בחתונה שהייתי באנגליה החופה הייתה בצהריים בחצר ביהכנ”ס בשכונה! אחרי החופה המשפחות הלכו לביתם והחתן והכלה הלכו לחדר יחוד, כל זה בזמן שלהם בלי שזב על חשבון החתונה, אחר כך ברוגע יכלה הכלה להתאפר נורמלי ולא בלחץ של החברים שדופקים כבר בדלת, והתמונות של המשפחה לפני החתונה הם של חתן וכלה יחד ולא בלי קשר תמונות רק עם החתן ורק עם הכלה, ובסוף החתונה כשכבר נשאר רק שאריות של תיסרוקות וכו’ תמונות משותפות,
והכי מדהים! החתן והכלה היו כל החתונה ברוגע ושמחה מהסעודה ועד הסוף!!!
נ.ב. זה גם מקל על הצום של החתן והכלה...
מה אתם אומרים על הרעיון?
אפשר להתיחס לחתונות בארץ בדיוק אותו דבר- בתחילה חופה- ואז שעתיים הפסקה, ואז ארוע של ריקודים שמחת חתן וכלה.
אבל בארץ בזמן ההפסקה אפשר לבוא לאכול סעודה עם המשפחה של החתן והכלה.
מי שחשוב לו דווקא להגיד מזל"ט לחתן ולכלה, ולא להיות הרבה זמן, שיבוא לריקודים.
אני לא מבינה מה הסיפור של הדפיקות, וההורים שממחייבים את הזוג לצאת כדי לכבד את האורחים,
אורח שדחוף לו לפגוש את החתן או הכלה- יגיע מספיק מאוחר שבטוח הם בחוץ.
גילוי נאות: אני הייתי בחדר ייחוד פחות מחצי שעה- כך נהוג בחסידות שלנו,
ובגילי אני קרובה הרבה יותר להיות מחותנת מאשר לחתונה שלי.
אבל בכל מקרה אני לא סובלת את זה שהחתן והכלה נהפכים לבובות באירוע של ההורים-
רוב האורחים בסעודה הם בכלל אורחים של ההורים- והזוג, שכל תכלית החתונה היא בעקרון לשמח אותם,
צריכים לצאת כדי שלאורחי ההורים יהיה יותר מעניין ונחמד.
החתן והכלה צריכים להיות מרכז האירוע והוא צריך להתנהל בצורה שתשמח אותם, לא להפוך אותם לכלי וצעצוע.