בס"ד
פרק י"ד
"אפרתי?" קולה של רותי סודק את שריוני המתעתע. "אפרתי, אני ממש מצטערת אם הכאבתי לך. את יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה את יקרה לי. אני לא יכולה להישאר בצד ולראות אותך סובלת, מתייסרת וכאובה. בדיוק בשיא פריחתך. אחרי העבודה הקשה והאתגרים שניצחת. בבקשה אפי, תנסי לאסוף את עצמך. לא בשבילי. בשבילך! זה החיים שלך היפים והצעירים. ואת זכאית וראויה לחיות אותם בצורה הכי טובה. להמשיך ולדהור קדימה. לכבוש יעדים. לחבק את העולם ואת כל מה שהוא מציע לך. את שומעת?"
מוזר לדבר לגבשושית. מוזר יותר לדמיין שהיא תגיב.
לא רותי. שום מחסום פלדה לא עומד בפניה. היא פשוט לא רואה אותו. ממשיכה כאילו כלום לא קרה. תמיד הערצתי את עוצמותיה הנדירות עד שהרגשתי את הצד השני, הלא מוכר, הנלחם עד זוב דם. הרגשתי שאני ממש שונאת אותה. בעוצמות שלא הכרתי. חשקתי שפתיים בכוח. פחדתי ממה שיצא מהם.
"תעני לי אפרת" המטחים המשיכו. "תעני. משהו. תראי שאת רוצה, אפילו קצת. אני רוצה לעזור לך, חייבת שתגיבי. שתסכימי. בבקשה"
"את לא חייבת כלום, רותי. שמעת?" לא הכרתי את הקול שבקע מהפוך. "את משוחררת. לגמרי. תעזבי אותי, אני צריכה את השקט שלי עכשיו. תכבדי את זה. בסדר?". ואל תמתחי את החבל מדי. לא מבטיחה שתהיה לי שליטה על מה שיקרה. בשבילך, לא בשבילי. אני כבר שרופה, חברה.
"אה, כן?" קולה המלגלג הלם בי. הספירה לאחור החלה. "ומה בדיוק את מתכננת לעשות עם השקט? לאיפה בדיוק את חושבת שזה ייקח אותך? את באמת רוצה להעמיק את הבור? את הפער בינך לבין העולם? תתעוררי, אפרת!".
הצעקה שלה חתמה את הספירה. הציתה בי זעם בלתי נשלט. אנרגיות שלא ידעתי על קיומן.
"דייייי" צרחתי. "תפסיקי והרגע. את באמת חושבת שתמיד את יודעת הכי טוב מה לעשות. נכון? אז לכל כלל יש יוצאים מהכלל. תאלצי להפנים זאת". פניה ההלומות הגבירו את האוקטבות. "תפסיקי להבין אותי. תפסיקי לנחש מה טוב לי ומה לא. תפסיקי לנהל לי את החיים. הבנת?" התנשפתי. "זה שאני לוקחת כדורים ומאובחנת לא הופך אותי לפסיכית וחסרת שכל והבנה. הגיע הזמן שתפנימי את זה. כמה שיותר מהר!".
מעולם לא ידעתי כמה אנרגיות אפשר להוציא בדקה. התנשפתי, סחוטה.
רותי נשארה קפואה. פניה מתמזגות להפליא בקיר שמאחוריה. עיניה גדולות ושותקות. שתיקה משמעותית ומרגיזה.
"אני יודעת בדיוק מה את חושבת עכשיו!". אני לא מצליחה להרפות. "את מסמנת וי גדול על כל הסטיגמות שתקועות לך בראש. נכון? את אומרת לעצמך שממש חבל שהתחלתי לקחת טיפול תרופתי שמביא אותי למצבים כאלו. שחבל שלא שמעתי בקולך. שלא סירבתי לאבחנות וטיפולים. שהסכמתי להיכנס לכל הסבל הזה. אבל דבר אחד את לא יודעת". הקול שלי נשבר באחת, מדולל מאנרגיות. "גם לא תוכלי לדעת. יש המון גוונים לסבל. יש סבל של תופעות לוואי. מעצבנות. מאד. אך גרוע מהן הסבל האחר. זה שקדם להן. מבינה?".
אני לא שמה לב איך לאט לאט היא מתקרבת. מסיטה כיסא ונועצת בי עיניים קרובות. אני כבר לא שם.
"יש סבל שאוכל אותך שעה שעה. יום יום. באכזריות ללא הפסקה. ושום תופעת לוואי לא תתחיל להתחרות בו. כנראה שזה מה שנגזר. אז אם כבר לסבול. אני מעדיפה את הסבל התעשייתי שלפחות מביא לי קצת שקט".
אין בי לחלוחית. אין בי דמעות. רק קור צורב שחודר לעצמות. מקפיא אותי. את מחשבותיי. מוריד את השלטר על הכול.
מתוך החושך, אני מרגישה אותן. מהססות, רועדות. עוטפות אותי באחת.
"אפי" לחשה רותי, לא מפסיקה לחבק. "מתנצלת, אהובה שלי. למה לא שיתפת אותי? לא העליתי בדעתי מה את עוברת. לא שחררת כלום. השארת לי לראות את התוצאות. ציפית שאתמוך בלי להבין. זה מגיע לך. אבל היה לי קשה. אני עכשיו מבינה כמה לא הבנתי. וכמה הכאבתי לך. תסלחי לי בבקשה. למרות שלא מגיע לי".
"את לא ידעת" מילותיי סדוקות. נשאבות בכוח מהבאר הבלתי נדלה. "לא ידעת לגמרי מה קורה. לא רציתי להיכנס לעומקים האלו. לשתף אותך בחלקים הכאובים, הדחוקים שהיו גדולים עלי. ועדיין, אני לא מצליחה להתמודד איתם. רציתי לפחות לשמור על כבודי. על התדמית המושלמת שלי. עד שהכול התנפץ לי בפנים. זרק אותי לחיי כלא של מיטה ותרופות. את לא אשמה רותי. תביני אותי, שאין לי כבר כוח. וכן, אני חושבת שאני צריכה יותר שקט מתמיד. צריכה לעכל. להבין מה קורה אתי. להתרגל למונחים רפואיים ומינונים. זה לא כזה פשוט, רותי. זה עולם אחר ממש. ההיכרות אתו דורשת משאבים עצומים. ובמצב שלי זה דורש הרבה יותר".
"אני מבינה אותך. מנסה להבין כמה שיותר. ואני שמחה ששיתפת אותי. שהכנסת אותי לעולם הזה. מבטיחה לך שאמשיך להיות אתך. לגמרי. כמו תמיד".
"דבר אחד, רותי, אני חייבת שתבטיחי לי. חייבת". מגייסת את שארית כוחותיי.
"אני אתך, אפי. שומעת כל מילה". צליל חדש מנגן את מילותיה.
"תבטיחי לי, רותי. תבטיחי לי שלעולם לא תשפטי אותי בצורה כזו. שלעולם לא תשימי סימני קריאה לפני שאת מסיימת עם סימני שאלה. לעולם אל תסיקי מסקנות מהירות. קחי בחשבון שפעמים רב הנסתר על הגלוי.
וכן". חיוכי כואב. "גם אם אחליט להסתיר בהמשך. את אהובה וקרובה. חלק ממני. אבל גם לאהובים לי מכול לא אוכל לצערי להבטיח כי הם יהיו חלק גם בחלקים הפחות פוטוגניים של חיי. את מכירה אותי. מכירה את הדרך הקשה שעברתי כדי לבנות לי תדמית כלבבי. השברים שלה פוצעים את לבי. ואין לי לאן לברוח. אני מנסה לפחות להציל את מה שניתן. לא אוכל לוותר על חלקי תדמית נוספים. גם לא למענך, אהובה. תביני אותי, בסדר?"
"מבינה, ברור שמבינה". היא לוחשת, מפורקת. "רק תשמרי על עצמך, אפרתי. אל תעמיסי מדי. גם ככה קשה וכואב. ואם". היא עוצרת, בולעת דמעות. "אם את מרגישה שאת לא יכולה לספר לי. לפחות תשתפי משהיא אחרת. אולי משהיא מבחוץ, שלא תרגישי לא נעים מולה".
"את מתכוונת לפסיכולוגית?". אני קוטעת אותה בחדות. "נראה לך שזה מה שחסר לי בחיים? שאצא פסיכית אמתית? עזבי, מספיקה לי המיטה. מוותרת על הספה שלה".
"מה שתרצי, אפי. בסך הכול הצעתי. אבל המושכות בידיים שלך. סיכמנו, לא?".
סיכמנו. ברור. ותודה לך חברה. הצלחת להפתיע אותי שוב לטובה. כמו בימים הטובים. מספרות לה עיניי.
אני מאמינה בך. יותר ממה שאת חושבת. מחזיר לי מבטה. חושבת עלייך המון יותר מתמיד. יותר ממה שנראה לך. וגם המילים שאת מפרשת לרעתך. הן יוצאות מבריכות של אהבה. תאמיני לי. תאמיני בך.
סיפור בהמשכים דמעה דוממת
