הנושאים החמים
הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
במוצאי שבת, אני השמים והספר התיישבנו בערסל.
הרבנית באה לפרגן זירו מזיע, וברחה בצרחות רבות ובדילוגים, מצביעה עלי במפגיע.
שמעתי אותה שואגת "זה! זה זה! זה איך קוראים לזהההה!" ואם אני זוכר נכון היה שם הרבה אההההה וקצת אעעעע.
קורה שהרבנית ירום הודה מצביעה עלי וכל זה, אבל הדילוגים היו חידוש.
נשים, משכתי בכתפי. בכתף שלי.
והיה שם משהו. משהו תפוס כזה.
דרוש מבט חטוף, ללא ספק.
בהילוך איטי, העיניים ראשונות ורק אחר כך הצוואר הסתובבתי להסתכל.
מעל הכתף שלי, גובהו חמש עשרה סנטימ', מביט בי פרצוף משולש ומשתומם, ממרחק אפס, ככה. אני בי והוא בו. הבטנו זה בזה, נצח או שניים.
הוא השתעמם ראשון, והתחיל ללעוס לעצמו את הידיים. טוב.
קוראים לזה גמל שלמה, צעקתי להיסטריה שבסלון.
אני בעד דו קיום עם כל אשר נשמה באפו, ועל כן מה כ'פת לי שהוא יושב על הכתף שלי וזה.
מסתבר שחלקנו את אותה השקפת עולם, אני וגמל שלוימלה. חווינו את הרגע מתוך הרהורים עמוקים, זה לצד זה. אדם וגמל שלומהו.
פתאום, אמיתי, כן? שלמה גמלשטיין, התחיל להניע את הזרועות שלו בתנועות נמרצות, מצחיקות באופן מעורר התפרצות כזאת של בואההה. איך להסביר, כמו שמישהו יושב ושומע מוזיקת טראנס והוא רוקד בחימה, רק עם הכתפיים והזרועות בקצב פרטי משלו. אולי זה קטע של כל משפחת גמליק, אולי זה סלומו שלי הפרטי יש לו כשרון ואין לו עכבות קהל. לוידע.
בואי, בואי תראי, הוא רוקד עם הידיים, קראתי למפרגנת הזירו.
היה רגע של שקט ואז היא צעקה משהו שלא אכפת לה שהוא רוקד ואיכסעעע ועוד מילות גנאי ממש כלילות, לדעתי,על מחלקת החרקים. קולה היה חנוק כי הראש היה מעוך על התקרה, ממרומי הכסא ששמה על השולחן ונעמדה שמה. נשים, כבר אמרנו?
וכמו בסיפור חסידי, באמצע הריקוד, התעלה גמלסקי מעלה מעלה אל עולמות עליונים. עף בטיל, נתקע בפלורוסנט של המרפסת ונעלם בשחור הליל. ככה.
נשארתי אני והשקע על חולצתי. חור בלב השאיר לי שלוימי גמליוב. אני מתגעגע.
הנה הוא. נכון נחמד? הוספתי לו כאן אביזרים שנדמה לי שהיו מתאימים לו, אם היה נשאר לכמה ימים.
הרבנית באה לפרגן זירו מזיע, וברחה בצרחות רבות ובדילוגים, מצביעה עלי במפגיע.
שמעתי אותה שואגת "זה! זה זה! זה איך קוראים לזהההה!" ואם אני זוכר נכון היה שם הרבה אההההה וקצת אעעעע.
קורה שהרבנית ירום הודה מצביעה עלי וכל זה, אבל הדילוגים היו חידוש.
נשים, משכתי בכתפי. בכתף שלי.
והיה שם משהו. משהו תפוס כזה.
דרוש מבט חטוף, ללא ספק.
בהילוך איטי, העיניים ראשונות ורק אחר כך הצוואר הסתובבתי להסתכל.
מעל הכתף שלי, גובהו חמש עשרה סנטימ', מביט בי פרצוף משולש ומשתומם, ממרחק אפס, ככה. אני בי והוא בו. הבטנו זה בזה, נצח או שניים.
הוא השתעמם ראשון, והתחיל ללעוס לעצמו את הידיים. טוב.
קוראים לזה גמל שלמה, צעקתי להיסטריה שבסלון.
אני בעד דו קיום עם כל אשר נשמה באפו, ועל כן מה כ'פת לי שהוא יושב על הכתף שלי וזה.
מסתבר שחלקנו את אותה השקפת עולם, אני וגמל שלוימלה. חווינו את הרגע מתוך הרהורים עמוקים, זה לצד זה. אדם וגמל שלומהו.
פתאום, אמיתי, כן? שלמה גמלשטיין, התחיל להניע את הזרועות שלו בתנועות נמרצות, מצחיקות באופן מעורר התפרצות כזאת של בואההה. איך להסביר, כמו שמישהו יושב ושומע מוזיקת טראנס והוא רוקד בחימה, רק עם הכתפיים והזרועות בקצב פרטי משלו. אולי זה קטע של כל משפחת גמליק, אולי זה סלומו שלי הפרטי יש לו כשרון ואין לו עכבות קהל. לוידע.
בואי, בואי תראי, הוא רוקד עם הידיים, קראתי למפרגנת הזירו.
היה רגע של שקט ואז היא צעקה משהו שלא אכפת לה שהוא רוקד ואיכסעעע ועוד מילות גנאי ממש כלילות, לדעתי,על מחלקת החרקים. קולה היה חנוק כי הראש היה מעוך על התקרה, ממרומי הכסא ששמה על השולחן ונעמדה שמה. נשים, כבר אמרנו?
וכמו בסיפור חסידי, באמצע הריקוד, התעלה גמלסקי מעלה מעלה אל עולמות עליונים. עף בטיל, נתקע בפלורוסנט של המרפסת ונעלם בשחור הליל. ככה.
נשארתי אני והשקע על חולצתי. חור בלב השאיר לי שלוימי גמליוב. אני מתגעגע.
הנה הוא. נכון נחמד? הוספתי לו כאן אביזרים שנדמה לי שהיו מתאימים לו, אם היה נשאר לכמה ימים.
נערך לאחרונה ב:
