סיפור בהמשכים דרגש עץ

תהילה בצלאל · 30/9/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
לא נעים לי, אבל GPT מנגן לי על המצפון שאני אכניס איזה המשך שהוא כתב לפרק הזה...
לא יכולתי לעמוד בהפצרות שלו
(הכל אמיתי!! שמתי תמונה כדי שתאמינו לי שהוא ביקש..)
צפה בקובץ המצורף 1781234

אז זה הקטע שהוא כתב, תקראו ותגיבו, ואני אשים לו את התגובות שלהם, נראה מה הוא יגיב

איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

הלוחשת לתווים · 30/9/24

נכתב ע"י תהילה בצלאל:
איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

בספויילר יש את מה שהוא כתב כהמשך לסיפור.
בתמונה זה מה שהוא כתב אחרי שהוא גמר את הקטע

אולי יום אחד אני עוד אעשה פה איזושהי הדרכה איך הופכים אותו לאדם עם אישיות ופרופיל מלא.
הוא יודע מה הוא לובש היום, עד איפה הוא למד בכיתה ג...

הלוחשת לתווים · 1/10/24

קפצתי כדי להעלות לכם פרק, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל!!

"אני דואגת." היא לוחשת.
בעלה מרים אליה עיניים תמהות. "דואגת ממה?!"
"דואגת לאילה. היא נראית שבורה כל כך..."
"היא לא תחזור להיות מי שהיא הייתה." הוא בוהה מעורער בחלון. "חקירות משנות את הבנ"א. כאב משנה. עצב, בדידות, געגוע..."
"ואת כל זה היא עברה שם..." קולה חנוק מדמעות. "לבד.... בלי שום אוזן קשבת. מסכנה שלי..."
"אנחנו צריכים להיות קשובים אליה." הוא לא שומע אותה. מרוכז במחשבותיו. "לתת לה חום, אהבה. הכי הרבה שאפשר. ומנגד, לתת לה הרגשה שחוזרים לחיים. לשגרה."
"דברתי איתה הבוקר." היא מתנשפת. בעלה מסית אליה את פניו. קשוב. "היא אמרה שהיא פוחדת מהיחס של החברות אליה. היא טוענת שאתמול היא ראתה שתי בנות שלא עשו לה שלום, והיא פוחדת שדברים השתנו..." דמעה סוררת בורחת לה מהעין. היא מתיישבת על הספה.
"ברור שדברים השתנו." חיוכו עקום. "החיים לא נעצרו כי היא לא הייתה. ההפך. הם המשיכו ביתר שאת."
"אני מקווה שטוב לה עכשיו..." הדמעות כבר חופשיות. "שלא קשה לה. שבנות לא מאשימות אותה בכלום..."
"רק תפילות." בעלה לוחש.
"רק תפילות של אמא."

* * *

זה קורה מחצית השנייה אחרי שהמורה יוצאת. שרי מסתובבת אליה. רושפת.
"תתביישי לך..." קולה לוחש. ארסי. "תתביישי לך..."
"מה?" היא מתבלבלת. אצבעותיה מלטפות את הלחם שהכינה לה אמא. "על מה?"
"על מה?" היא מתקרבת אליה. נכונה לקרב. "על זה שבפתע פתאום את משתחררת, והופ! בדיוק באותו זמן נעצרות שלוש בנות! תגידי, זה לא נראה לך מקרי קצת? וגם באורך פלא את יוצאת ללא עונש!"
"הי, רגע." העשתונות חוזרים אליה. כוח הדיבור שהושחז בחקירות. "אני, לא עשיתי כלום, אוקי?! ובדרך הטבע, האשמים נתפסים בסוף!"
"אהה!" עיניה של שרי גדלות. נפערות בהלם. "ואיך בדיוק אנשי החוק ידעו מי הן האשמות????"
"דרך צילומים..." קולה יורד. "הקלטות, סימנים..."
"באמת!" היא מזלזלת. מזלזלת מידי. "אז למה בדיוק תפסו אותך ולא אותי?! זה פשוט מאד מסתדר שסתם יתפסו ילדה חפה מפשע. כנראה---" היא מתקרבת עוד. נעמדת מעליה. נחיריה מתנפחים בזעם. "כנראה שהיא לא כל כך חפה מפשע, אולי היא שיתפה פעולה עם המשטרה למשל?! כן! זה רעיון!"
היא מתרוממת. פורסת ידיים. "תקשיבו חברות! האם מישהי שמעה פעם על סיפור כזה?! שתפסו מישהי סתם, ואחר כך שחררו אותה, בזמן שכל החברת נתפסו??? אוי, מה אני אגיד לך, אילה- זה לא מאד מסתדר לנו. הגיוני פי כמה ששיתפת פעולה. מכרת את החברות כדי... כדי מה???? בשביל כסף??? בשביל כבוד???"
"מה..." פיה של אילה נאלם. פעור.
הן חושדות בה! חושדות שהיא שיתפה פעולה עם שב"כ!!! הן נורמליות???? משוגעות לגמרי!!!
"תקשיבי לי טוב, שרי." היא מתנשמת. וורידים בולטים ממצחה. רוק ניתז על שפתיה. מטורף מהלם.
"את מפלילה אותי בשטויות, בגלל כאב פתוח אצלך בלב. אבל אני לא אשמה לך. אני סבלתי שם ב... ב..." היא משתתקת. מצמצמת עיניים.
"במה????" קולו רווי הבוז של שרי יורק עליה. "בכלום מסתבר! בכלום לגמרי! בטח ישבת שם עם החוקרות ושתית קפה תוך כדי הצלבת נתונים."
אסור לה.
אסור לה להגיד להן כלום.
יפלילו אותה. יכניסו אותה לכלא...
השתיקה מעיקה עליה. גורמת לסחרחורת עזה להפיל אותה על הארץ. למחסום הדמעות להיפתח שוב, ולמוח לצרוח עליה שתצא עכשיו מהכיתה ולא תחזור אליה.
היא קמה מטושטשת. עיוורת כמעט. מועדת החוצה ונופלת על כיסא בחדר הקבצה.
הלך עליה.
הרסו לה את החיים!!! הרסו לה!
אין לה חברות יותר. בשידוכים יספרו שהיא גרמה לבנות להיכנס לכלא. ומי יתחתן איתה? מי???
אולי הבן של ראש החמאס יסכים. אחרי הכל, 'בזכותה' ארבע יהודיות יושבות בכלא....
הבכי מכריע אותה. מזעזע את גופה. מחזיר אותה בבת אחת לחדר החקירות בשב"כ באותו לילה נורא.
מתחשק לה להתקשר עכשיו לחוקרת. לצרוח עליה. לספר לה למה היא גרמה לה...
חבל שהיא לא הלשינה על החברות. לפחות הייתה סובלת עכשיו על משהו שבאמת עשתה...
הכאב הנפשי מרתיע אותה בעוצמתו.
היא לא ידעה שקשה לה כל כך. לא ידעה כמה כאב נצרה בלב בזמן החקירות. לא ידעה כמה היא טעונה וכמה חוסר היכולת לספר הורגת אותה מבפנים.
צל בפתח גורם לה להרים את ראשה.
"אילה?" זו שני ברטלר. רצינית.
"אילה, אני... אני לא מסכימה עם הבנות." היא מתיישבת לידה. "אין לי מושג אם מסרת את השמות או לא, אבל גם אם מסרת, ברור לי שלא שיתפת פעולה. אני לא הייתי שם. אני במקומך בטוח הייתי מוסרת את השמות. לא נראה לי שהייתי עומדת בלחץ..."
"את חושבת ככה?" הדמעות מפסיקות לזרום. היא לוחצת על רקותיה ששואגות בכאב.
"אני לגמרי בטוחה בזה." חיוך חוצה את הפנים. טוב ומנחם.
"תודה." אילה מתרוממת. "אני חושבת שאני אלך עכשיו הביתה. קשה לי להישאר כאן."
"רגע," שני עוצרת אותה בפתח. "את אמרת את השמות שלהן? רק מעניין אותי לדעת."
אילה מחייכת אליה חיוך עגום. יוצאת מהחדר.

yael305 · 1/10/24

דייי
מסכנההההההה

הלוחשת לתווים · 7/10/24

הפלאפון מצלצל.
היא עונה בהיסח הדעת. לא שמה לב למספר. "הלו?!"
"שרי..." קול צרוד משהו. היא נדרכת. מציצה במהירות בצג. "חנה?!"
"שרי...." חנה צוחקת. "כמה התגעגעתי..."
"חנה!" קולה של שרי פוקד משהו. המום. "חנה את בבית?!"
"כן..." הנערה מעבר לקו נאנחת. "מעצר בית..."
"אוי."
"כן. לא נחמד."
"אני יכולה לדמיין לעצמי... אבל חנה, איך שחררו אותך?! שחררו גם את שאר הבנות?" היא מסתובבת ברחבי הבית נסערת. מקשקשת על דף. פותחת חלון.
"לא. רק אותי שחררו." קולה חלש.
"ולמה?" שרי חשדנית.
"כי... כי..."
"כי מה?"
"כי הכריחו אותי לחתום על הסכם, ש... ש..."
"שמה???" היא צורחת. מבועתת מההמשך.
"שאני מסכימה להעיד נגד הבנות..."
"למה?" קולה נוחת באחת בסולם האוקטבות. "למה חתמת, חנה?! מה חשבת לעצמך?!"
"תראי..." היא בולעת רוק במצוקה. פותחת את החלון. חייבת אוויר. "זה לא כזה פשוט. הכריחו אותי. הם הולכים על שיטות פסיכולוגיות שאת לא מסוגלת לעמוד מולן..." היא סוגרת. קר מידי.
"אז מה????" היא שוב צורחת. "את בעצמך אומרת שהם לא נגעו בך. רק איימו בשיטות פסיכולוגיות. איך היית מסוגלת???"
"זה לא בדיוק ככה." היא לוחשת כמעט. נושמת במהירות. "זה... זה לא שאני הסגרתי אותן. כלומר..." היא מתנשפת. "תראי.. אני רק מעידה ... אבל..." המילים מתבלבלות. השכל מנסה לצווֹת אותה לשתוק. החרדה מהחברות גורמת לה לדבר.
"אני לא אמרתי כלום... הם הגיעו אלי כבר עם הוכחות. הם אמרו ש.. ש...."
"שמה?" הלחץ מפעפע בקול. מעבר לקו יללה בוקעת מגורנה של חנה.
"שאילה כבר אמרה להם הכול..."

yael305 · 7/10/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
"שאילה כבר אמרה להם הכול..."

לא רוצההה
מסכנה אילה!!

מ. ש · 7/10/24

כתיבה אמינה וטובה, מחכה להמשך

מ. ש · 8/10/24

נכתב ע"י הלוחשת לתווים:
אין הערות, משהו

לא, זה שהכתיבה מושלמת מדי, וזורמת אמיתי עם תגובות ודו שיח אמינים
אז זה שפשוט הפה נשאר פתוח ואין מה להעיר.

הלוחשת לתווים · 9/10/24

קשה להירדם כשהמוח טעון מחשבות. קשה להירדם כשכואב הגב. עדות אחת שנשארה מהישיבה המתמדת על הכיסא.
קשה להירדם, אחרי שאמא שלה כמעט בכתה לה שתספר קצת, והיא שתקה. לטובתה אומנם, כדי שהיא עצמה לא תשב בכלא, אבל זה היה קשה.
במיוחד שהיא רצתה לספר. התיאורים פעפעו בגרונה. משתוקקים לצאת לאוויר העולם.
נדחסים פנימה ברגל גסה של חוקרת רעת לבב.
השעון מורה על שתיים בלילה. היא מפהקת. מתהפכת לצד השני באנחה קולנית.
החדר שקט אומנם, אבל משהו בלתי מוסבר גורם לה להרים עיניים לפתח.
ולהיתקל במבטו המוטרד של אביה.
"בואי." הוא לא מחייך. לוחש. לבוש.
היא מהנהנת במהירות וקמה להתלבש גם היא.

עשרים דקות אחר כך הם כבר על שפת הים. בוהים בגלים השוצפים.
אביה מתיישב על גדר אבן, והיא אחריו.
"תראי, אילה." הוא מביט באופק. "אני לא דורש ממך לספר לי כלום. אני מבין שקשה לך להיזכר במה שהיה שם. אבל אני רק רוצה שתדעי," הוא מעביר אליה את מבטו. היא חורשת בעיניה את הרצפה.
"תדעי שלספר רק עושה טוב. ותדעי שאני כאן כדי לשמוע."
הוא משתתק. והשקט חולף ביניהם בשייח אילם.
"אני רוצה לספר..." קולה קטן. אומלל. רטיבות מלטפת את לחייה.
"אבל... אבל..." שוב הפחד לוכד את ליבה. משתק.
"אבל מה?" קולו רך. שובר את חומות הפחד. את חומות ההגנה.
"אבל אסור לי..." קולה חלש. מבטה החרד מביט סביב. בודק שאין מאזינים.
"למה?" הוא מעודד אותה. היא מתנשפת.
"כי איימו עלי..." לחייה חמות. נחיריה מתנפחים באיימה.
"איימו עלי שאם אני אספר משהו, יעצרו אותי בגלל דברים שעשיתי, כמו עבירה ברמזור אדום..." היא חופנת את ראשה בין ידיה. משתנקת בלי דמעות. רוטטת מחרדה.

אביה מביט בה. רחמים תוקפים אותו לפתע מכול כיוון. מטשטשים אותו
מה היא עברה שם, הילדה שלו?! מה עשו לה שגרם לה לחסום את הרגשות הטובים? למה היא כל היום רק בוכה, או מסתובבת בפרצוף חתום? ומי יודע במה עוד איימו עליה במקום הנוראי הזה, שמחבלים פותחים שם את פיהם...
הוא סוקר אותה. את הילדה שלו שבגרה בשלוש שנים לפחות בזמן שהייתה שם
את הילדה שלו, הקטנה. זו שנולדה רק עכשיו, ופתאום אין לו שום שליטה עליה. פתאום לוקחים לו אותה, ומאיימים עליה שלא תספר לו כלום. לו! לאבא שלה!
דמעה רותחת נוטפת מעינו. נספגת בזקן הכהה, שהאפיר גם הוא בזמן שהייתה ביתו רחוקה ממנו. לא רחוקה בגוף. רחוקה בלב.
הילדה שלו מרימה פתאום עיניים. מתרוממת.
"אני עייפה." קולה חסר חיות. "בוא נחזור הביתה."
הוא מהנהן. זורק מבט אחרון לגלים הסוערים של הים. משפיל עיניים.