ואוו כמה שאני מזדהה עם הסיפור הזה.אין לי שום בעיה ששואלים, ממש בשמחה.
נורות אדומות היו מאז ומתמיד, ביישנות קיצונית, התרחקות מחברה ומסיטואציות חברתיות באופן קיצוני (לא מזמינה חברות, לא הולכת, לא יוצאת מהבית אם לא צריך, סובלת מאד בכל פעילות חברתית בביהס), חוסר יכולת לבקש עזרה ממבוגרים.
בשילוב עם רגישות חושית, התנהגויות טקסיות, חוסר יכולת להתמודד עם שינויים בשגרה, ואינטליגנציה גבוהה ותחומי ענין לא תואמי גיל.
הנקודה, שאני כאמא צעירה עם ילדה בכורה, לא הכרתי בכלל את התחום הזה. (כל הפרטים שאני מציינת כאן, רק עכשיו מצטברים באופן קבוצתי) במשך כל השנים גיששתי באפילה בנסיונות למצוא דרכים לעזור לילדה, בדרכים המוכרות של ילדים רגילים.
בשלב מסוים, שלחתי אותה דרך הכללית פלטינום לקבוצת של פיתוח כישורים חברתיים. לאחר תקופה, מנחת הקבוצה, שהיא מקצועית יותר ממני, ומכירה את הבעיות, אמרה לי שלדעתה זה לא רק ביישנות ויש כאן משהו יותר עמוק, וכדאי ללכת לאבחון, גם השלב הזה נמשך הרבה זמן, עד שהבנתי למי ללכת, ואיך להתנהל, ואז גם חיכינו הרבה זמן לתור אצל מישהי מקצועית שגם עובדת עם ילדות גדולות בתפקוד גבוה (יש הבדל במאפיינים בין בנים לבנות על הרצף, בנות יודעות יותר להסתיר את הבעיות ולהסתדר איכשהו, וזה בהחלט נחשב שיש תת אבחון אצל בנות גדולות בתפקוד גבוה).
מאחלת לכם הרבה הרבה הצלחה וס"ד!