הדיונים על הספר כבר עוברים באורכם את הספר עצמו. ובכל זאת, איך אפשר בלי...
השנקל שלי.
את הספר פתחתי עם זיק מוסתר של חדוות- ציד-מכשפות. הנה הנה אקרא ואמצא את כל הפגמים שציינו קוראות פרוג, ואף אוסיף עליהם כהנה וכהנה.
קראתי והוקסמתי.
לא הנחתי את הספר מהיד עד הסוף. (גילוי נאות: קצת-קצת דילגתי, אבל רק איפה שהיו הטפות ממש ארוכות).
איזה ספר. איזה מסר אדיר. כמה חשוב להגיד לנפגעות: אתן לא אשמות. זה לא אתן. זה הוא. אתן נורמליות. אתן ראויות לכבוד, הערכה ונועם, ולא משנה מה עשיתן.
מילה על בחירת הסצינות הזוגיות: מצויין ממש. אהבתי במיוחד שהסיטואציות היו דו משמעיות לפעמים, מבלבלות, לא לגמרי ברורות. זה לא שהאשה הצדקנית הכינה ארוחה טעימה ובעלה בא והופך את השולחן סתם כך ברשעותו. זה הרבה יותר מורכב: היא נמצאת בבית החלמה על חשבון הוריה, ורוצה לבוא הביתה. היא מבטיחה לבעל שהיא תסתדר עם התינוק ועם עצמה. הוא מזהיר שאולי לא כדאי. היא מתעקשת, וחוזרת הביתה. ואז היא חלושה ואומללה ומתחילה לנג'ז לו שיקנה ושיביא –
בנקודה הזו, אפילו אני חשבתי לרגע: וואלה. נודניקית. הרי זה בדיוק מה שהוא אמר, שיהיה לך קשה בבית. למה התעקשת לחזור?
ואז, כשמגיעה הרשעות שלו, והיא רועדת מרעב וחולשה והוא מסרב אפילו לרדת לקנות לה משהו לאכול כי יש בבית שאריות מקולקלות מהברית, ואומר 'אמרתי לך' –
היה אפשר להרגיש במוחש את התהיה שלה. אולי באמת היא הלא בסדר. אולי היא לא צודקת שהתעקשה לחזור מבית ההחלמה, ועכשיו היא מבקשת ממנו לשרת אותה.
דווקא בגלל שהסיטואציה הייתה מורכבת, המסר היה הרבה יותר חזק וברור. והמסר הוא: יקירה, גם אם טעית, והתעקשת סתם, עדיין את זכאית וראויה לכבוד ולהערכה, עדיין בעלך אמור לחוש שותף מלא שלך לגידול הילד, עדיין הוא לא אמור לפגוע בך במילים ובמעשים. התנערי מעפר, קומי.
החמקמקות הזו, חלקת הלשון של הבעל. כאילו הוא הנורמלי והמסכן שסובל מאשתו. כמעט האמנתי לו, לפעמים.
חוץ מהכתיבה המצויינת, הנושא החשוב, המסר המהמם בעוצמתו, הדמויות המתוארות היטב (והמקצועות המקוריים שלהן) ווהסצינות המעניינות, היו לי גם כמה הערות שוליים:
1. המטפלת, כרגיל בספרי ח. ברטלר, מושלמת ומכילה עד אינסוף, וזמינה לטלפונים מתי שחברתה/מטופלתה צריכה אותה, ומיד יכולה לצאת עימה לחוף הים עד שיירגעו הגלים. זה דמיוני במקצת, אבל נסלח לחסיה, במיוחד שהמינון של המושלמוּת בספר הזה הוא פחות מהקודמים.
2. ככל שניסיתי לברר לפני קריאת הספר, איש לא הסכים לגלות לי את הסוד הכמוס, מהי השיטה שמוצעת בו, שיטה שפועלת במקרים שלפסיכולוגיה המודרנית אין מרפא בשבילם (ציטוט חופשי מהספר). "תקראי ותראי בעצמך", אמרו לי.
אז בשני משפטים, מה השיטה: מול בעל שתלטן ומופרע-אישיות-גבולית, צריכה האשה להיות חזקה מאד. לקבוע כללים של כבוד והערכה אליה, לא לאפשר לו לדבר אליה בפקודות או לעלוב בה, ולייצר 'קירות שקופים' – לספר לסובבים (רב, ראש כולל, משפחה) על כל התפרצות שלו.
ברור שזה מורכב יותר ממה שזה נשמע. מדובר על תהליך רגיש, ארוך וסבוך. עדיין, עולה השאלה - איך ייתכן שכל פסיכולוגי העולם לא הבינו את הדבר הפשוט שהספר אומר?
לסיכום: ספר יפהפה, כתוב בהרבה כשרון, מעורר המון מחשבות, מעלה מסרים חזקים וחשובים. היה חוויה לקרוא.
השנקל שלי.
את הספר פתחתי עם זיק מוסתר של חדוות- ציד-מכשפות. הנה הנה אקרא ואמצא את כל הפגמים שציינו קוראות פרוג, ואף אוסיף עליהם כהנה וכהנה.
קראתי והוקסמתי.
לא הנחתי את הספר מהיד עד הסוף. (גילוי נאות: קצת-קצת דילגתי, אבל רק איפה שהיו הטפות ממש ארוכות).
איזה ספר. איזה מסר אדיר. כמה חשוב להגיד לנפגעות: אתן לא אשמות. זה לא אתן. זה הוא. אתן נורמליות. אתן ראויות לכבוד, הערכה ונועם, ולא משנה מה עשיתן.
מילה על בחירת הסצינות הזוגיות: מצויין ממש. אהבתי במיוחד שהסיטואציות היו דו משמעיות לפעמים, מבלבלות, לא לגמרי ברורות. זה לא שהאשה הצדקנית הכינה ארוחה טעימה ובעלה בא והופך את השולחן סתם כך ברשעותו. זה הרבה יותר מורכב: היא נמצאת בבית החלמה על חשבון הוריה, ורוצה לבוא הביתה. היא מבטיחה לבעל שהיא תסתדר עם התינוק ועם עצמה. הוא מזהיר שאולי לא כדאי. היא מתעקשת, וחוזרת הביתה. ואז היא חלושה ואומללה ומתחילה לנג'ז לו שיקנה ושיביא –
בנקודה הזו, אפילו אני חשבתי לרגע: וואלה. נודניקית. הרי זה בדיוק מה שהוא אמר, שיהיה לך קשה בבית. למה התעקשת לחזור?
ואז, כשמגיעה הרשעות שלו, והיא רועדת מרעב וחולשה והוא מסרב אפילו לרדת לקנות לה משהו לאכול כי יש בבית שאריות מקולקלות מהברית, ואומר 'אמרתי לך' –
היה אפשר להרגיש במוחש את התהיה שלה. אולי באמת היא הלא בסדר. אולי היא לא צודקת שהתעקשה לחזור מבית ההחלמה, ועכשיו היא מבקשת ממנו לשרת אותה.
דווקא בגלל שהסיטואציה הייתה מורכבת, המסר היה הרבה יותר חזק וברור. והמסר הוא: יקירה, גם אם טעית, והתעקשת סתם, עדיין את זכאית וראויה לכבוד ולהערכה, עדיין בעלך אמור לחוש שותף מלא שלך לגידול הילד, עדיין הוא לא אמור לפגוע בך במילים ובמעשים. התנערי מעפר, קומי.
החמקמקות הזו, חלקת הלשון של הבעל. כאילו הוא הנורמלי והמסכן שסובל מאשתו. כמעט האמנתי לו, לפעמים.
חוץ מהכתיבה המצויינת, הנושא החשוב, המסר המהמם בעוצמתו, הדמויות המתוארות היטב (והמקצועות המקוריים שלהן) ווהסצינות המעניינות, היו לי גם כמה הערות שוליים:
1. המטפלת, כרגיל בספרי ח. ברטלר, מושלמת ומכילה עד אינסוף, וזמינה לטלפונים מתי שחברתה/מטופלתה צריכה אותה, ומיד יכולה לצאת עימה לחוף הים עד שיירגעו הגלים. זה דמיוני במקצת, אבל נסלח לחסיה, במיוחד שהמינון של המושלמוּת בספר הזה הוא פחות מהקודמים.
2. ככל שניסיתי לברר לפני קריאת הספר, איש לא הסכים לגלות לי את הסוד הכמוס, מהי השיטה שמוצעת בו, שיטה שפועלת במקרים שלפסיכולוגיה המודרנית אין מרפא בשבילם (ציטוט חופשי מהספר). "תקראי ותראי בעצמך", אמרו לי.
אז בשני משפטים, מה השיטה: מול בעל שתלטן ומופרע-אישיות-גבולית, צריכה האשה להיות חזקה מאד. לקבוע כללים של כבוד והערכה אליה, לא לאפשר לו לדבר אליה בפקודות או לעלוב בה, ולייצר 'קירות שקופים' – לספר לסובבים (רב, ראש כולל, משפחה) על כל התפרצות שלו.
ברור שזה מורכב יותר ממה שזה נשמע. מדובר על תהליך רגיש, ארוך וסבוך. עדיין, עולה השאלה - איך ייתכן שכל פסיכולוגי העולם לא הבינו את הדבר הפשוט שהספר אומר?
לסיכום: ספר יפהפה, כתוב בהרבה כשרון, מעורר המון מחשבות, מעלה מסרים חזקים וחשובים. היה חוויה לקרוא.