בס"ד
פרק י"ז
"את יודעת מה?" ארי קורע את השקט. "אם זה כ"כ קשה לך כעת, נוכל לדבר על זה פעם אחרת. בסך הכול ניסיתי לראות איך אפשר להקל קצת על העומס. אני מרגיש שלאחרונה הוא צובר תאוצה בקצב מסחרר. מסחרר מדי אפילו לאלופה כמוך". הוא מבזיק חיוך מהיר. "אני חושב שתמיד כדאי לעצור רגע לפני, את יודעת".
אני חושקת שפתיים. 'שלא תעז להעלות את זה' הן מציירות את המילים בשקט, מותירות אותן קפואות.
"ארי, אני מבקשת ממך. בפעם המיליון. בבקשה. נכון שזה קרה כבר כמה פעמים. הגיוני וטבעי לחשוש שזה יקרה שוב. אבל השנים שעוברות מחשלות אותנו. למה לצפות לנסיגות כל הזמן?".
"אנחנו לא מצפים". הוא מציין בעדינות. קולו נחוש והחלטי. "אנחנו מקווים לטוב, תמיד. ונמשיך לקוות כך. זה לא סותר את היד על הדופק וזיהוי מוקדם, לפני שיהיה מאוחר. את יודעת, סוג של רפואה מונעת. ובשורה תחתונה, אפי". הוא מתקשח. "את יודעת שברוב הפעמים זה היה יכול לעזור המון. להציל אותך ואותנו מהרבה סבל מיותר. אז מה הטעם להתעקש, למען השם?" הוא מתנשף בתסכול. ידיו מרקדות על ההגה. "בואי נעשה הפרדה בין השמירה על הסוד לבין לפקוח עיניים ולהיות ערניים. בסדר?"
"לא ממש בסדר". אני כבר מותשת. לא יכולה לוותר. "אם אני נלחמת על הבריאות והחיים אני לא יכולה לחשוש כל הזמן מה יקרה אם וכאשר, מבין? זה רק מחליש אותי יותר".
"לא ממש מצליח להבין, אבל החלטנו שנניח לזה, נכון?" מצחו נוטף זיעה למרות המיזוג המצוין. "אין לי בעיה שנדבר על זה בהזדמנות רגועה יותר. עם דבר אחד אני לא יכול להסכים. מבין שקשה לך, שאת מעדיפה לא לחשוב על נסיגה ושקיעה. אבל בינינו, את יודעת לא פחות טוב ממני. שעם כל הרצון הטוב והמאמצים. עדיין, תמיד יש את הסיכון שזה יחזור. וזה לא סיכון מאד רחוק. תרשי לי לפחות לאותת לך כשאני מרגיש בסימנים מוקדמים. אני חייב את זה בשבילך ובשבילנו. יהיה הרבה יותר טוב כך. אני מבקש את זה רק לטובתנו. את יכולה להבטיח לי?"
אורות הבהבו סביב. חנויות. מכוניות. שלטי רחוב. בשלל צבעים מרהיב. מאותתים על חזרה לעיר. למציאות היומיומית.
"אתה בעצם מתכוון לאותת לי כרגע?" ההבנה צונחת באחת. אכזרית ודוקרת. נהגים צפצפו בעצבנות. אופנועים השתחלו בין טורי המכוניות בלא נגמרות. השקט ברכב הקטן צרח כפליים.
"כן, אפרת". מבטו בורח שוב. "אני מרגיש שאנחנו מגיעים שוב לקצה, אני מעדיף שנדבר על זה בצורה פתוחה במקום להמשיך לדהור עד שהמציאות תעצור אותנו".
הדקות הבאות חולפות בשתיקה. סמיכה כל כך עד שניתן למשש אותה. מכווצת אותי לגודל בלתי נראה. נועצת בי חצים מחודדים, מורעלים. מאשימים.
שוב מוצאת את עצמי מול המציאות המכה בי באכזריות בלתי מתפשרת. 'שוב?' התעוקה הנוראית בחזה עוצרת את נשימתי. שניה עוברת ועוד אחת. אני מנסה להרפות, לשחרר, לנשום. מתחננת לאוויר טרי. נאדה.
הרכב נעצר בחדות. אני נזרקת קדימה כבובת סמרטוטים. "מה קורה, אפרת?" אני לא מצליחה לזהות את קולו הרגוע. "דברי, מה קורה אתך?" אני מנסה. הגוש גדול ממני. משתלט על טווח הראיה. מקפל אותי כאילו הייתי דף נייר. עוצמת עיניים. נכנעת לקרב אבוד.
"אפרת. דברי אתי. תגידי משהו. שאני אדע שאת פה, שאת בסדר". אני יודעת שהוא מבין. יודעת שעם כל הניסיון וההבנה, הלב שלו דופק כל פעם מחדש. אולי מנסה להרוויח כמה דקות לפני שהכול יקרוס.
'הנה לך', קול מלגלג עולה בתוכי, לא מצליח להגיע אליו. 'התעקשת שהמצב לא בסדר, עכשיו טוב לך? נחמד שהחששות שלך מתגשמות עם ריבית קצוצה?!'. חיוך מר מעקל את שפתי רגע לפני שאני מסתחררת לתוך תהום פעורה. בולענית. אוי, השם. כמה שזה מוכר, עדיין זה מפחיד כל פעם מחדש. "לא רוצה שוב. לא! אין לי כוחות להתמודד עם זה שוב'. אני צורחת בלי מילים. מרגישה את גרגירי החול נדבקים לשפתי. את האוויר החנוק שלא מאפשר נשימה ראויה. את הקור והבדידות הנוראית. 'כמה אפשר, אבא!'.
רגע לפני שהקרקע נשמטת, אני חשה אותן. ממשיות ונוכחות. עיניים חכמות ומבינות. מבינות יותר מדיי. מבטן חודר גם מבעד לשריון. מעניקות אמון וכוח.
"יהיה בסדר, אפי" הוא מגיש לי בשקט בקבוק שתיה נצחי וחבר קטן, לבנבן. "את יודעת שיהיה בסדר. תמיד זה כך. גם כשקשה לראות את זה. את יודעת, אני לא מחדש לך כלום. רק מזכיר לך".
בפשטות מדהימה, מעניק לי את מתנתו. אמון בלתי מסויג, שאין לי מושג איך הוא מוצא אותו כל פעם מחדש. מהיכן לו האומץ לשרטט תמונה יפה ומוארת כשהאדמה כה רועדת.
לא מצליחה להבין. אין בי כוחות להאמין. המילים שלו מסתחררות סביבי. נוחתות לידי ברכות. לוחשות לי תקווה. מתעקשות מול הגלים הסוערים שלא מפסיקים לחבוט בי. מזכירות לי שיש מי שעומד שם. עם חיוך נצחי ואמון מוחלט. מושיט יד בוטחת, הודף את הפחדים. שותל מחדש זרעי תקווה ואמונה. מזכיר לי שאני לא לבד. כבר לא.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
