סיפור בהמשכים סיפור פנטזיה חדש בהמשכים "ריילן ליס" אשמח לתגובות

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
תודה רבה לכולם על כל המשוב החם!
יש לי עוד פרקים להעלות לכאן, אבל רגע לפני זה, מעניין אותי לשמוע מכם חוות דעת על הדמויות, הסצנות ועל ההתפתחות של העלילה עד כאן (היא הולכת להשתגע עוד יותר בהמשך...)
תרגישו בנוח לכתוב הכל הערות, הארות (כמובן, להישאר מקצועיים). בסוף בשביל זה העליתי את הסיפור לפורום הזה, לקבל מהניסיון והשפשוף של כל אחד מכם.
מחכה לשמוע ממכם.
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק חדש עם התפתחות משמעותית.

פרק 10

ביגלי היה הראשון שניתק מעמדו ופסע קדימה לעבר העץ. הוא רכן אליו והושיט את ידו כדי לנסות לעקור אותו, בצפייה שלא יהיה זה דבר קל.

אך התבדה.

ברגע שנגע בגזע, ניתק זה ממקומו ונצמד לידו של ביגלי כמו מגנט, מותיר אחריו שיירי שורשים מיותמים על השלג.

ביגלי התרומם על רגליו כשהגזע אחוז בידו, והסתובב להביט בפניהם המופתעים של ריילן ורנלי.

"מגניב!" נהם רנלי.

"לא יאמן, זה ממש קלט אותך" היה ניתן להבחין בהיסוס קל שהסתתר תחת מעטה ההתלהבות של ריילן. מעולם קודם לכן לא התעסק בדברים על טבעיים והמפגש הראשון איתם עורר בליבו קצת חשש.

ביגלי העביר את העץ מיד ליד ובחן אותו מכל הכיוונים. זה היה מוזר. הגזע לא היה כל כך כבד כמו שציפה, היה נדמה כאילו הוא חלול. הוא היה דקיק ונראה כמו מקל עץ חום עם נקבים מוזרים לארכו כשבראשו צמח שיח כדורי וקטן. "אז זה מה שאמור להיות 'הגזעים המנגנים' הא?" אמר ביגלי, סוקר במבטו את העץ הקטן שבידו.

"כן, מעניין איך מפיקים מהם צליל" אמר ריילן.

"לא נראה שיש כאן מיתרים כלשהם שניתן לפרוט עליהם ולהוציא קול. הייתי מנסה לדפוק אותו בקרקע, אבל לא נראה שהראש הפורח שלו ישרוד את הנקישות האלו בשלום". היה מצחיק לשמוע את רנלי חס על חייו של חפץ כלשהו, גם אם מדובר בעץ שזה עתה צימחו בעשר אצבעותיהם, עד כמה שהיה ניתן להגדיר זאת כך.

"אני מציע שנשמור את העץ בסוד עד שיתברר לנו מה לעשות איתו. בכל זאת, הגענו כבר עד כאן כשכלל לא האמנו שהזירעון הזה יצליח להוציא משהו, נוכל גם להמתין עם זה עוד קצת ולתת לדברים להתברר בנחת". אמר ביגלי והשלושה פנו לשוב חזרה אל הכפר.

הם התרחקו מהמקום בדיוק כשדמות כלשהי מאחוריהם הוציאה את ראשה החוצה מבין העצים והביטה בשאריות שורשיו של העץ שנותרו על השלג.

כוח..." לחששה לעצמה, ספק בתדהמה ספק בפחד. "לא יאמן. זה התגלה מהר מדי מכפי שציפינו. כנראה שהנבואה הקדומה מגשימה את עצמה".

הדמות יצאה מבין העצים, חושפת בצעדיה גוף גבוה וחסון של גבר החבוש בברדס המסתיר את פניו. הדמות רכנה והרימה חתיכה קטנה משרשי העץ, טמנה אותה בגלימתה והביטה קדימה לעבר שלושת הנערים שבדיוק נכנסו בשעריו של הכפר.

"אל תהיה כל כך בטוח בעצמך ילדון. יש לך עסק עם כוח שאיש בממלכה המקוללת הזאת מעולם עוד לא פגש" סיננה מבין שיניה בקול חורק וחזרה למחבואה בין הצללים.



ארוחת הערב בביתו של ריילן באותו יום היתה עבורו חסרת טעם, וזאת למרות הניחוחות האהובים שנישאו באוויר מהתבשילים הטעימים שהכינה ליסה. מרק פטריות חם לצד לחמי מחמצת מעוטרים בעלי אזורה קלים ועשבי טיבול, אותם אהב ריילן. הבטן שלו הייתה מלאה במשהו אחר, מעיק יותר, כבד יותר, שניתר בתוכה ללא הרף כמו כדור עצבני שאיים לקפוץ החוצה ומנע ממנו את תחושת התיאבון.

מי הוא בכלל? מה כל הסיפור הזה איתו? הוא הרגיש שהחיים שלו כבר לא ברורים יותר כמו שהיה נדמה לו קודם לכן. הוא לא יכול לבטוח יותר בשום דבר. מישהו מחפש אותו ומסתבר שבמוקדם או במאוחר הם יפגשו, השאלה אם יהיה מוכן לכך או לא.

החיים בכפר בטוחים יחסית עבורו מאשר העולם שבחוץ, אך לא לעולם יוכל לחיות בתחושת הימלטות בתוך הכפר. וחוץ מזה, אם מי שמחפש אותו עקשן מספיק, סביר להניח שבשלב כלשהו יגיע גם לכאן.

אין גרוע כמו תחושת חוסר הוודאות שמכרסמת לך בכל פינה בלב שמעולם לא ידעת על קיומה, וזה עוד בלי לציין את העובדה שאין לך אף אדם בעולם שאתה יכול לחלוק איתו את התחושות הללו ולהקל ממך מעט את המסע הכבד.

ליסה הביטה בבנה, יודעת לזהות קושי הפוקד אותו גם כשמרובים הנסיונות להסתיר זאת. "ריילן למה אתה לא אוכל, הכל בסדר?"

עיניו של ריילן נפערו. "כן, למה שמשהו יהיה לא בסדר?"

אני לא יודעת. בדרך כלל התיאבון שלך לא נותן לך להותיר בצלחת פירור, ואם לומר את האמת, אתה גם נראה די מוטרד".

"מוטרד?! לאאאא" משך ריילן את המילה בגיחוך. "אין לי ממה. הכל טוב. אני חושב שאני קצת עייף" השיב ודימה פיהוק גדול.

טרסיאר הביט בבנו במבט בוחן. חש מעט חרטה על שנאלץ לספר לריילן על הסוד שלו.

ריילן הסיר את מבטו מאימו לעבר הצלחת, חולף על עיניו של טרסיאר. מבטיהם נפגשו לרגע, מעבירים מסר מסגיר, עד שריילן הוריד מהר את עיניו.

"אין לך ממה לדאוג ריילן" אמר טרסיאר בקול מרגיע. "אתה בטוח כאן. איש לעולם לא יעז לפגוע בך בתוך הכפר".

'איש' חשב ריילן באירוניה. ומה עם יצורים קטנים עם סכינים מורעלות, גם הם נכללים בהגדרה הזאת?

ריילן לא ענה, רק טמן את פניו בצלחת. מסתבר שאביו מרגיש בתחושות שלו, ועם כל זאת אין בעובדה הזאת כדי לנחם אותו בזמן שהאדם היחיד שיודע עליו משהו גורלי כל כך מסרב לשתף אותו בו.

"החיים שלך ימשיכו במסלולם השלו אם תשתדל להתעסק במה שמוטל עליך ולא תפנה את הראש לדמיונות שיסיחו את דעתך"

ריילן עצר בדחף שעלה בו להגיב על הדברים האלו, ברצון לצעוק שזה לא דמיונות. הוא כמעט מת היום! יש יצורים מוזרים שמחפשים אותו ומי יודע מה מסתתר מאחוריהם, אך ידע שרק יסתבך יותר אם יפלוט את זה. "אני חושש מה יקרה אם פתאום דברים ישתנו" פצה לבסוף את פיו. "מה יקרה אם כל מה שהיינו רגילים אליו עד עכשיו לפתע לא יהיה כמו שהיה ונצטרך להתמודד עם דברים חדשים, האם אז אהיה מוכן לכך?"

"בהתחשב בשנים השקטות שעברו על השבט, אין סיבה שדברים ישתנו ממה שהיו עד עתה. יש יבול טוב בעונת הקציר, הציידים המוכשרים שלנו מספקים לנו די סחורה כדי לכסות את גופינו" טרסיאר קרץ לריילן, "אנחנו בשכנות טובה עם כל בני הכפרים מסביבנו ומנהלים איתם קשרי מסחר תקינים. במציאות הזאת אין שום סיבה שלא נמשיך לחיות בשקט ובשלו-"

דפיקות בהולות על הדלת קטעו את רצף דיבורו של טרסיאר. הדפיקות היו כל כך חזקות, כאילו העומד מעבר לדלת רצה לשבור אותה ולפרוץ פנימה, אך היראה מכבוד ראש השבט מנעה ממנו זאת.

טרסיאר קם ממקומו ופסע לעבר הדלת, ידו נשלחת אינסטינקטיבית לנדן הסכין הקטנה המוחבאת בחגורתו. "מי שם?" שאל.

"זה אני, מדריאט אנגדילו" בקע קול מוכר מאחורי הדלת

מדריאט היה בעלה של כובסת הכפר. הוא היה גבר שמנמן ונמוך שניהל לול תרנגולים קטן ממנו הסתפקו בני השבט במשך השנה. הוא היה אדם טוב ועדין, מסוג האנשים הפשוטים שמעולם לא התקוטטו עם אף אדם. טיפוס שקט שחי את חייו ברוגע. לא אחד כזה שרגיל לדפוק על דלתות בקולי קולות ולעורר מהומות.

טרסיאר פתח את הדלת "מדריאט, הכל בסדר? מה קרה?"

מדריאט עמד בפתח כשהוא מתנשף ורועד מפחד ואחז בידו גלימה שחורה. "אני מוכרח לדבר איתך בדחיפות" אמר בקול רועד.

טרסיאר הכניס את מדריאט והושיב אותו סביב השולחן בזמן שליסה קמה ממקומה והלכה להגיש לו כוס מים.

"במה העניין?" התעניין טרסיאר. קולו משווה סמכות ורוגע.

הם... הם חזרו" גמגם מדריאט.

"מי חזרו?" שאל טרסיאר בקול יציב. לא מסגיר דבר על סערת הרגשות שמתחוללת בתוכו.

"הדרוקני" אמר מדריאט שמצחו הגבוה התמלא טיפות זיעה ופניו הביעו חרדה מוחלטת. היה נראה שהוא נאלץ לאזור את כל כוחות נפשו כדי להוציא מפיו את המילה הזאת.

"מניין לך זאת?" שאל טרסיאר בקול חמור אך עדיין יציב.

"הגלימה הזאת הייתה מונחת היום על פתח הבית שלי" אמר מדריאט ופרס על השולחן גלימה שחורה שהייתה מוכרת לריילן וגרמה לליבו להחסיר פעימה. "היא הגלימה שבה משתמשים לפי התורנות שואבי המים בכפר. היום בשעות הצהריים המוקדמות אשתי אספה אותה לצורך כיבוס מהסל הקבוע בפתח הבית, בו אמורים לשים אותה התורנים לאחר השימוש. היא אמרה שהיו בה כל מיני כתמים חזקים שדרשו ניקוי יסודי ולכן היא נאלצה להשתמש בחומרים חזקים מהרגיל, אך למרות זאת שום דבר לא הועיל. הכתמים סרבו לרדת מהבגד. לפני כמה דקות היא סיפרה לי זאת לפי תומה והראתה לי את הבגד" אמר מדריאט ועננה חלפה על פניו. "וזה מה שהיה עליו".

מדריאט הרים את קצות הגלימה והניח אותם באמצע השולחן, באופן שהיה ניתן לראות בבירור כתמים ירוקים זוהרים בזוהר יוצא דופן על בד הגלימה.

ריילן הרגיש שקשה לו לנשום. הוא קיווה בכל מאודו שהוא לא מחוויר, או שיש עליו סימן כלשהו אחר שיסגיר ויגלה שיש לו קשר לעניין.

טרסיאר רכן קדימה והעביר את אצבעו על הבד, בוחן את הכתם מקרוב.

"ידוע לי בבירור שזו זיעה של דרוקני. אני זוכר איך היא נראית עוד מהמלחמה מלפני שש עשרה שנים, אי אפשר להתבלבל בכך. תראה את הזוהר, תרגיש את המרקם הקשה" מדריאט היה נסער, כמו אדם שאינו יודע כיצד להתמודד עם מה שנפל עליו.

"אבל איך זה יתכן..." אמר טרסיאר מהורהר. "חשבתי שכדור ההוסטרוס ממנו הם יונקים את חייהם הושמד כבר אז".

מדריאט לא מצא מה לומר הוא רק פכר את ידיו בחוסר אונים ואמר "כנראה שטעינו".

טרסיאר העביר את ידו שוב על הגלימה, אחר הרימה בידיו. "אבל מה זה עושה בגבולות השבט?"

מדריאט פחד לומר את מה שחשב.

"כנראה שיש בינינו מרגל" המשיך טרסיאר את מחשבותיו בקול.

שתיקה נפלה בחדר. ריילן טמן את ראשו בטבלת השולחן וקיווה בכל מאודו שהרגע הזה יגמר. הוא לא יכול לעמוד בזה יותר. הוא הרגיש את בטנו מתהפכת מרוב לחץ. הוא עוד רגע יקיא.

לבסוף נעמד טרסיאר על רגליו בקול גרירת כיסא ונטל בידו את הגלימה. "אני מודה לך מדריאט. הבאת בידך מידע חשוב, אני צריך לחשוב כיצד בדיוק אנהג מכאן. בינתיים אני אוסר עליך לספר על כך לאיש".

"בוודאי אדוני" הנהן מדריאט בצייטנות כנועה.

"יפה. וכעת חזור לביתך ואמור לאשתך שדבר לא קרה".

"כן אדוני" אמר מדריאט ויצא מהבית.

קול טריקת הדלת עמד באוויר. טרסיאר עמד קפוא על מקומו ולקח נשימה ארוכה. רק כעת היה ניתן להבחין מתחת למעטה החוסן בהבעת הבהלה שחלפה על פניו ובטיפה של זיעה שבצבצה בקצה מצחו. הוא הפנה את גבו אל הדלת, חלף על פניו של ריילן מבלי לומר דבר ונעלם בחדרו, כשהגלימה בידיו.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה