויה מייסורי מצפון. רואה תקוה, מצפה לעתיד טוב יותר.
היא חשבה כל כך הרבה על הרגע הזה, ידעה שהוא יבוא. ניסתה לדמיין איך תרגיש, איך תרגיש שבעל נעוריה, אהוב ליבה, זה שהתייסרה עמו ימים חודשים ושנים, ישיב את נשמתו.
אהבת אותו כל כך. היא חושבת לעצמה, נבהלת. זהו? הוא לא כאן וככה אתה מרגישה?
לא יודעת מה מותר לה להרגיש.
עוד רגע, לפני שהיא פוקחת את עיניה. מריחה את הרגע, נשמה את כל כולה, פתחה את עיניה, ראתה את כולם סביב, הוריה והוריו, אחיה ואחיו, אחיותיה ואחיו, כמו באירוסין שלהם, כולם כאן.
כולם היו עם פנים נפוחות, עיניים דומעות ורק היא חושבת על האירוסין. עוצמת שוב עיניים, נזכרת ברגע שהגיע לכסות את פניה, אז, לפני שבע עשרה שנה. החיוך המבוייש בזווית הפה, המבוכה שעם השנים למדה לאהוב כל כך.
המחשבות הציפו אותה, לאט השתחררו ממנו רגשות הקלה, היא התחילה לחשוב עליו, להיזכר, להתאבל, הדמעות הציפו את עיניה, אחותה כבר הרשתה לעצמה להתקרב, לשים יד, לחבק.
היא נזכרה בפעם הראשונה שהלכו לטיפול, עוד לא היה ברור מה הבעיה, לא ידעו כמה זה ימשך, התקווה עוד מילאה אותם.
נזכרת איך תמכו אחד בשני, הימים הלילות, אוי, הלילות, כמה שנים הם היו בסיוט הזה, כמה אהבו, כמה כאבו, כמה חיכו.
הוא אמר לה כבר אז, אחרי כמה שנות טיפולים, שתמשיך, שלא תקריב את חייה למענו. אבל היא כל כך אהבה, העריצה כל חלק באיש המופלא הזה. מול עיניה חולפים לילות ללא שינה, עד שהחליטה סופית למרות תחזיות הרופאים. היא אתו, בטוב וברע. הוא גמל לה על כך. העריך את ההחלטה הזו. מאוד.
נזכרת בביקורים אצל ההורים, במבטים, ובכאב שלהם. לא יכלה לסבול את זה, לא היתה מסוגלת לראות אותם סובלים בגללה בגללם. והיא שוב בוכה, גופה רוטט, עיניה נפתחות, וגם ליבה, היא כבר בוכה בקול, מרשה לעצמה.
לא יודעת אם היא בוכה עליו או עליה, ואולי בכלל אסור לה להרגיש.
אולי בכלל ההקלה בגללו, שהוא כבר לא סובל. אולי. המחשבה הזו מקילה עליה.
ארבע שנים הוא סבל מאז שכאבי הראש שלא פסקו אבחנו. מאז שהם הבינו שאת התיקון שלהם הם לא גמרו. הוא תמיד אמר לה שזה בגללו, עובדה. כנראה שבגלגול הקודם הוא לא היה משהו. והיא היתה צוחקת ואומרת שאם זה כך למה היא התחתנה אותו. והוא היה נעצב. ואומר למה, למה באמת. למה את צריכה לסבול אותי. והם היו שותקים, היא היתה מתחרטת למה היא הגיבה כך, כשהיא יודעת איך יסתיים המשפט.
יכול להיות שגם הוא שמח שם למעלה או בדרך ללמעלה. שמח על כך ששנינו כבר לא סובלים, היא מנסה לחבר בין המחשבות שמתרוצצות לה במוח לשבץ אותם, בפאזל שהתבלגן שוב.
היא זוכרת שהוא אמר לה, באחד הרגעים היפים שהיו להם בתוך הגיהינום הגדול הזה, תתחתני, אל תישארי לבד, היא לא יכלה להגיב, אבל הוא היה בריא בנפשו, אני מבקש, תציבי לי שם, שארית.
אבל בעיקר בשבילך, תתחילי לחיות מחדש, אני כל כך רציתי לתת לך, לא יכולתי, חשבתי אז, אחרי שנכשלו כל הסיכויים, שלפחות חיים יפים יהיו לנו, אבל הבנאדם חושב והקב"ה צוחק.
הוא לא צוחק, היא אמרה אז. הוא בוכה. ואסור לדבר ככה, עוד יהיו לנו חיים יפים ביחד. אנחנו לא רואים את כל התמונה, הוא השיב, אני מבקש שתבטיחי לי, היא הנהנה.
היא מחברת את ההקלה לעצב, מנקזת את הקושי הגדול, שלו, שלה, לנקב הקטן של שק הדמעות שלה, ובוכה, מכל הלב בוכה. מתאבלת.
נזכרת איך צחקו יחד על החליצה, איך היא תירק בפניו של אחיו, כן. הם ממש עשו חזרות. אחיו שבטאקט גאוני המשיך לברך גם אחרי שחלה, איבער א יאר וויטער מיט קינדער און נאחעס, וכולם יקראו בית חלוץ הנעל, והיא צוחקת, גם עכשיו. צוחקת ובוכה.
הכל מתחבר, הצער, הבכי, ההקלה, ההומור, הצחוק, ושוב הבכי, דער גאט לאכט. היא מקווה. זה וודאי שהוא ורק הוא רואה את התמונה שלימה.
הקו ישר, הצפצוף אחיד. ה' אלוקינו, השם אחד.
היא לא יודעת אם מותר לחשוב כך. ועצוב לה, עצוב לה מאוד. אבל כך היא מרגישה. זהו, תם עידן.
עברו כמה רגעים, היא מעכלת את שינוי הסטטוס, לא עוד אשה בת שלושים ושמונה בלי ילדים נשואה לחולה סופני סיעודי, אומללה.
אלמנה. אלמנה ופנויה, פנויה מטיפול מסור, פנויה מחיטוט בנבכי הכאב, פנויה מייסורי מצפון. רואה תקוה, מצפה לעתיד טוב יותר.
היא חשבה כל כך הרבה על הרגע הזה, ידעה שהוא יבוא. ניסתה לדמיין איך תרגיש, איך תרגיש שבעל נעוריה, אהוב ליבה, זה שהתייסרה עמו ימים חודשים ושנים, ישיב את נשמתו.
אהבת אותו כל כך. היא חושבת לעצמה, נבהלת. זהו? הוא לא כאן וככה אתה מרגישה?
לא יודעת מה מותר לה להרגיש.
עוד רגע, לפני שהיא פוקחת את עיניה. מריחה את הרגע, נשמה את כל כולה, פתחה את עיניה, ראתה את כולם סביב, הוריה והוריו, אחיה ואחיו, אחיותיה ואחיו, כמו באירוסין שלהם, כולם כאן.
כולם היו עם פנים נפוחות, עיניים דומעות ורק היא חושבת על האירוסין. עוצמת שוב עיניים, נזכרת ברגע שהגיע לכסות את פניה, אז, לפני שבע עשרה שנה. החיוך המבוייש בזווית הפה, המבוכה שעם השנים למדה לאהוב כל כך.
המחשבות הציפו אותה, לאט השתחררו ממנו רגשות הקלה, היא התחילה לחשוב עליו, להיזכר, להתאבל, הדמעות הציפו את עיניה, אחותה כבר הרשתה לעצמה להתקרב, לשים יד, לחבק.
היא נזכרה בפעם הראשונה שהלכו לטיפול, עוד לא היה ברור מה הבעיה, לא ידעו כמה זה ימשך, התקווה עוד מילאה אותם.
נזכרת איך תמכו אחד בשני, הימים הלילות, אוי, הלילות, כמה שנים הם היו בסיוט הזה, כמה אהבו, כמה כאבו, כמה חיכו.
הוא אמר לה כבר אז, אחרי כמה שנות טיפולים, שתמשיך, שלא תקריב את חייה למענו. אבל היא כל כך אהבה, העריצה כל חלק באיש המופלא הזה. מול עיניה חולפים לילות ללא שינה, עד שהחליטה סופית למרות תחזיות הרופאים. היא אתו, בטוב וברע. הוא גמל לה על כך. העריך את ההחלטה הזו. מאוד.
נזכרת בביקורים אצל ההורים, במבטים, ובכאב שלהם. לא יכלה לסבול את זה, לא היתה מסוגלת לראות אותם סובלים בגללה בגללם. והיא שוב בוכה, גופה רוטט, עיניה נפתחות, וגם ליבה, היא כבר בוכה בקול, מרשה לעצמה.
לא יודעת אם היא בוכה עליו או עליה, ואולי בכלל אסור לה להרגיש.
אולי בכלל ההקלה בגללו, שהוא כבר לא סובל. אולי. המחשבה הזו מקילה עליה.
ארבע שנים הוא סבל מאז שכאבי הראש שלא פסקו אבחנו. מאז שהם הבינו שאת התיקון שלהם הם לא גמרו. הוא תמיד אמר לה שזה בגללו, עובדה. כנראה שבגלגול הקודם הוא לא היה משהו. והיא היתה צוחקת ואומרת שאם זה כך למה היא התחתנה אותו. והוא היה נעצב. ואומר למה, למה באמת. למה את צריכה לסבול אותי. והם היו שותקים, היא היתה מתחרטת למה היא הגיבה כך, כשהיא יודעת איך יסתיים המשפט.
יכול להיות שגם הוא שמח שם למעלה או בדרך ללמעלה. שמח על כך ששנינו כבר לא סובלים, היא מנסה לחבר בין המחשבות שמתרוצצות לה במוח לשבץ אותם, בפאזל שהתבלגן שוב.
היא זוכרת שהוא אמר לה, באחד הרגעים היפים שהיו להם בתוך הגיהינום הגדול הזה, תתחתני, אל תישארי לבד, היא לא יכלה להגיב, אבל הוא היה בריא בנפשו, אני מבקש, תציבי לי שם, שארית.
אבל בעיקר בשבילך, תתחילי לחיות מחדש, אני כל כך רציתי לתת לך, לא יכולתי, חשבתי אז, אחרי שנכשלו כל הסיכויים, שלפחות חיים יפים יהיו לנו, אבל הבנאדם חושב והקב"ה צוחק.
הוא לא צוחק, היא אמרה אז. הוא בוכה. ואסור לדבר ככה, עוד יהיו לנו חיים יפים ביחד. אנחנו לא רואים את כל התמונה, הוא השיב, אני מבקש שתבטיחי לי, היא הנהנה.
היא מחברת את ההקלה לעצב, מנקזת את הקושי הגדול, שלו, שלה, לנקב הקטן של שק הדמעות שלה, ובוכה, מכל הלב בוכה. מתאבלת.
נזכרת איך צחקו יחד על החליצה, איך היא תירק בפניו של אחיו, כן. הם ממש עשו חזרות. אחיו שבטאקט גאוני המשיך לברך גם אחרי שחלה, איבער א יאר וויטער מיט קינדער און נאחעס, וכולם יקראו בית חלוץ הנעל, והיא צוחקת, גם עכשיו. צוחקת ובוכה.
הכל מתחבר, הצער, הבכי, ההקלה, ההומור, הצחוק, ושוב הבכי, דער גאט לאכט. היא מקווה. זה וודאי שהוא ורק הוא רואה את התמונה שלימה.
נערך לאחרונה ב:
