אלמונית כאובה
משתמש צעיר
בימים האחרונים אני נכנסת לפרוג ודומעת, כי יש כאן כל כך הרבה אשכולות נהדרים של אהבת חינם. אנשים טובים יש בעולם! ואת זה אני כותבת לא בציניות ולא במליצה, אלא באמונה אמיתית שזה נכון. זה נפלא וזה נהדר וזה מחמם את הלב, ולכן, רק לכן, אני מעזה לנסות להעלות כאן עוד נושא שאיש לא דיבר עליו או כתב עליו, בינתיים.
האנשים שאני כותבת עליהם עכשיו נשארים אלמונים, בדרך כלל. ההתמודדות שלהם קשה מנשוא, כואבת ומייסרת, אבל אף אחד לא מוחא להם כפיים. אף אחד לא מדבר עליהם. אף אחד אפילו לא מעלה בדעתו לחמול עליהם. הבדידות שלהם ושל בני משפחותיהם היא אולי הבדידות הכי גדולה שיש. זר לא יבין. ומי שהיה שם, לא ידבר.
(למרות שכאן אני חוטאת לאמת, והאמת היא שדווקא מדברים עליהם. אוהו כמה שאוהבים לדבר עליהם. בזלזול ובהתנשאות ובשיפוטיות נוראה שאין דומה לה.)
אני כותבת, כמובן, על אותם האנשים החיים בינינו, המתמודדים עם מחלות נפש.
מחלת נפש, לא רק בציבור שלנו, היא כמו אות קין. חלית במאניה דפרסיה או בסכיזופרניה? אתה מחוק. מישהו מבני משפחתך הקרובה אושפז לכמה שבועות במחלקה? השידוכים של כל ילדיך וילדיהם ואחייניהם יוטבעו מעתה בחותמת ענקית וגדולה, זורחת ומהבהבת: לא להתקרב!
הכי גרוע, ויש הרבה דברים גרועים במצב הזה, זו הסטיגמה המטופשת והנוראית ההיא שכל חולי הנפש הם אלימים. קראתי באשכול הנשים האמיצות, הגיבורות, לא מעט משפטים בסגנון הזה: הבעל שלה חי על כדורים. הוא חי עם אישה חולת נפש, ועוד ועוד. כל אחד מהם היה כמו דקירה חדה וכואבת בלב.
אז הנה, אני כותבת כאן בדם ליבי: מחלות נפש הן לא מילה נרדפת למידות רעות! מידות רעות הן לא מחלת נפש!
נכון, יש חולי נפש אלימים, כמו שיש חולי נפש שהם אנשים רעים וקשים וכמו שיש אנשים חולים שהם אנשים נדיבים וטובי לב ואינטליגנטיים. לא קל לחיות לידם (ומנסיון אישי וכאוב, אני כותבת), זו התמודדות גדולה וקשה שבהחלט לא מתאימה לכל אחד. (ואולי מוטב לכתוב: לאף אחד היא לא מתאימה. אבל לפעמים, מה לעשות, בורא עולם דווקא רצה אחרת.) אבל בבקשה, אל תתלו כל מידה רעה במחלת נפש! אל תתייגו כל אדם חולה ומתמודד ששמעתם עליו כאיש רע, אלים, טיפש ונבער!
כי זה לא נכון. זה פשוט לא נכון.
ובהתמודדות קשה וכואבת ועצובה מאד, כל המילים הרעות האלו הן כמו דקירת סכין חדה וכואבת, שאף פעם לא נעלמת. אז , בבקשה, תזכרו גם אותם.
ואל תפחדו ואל תזלזלו ואל תלעגו...
תחמלו.
האנשים שאני כותבת עליהם עכשיו נשארים אלמונים, בדרך כלל. ההתמודדות שלהם קשה מנשוא, כואבת ומייסרת, אבל אף אחד לא מוחא להם כפיים. אף אחד לא מדבר עליהם. אף אחד אפילו לא מעלה בדעתו לחמול עליהם. הבדידות שלהם ושל בני משפחותיהם היא אולי הבדידות הכי גדולה שיש. זר לא יבין. ומי שהיה שם, לא ידבר.
(למרות שכאן אני חוטאת לאמת, והאמת היא שדווקא מדברים עליהם. אוהו כמה שאוהבים לדבר עליהם. בזלזול ובהתנשאות ובשיפוטיות נוראה שאין דומה לה.)
אני כותבת, כמובן, על אותם האנשים החיים בינינו, המתמודדים עם מחלות נפש.
מחלת נפש, לא רק בציבור שלנו, היא כמו אות קין. חלית במאניה דפרסיה או בסכיזופרניה? אתה מחוק. מישהו מבני משפחתך הקרובה אושפז לכמה שבועות במחלקה? השידוכים של כל ילדיך וילדיהם ואחייניהם יוטבעו מעתה בחותמת ענקית וגדולה, זורחת ומהבהבת: לא להתקרב!
הכי גרוע, ויש הרבה דברים גרועים במצב הזה, זו הסטיגמה המטופשת והנוראית ההיא שכל חולי הנפש הם אלימים. קראתי באשכול הנשים האמיצות, הגיבורות, לא מעט משפטים בסגנון הזה: הבעל שלה חי על כדורים. הוא חי עם אישה חולת נפש, ועוד ועוד. כל אחד מהם היה כמו דקירה חדה וכואבת בלב.
אז הנה, אני כותבת כאן בדם ליבי: מחלות נפש הן לא מילה נרדפת למידות רעות! מידות רעות הן לא מחלת נפש!
נכון, יש חולי נפש אלימים, כמו שיש חולי נפש שהם אנשים רעים וקשים וכמו שיש אנשים חולים שהם אנשים נדיבים וטובי לב ואינטליגנטיים. לא קל לחיות לידם (ומנסיון אישי וכאוב, אני כותבת), זו התמודדות גדולה וקשה שבהחלט לא מתאימה לכל אחד. (ואולי מוטב לכתוב: לאף אחד היא לא מתאימה. אבל לפעמים, מה לעשות, בורא עולם דווקא רצה אחרת.) אבל בבקשה, אל תתלו כל מידה רעה במחלת נפש! אל תתייגו כל אדם חולה ומתמודד ששמעתם עליו כאיש רע, אלים, טיפש ונבער!
כי זה לא נכון. זה פשוט לא נכון.
ובהתמודדות קשה וכואבת ועצובה מאד, כל המילים הרעות האלו הן כמו דקירת סכין חדה וכואבת, שאף פעם לא נעלמת. אז , בבקשה, תזכרו גם אותם.
ואל תפחדו ואל תזלזלו ואל תלעגו...
תחמלו.