אנחנו לא חייבים להרחיק לכת עד המילה "להשתדך" שצכניסה ללחצים.
באנה נשאר בהשקפה, שלנו.
המילים "הכלה ואמפטיה" חוזרת כאן הרבה. יש כאלה שזה נראה להן כמו תקליט שבור. הן מצטטות אותו בראשם, משערות מה הוא אמור להביע באופן כללי, אבל הם לא יורדות למשמעות הטמירה שכלולה בהם.
אני לא מגזימה.
לכל אדם בעולם - יש צרכים, שהם בבחינת "אוכל נפש".
הגוף - לא יכול להתקיים בלי אוכל, ובהשוואה לכך יש דברים שהנפש לא מסוגלת להתפתח בלעדיהם.
ואם נמשיך ת'משל - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", יש דברים שהם בבחינת רצונות גדולים. הם נצרכים להתפתחות, אבל הבן אדם יוכל לשרוד ולהעביר את חייו בלעדיהם.
ויש את המגדנות, הפירות והמשמנים, שהם מעניקים ויטמינם, מחזקים ונותנים טעם וחיות. אבל כולם מבינים שהם רק רצונות. לא מותרות - אלא רצונות
והכלה מה זה?
קבלה. לומר לך שאתה בסדר - איך שאתה.
אם תספר לי שעשית מעשה נורא - אולי לא אקבל את המעשה. כי הוא לא ראוי לקבלה.
אבל אותך - אקבל!
אהין שוודאי היו לך מניעים שנראו כמוצדקים. אאמין בטוהר כוונותיך ובעצם זה שאתה אדם טוב ומצליח מיסודך רק שנכשלת.
וארשה לך-
להיכשל.
לחשוב אחרת ממני.
לטעות.
להרגיש רע.
לא להיות מושלם.
ואמשיך לאהוב אותך ככה, למרות ואולי בזכות.
וגם אשדר לך את זה, שיהיה מחוור כאור יום בהיר ונוצץ.
וכל המלל הנ"ל - שייך למחלקת ה"לחם".
עוד בתחילת חייו - אם אמא של תינוק לא תקבל אותו ותכיל אותו -
האנטיתזה שכשהוא יבכה - תניח לו.
כשיגדל כפעוט - תובך ממנו, ותתעלם ממנו.
(בחרתי דווקא בצורה הדרגתית שממחישה באופן מוקצן את השלכות אי הקבלה).
כשהוא יגדל לנער, ואולי לא יתנהג כראוי - היא תאמר לו במילים או שלא "לא רוצה אותך ככה".
ואז -
הבן אדם מרגיש במילכוד.
כי לפעמים זה כרגע, ולפעמים זה לעולם - הוא לא יכול להשתנות.
וודאי גם הוא לא רוצה להיות כך.
אוי לו מיוצרו - ואוי לו מיצרו.
הוא ברשת לכודה שהרי להשתנות - כרגע אינו יכול. ומשכך בעיני הזולת הוא כאילו מסומן באיקס אחד ענק, לא שווה בעיניו. מושפל.
לכן לפעמים אנשים יכולים לומר לנו משפטים קטנים שמשמשים טריגר להתפרצות כואבת.
ואם נבדוק למה זה הדליק אותנו - כי לא קבלו אותנו, לא הכילו.
ובעצם לא התירו לנו תבנית רצויה בעולם.