אנשים יקרים.
"בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו".
כבר לפני זמן רב זעקו אנשים כאן בפרוג על אי ציות לכללים.
לצערנו כל מי שהתריע הפך כאן למסית ולשונא את הציבור החרדי.
אין כאן הסתה, אין כאן שנאה יש דאגה.
דאגה לעשרות אלפי ילדים שלא יסיימו את השנה כפי שצריך, דאגה לבתי הכנסת ששוב ננעלים לנו, דאגה לבחורי ובחורות החמד שלנו ששוב נזרקים/ות לרחוב.
דאגה לפרנסה של אנשים.
איך יתכן שיהודי חרד לדבר השם לא יחרד על זאת?
איפה יראת השמיים שלו?
איפה בין אדם לחברו?
אתם לא פוחדים מקורונה תדבקו, אבל אל תדביקו אותנו.
אתם רואים שאנחנו נזהרים, וסובלים בדומיה במסכות כדי לשמור עליכם, מדוע לא תשמרו עלינו?
מדוע לא תדאגו לתורה ולומדיה?
מדוע לא תחששו לשלומם הרוחני של הנוער?
מדוע לא תחוסו על ממונם של ישראל?
עלינו כציבור ירא לדבר השם כולנו יחד להכות על חטא, התחושה הקולקטיבית שלנו, שמי יאמר לנו מה תעשה ומה תפעל, ה"אני ואפסי עוד" אבל אשמים אנחנו, ערבים כולנו זה לזה, ודווקא הצדיקים נושאים את עוון הדור.
כואב לי לדבר דברים כאלו.
אחינו התועים לא שומרים אבל הם רגילים לחיי הפקרות אף אחד לא יאמר להם כיצד לחיות זולת הנהנתנות שלהם.
אבל אנחנו?
מה איתנו?
האם אנחנו מציבים עצמנו בשורה אחת איתם ח"ו?
ועוד, שהסיכון אצלנו מוגבר בכפל כפלים מתוך תנאי המחיה שלנו, היינו צריכים להשמר שבעתיים!!!
"עורו ישנים משנתכם" ומי שעוד לא הרגיל את עצמו ובני ביתו לעמוד בכללים שקבעה מערכת הבריאות העולמית, זה הזמן להצטרף ליראי השם האמיתיים הדואגים לחיי שעה כמו לחיי נצח של אחינו בני ישראל.