קראתי הכל והיה בהחלט מרתק...
לא יודעת אם למישהו מתחשק בכלל לקרוא עוד הגיגים בנושא, אבל להנאתי הפרטית אכתוב את התגובה הבאה שיש בה גם סוג של סיכום.
לא מעניין אתכם? אל תקראו! (אההה, איזה הצעה גאונית!!!)
רציתי דבר ראשון להצדיע לבנ"א שעובד על עצמו ומתחשב באחרים. לא משנה מי הנורמלי ומי לא - עבודת המידות יש כאן בלי ספק, ושכר שמור לו בשמים על כך שמנסה לא לפגוע ולא להעליב. אז, אולי המחשבה על זה יכולה לעודד...
אני עצמי לא איסטניסטית במיוחד, אבל אין מה לומר שהדברים שתוארו בפתיחת האשכול - נורמלי שהם מגעילים. אז קודם כל תודה שהסבתם את תשומת ליבי להיות יותר זהירה בעניין. ואולי, אסטניסטים (לא זוכרת איך בדיוק כתבו שצריך לכתוב את המילה, מתנצלת מראש...) אחרים ירוויחו מהאשכול הזה.
לפי איך שהבנתי הרגישות הראשונית היתה נורמלית בהחלט, אולם עם הזמן היא הלכה והחריפה בעקבות חוויות שהמדובר (למה מסכן???) עבר בבית הורי אשתו, וכך זה הגיע למצב של שפשוף חד פעמי... שהוא כמו שאמרו לא כל כך נורמלי.
הפתרון שהציעו - שאשתו תעזור לו על ידי הגשת המנות וכדו', נשמע הכי מתבקש, אבל איך שאני מבינה לפי התסכול של פותח האשכול, היא עושה כמיטב יכולתה וזה לא מספיק.
לגבי טיפול פסיכולוגי, אני לא מבינה בזה שום דבר. רק כהערה כללית אומר שבכמה וכמה מקרים שנחשפתי אליהם די מקרוב אנשים שהלכו לטיפולים כאלה רק שקעו בבעיות עמוק יותר. יכול להיות שבסופו של דבר בבעיה רצינית ממש שווה לסבול תקופה מסוימת כדי "לגמור" עם הבעיה, אבל במשהו סביר - אולי מוטב לנסות להתמודד לבד? לפעמים אם מתעסקים יותר מדי במשהו - הוא מתנפח לממדים מחרידים.
הציעו גם לא לבוא להורים או למעט בביקורים. לא לבוא בכלל זה באמת לא התנהגות שמתאימה לבן תורה מתחשב ועדין כמתואר פה. למעט - כמה שאפשר יועיל בוודאי.
לדבר עם הגיסים - לעניות דעתי, זה סוג של משחק באש, אפשר לבשל עליה ואפשר להיכוות. תלוי. מאד מאד תלוי, בסוג האנשים, באופן הדיבור, ובכל פרטי המקרה כולם. אם כבר מדברים, כמו שכתבו, לדבר על הבעיה "שלי" יותר עוזר מלהשליך על אחרים שהם לא בסדר, אבל היות והנושא כאן הוא "אתם מגעילים אותי", זה עלול לפגוע יותר מסתם הערה מצויה וגם ליצור מתח רב סביב האכילה. לא בטוח ששווה הסיכון.
לא לאכול בשעת הסעודה, לשחק עם האוכל, לאכול ראשון מצלחת ההגשה, להביא אוכל מהבית ולאכול בחדר - עצות מעולות. לא יודעת אם פותר את כל הבעיה, אבל לעזור אין ספק שזה יעזור.
לפי ההבנה שלי, הבעיה היא לא רק במה שהוא אוכל אלא גם בכך שהוא רואה את הגיסים שלו אוכלים. זה כבר יותר מסובך, כי לא נגיד גם להם לצום...
פה, ההמלצה לא לחשוב, להמנע מלהסתכל וכדו', היא בהחלט רלוונטית. לא פשוטה ליישום, אבל מועילה. אם מתעסקים במשהו אחר קל יותר להימנע מלחשוב מחשבות - אז אמירת דברי תורה, לשיר זמירות, לבחון את הילדים על פרשת שבוע (לפחות ירוויחו קצת צומי, מה יש?), העלאת נושא מעניין לדיון, כל תעסוקה הגיונית...
ועוד משהו שלא נוגע ישירות לעניין וטוב בכל מקרה. לחשוב מחשבות טובות על האנשים האלה, כי לפעמים כשיש לנו בעיה עם מישהו היא כל כך מציקה לנו שכמעט רק אותה אנו רואים ואז היא גדלה וגדלה ומאפילה על הכל... דבר ידוע הוא שבעיות של שלום בית מדרדרות במהירות הבזק מסכסוך לא חריף לבעיות בוערות והסיבה לכך היא שכאשר כבר קיים מתח אנשים מציפים גם נושאים שבשגרה החליקו אותם, כי כשהכל זוהר לא "משתלם" לקלקל את האווירה הטובה, אבל אם כבר רבים נעלם המחסור הרגשי הזה.
אפשר לפעול הפוך, כלומר לחשוב על כל הדברים הטובים שבשני, ואני בטוחה שהגיסים הללו מקסימים, אחד אחד, ואז הבעיה, אומנם לא תעלם, אבל תתפוס מקום קצת יותר קטן, ואולי הראש יהיה עסוק יותר בשאלה - מעניין איזה חידוש הגיס הזה יאמר, ואיזה שיר חדש למדו בישיבה ההיא וכל זה. וגם סתם זה מועיל לכל דבר ולכל עניין לחשוב דברים טובים על בני אדם.
(צריך להזהר מלכתוב תגובות חריפות על בני אדם במדור אפילו שהם לא מזוהים היות והאדם שפתח את האשכול יודע במי מדובר, ייוצא שיש בכך לשון הרע כלפיו. כך למדתי בשעורי שמירת הלשון)
אווההו, איזה מבוזבזת אני... לא ידעתי שמתאים לי להיות יועצת... טוב, האמת היא שבעצם, לא מתאים לי!
"איסטניסטים – חייהם אינם חיים"
)
