קטע 7:
"חנה?" המורה עומדת מעליה. מעליה ממש. היא מתנערת. "כן?"
"את שמה לב שאת לא כותבת? רק משרבטת שטויות על דף, ולא שומעת שקוראים לך?!"
"קוראים לי?" היא מרימה ראש. בוהה במורה.
"מי קורא לי?"
"במזכירות. יש לך טלפון."
"אוקי. תודה המורה."
ברגע שהדלת נסגרת מאחוריה היא רצה. טסה. דוהרת.
הם לא נורמליים. לא נורמליים!!! מתקשרים לסמינר! אם השב"כ יושב על הקווים הלך עליה!
"כן, המזכירה קראה לי?" היא מתנשפת. מחייכת חיוך מקסים. זה שסחף את החברות אחריה.
"כן, קחי. יש לך טלפון."
"תודה."
היא נוטלת את הטלפון האלחוטי. מתרחקת.
"הלו?"
"חנה..." הקול הצרוד הזה יכול להיות שייך רק למישהו אחד.
"למה התקשרתם לכאן??? אתם נורמליים???" היא אדומה. והיא צריכה להירגע, כי המזכירה בוחנת אותה.
"חנה זה חשוב. המשימה נכשלה אתמול... יש מצב שעלו עליכן. תרדו למחתרת..."
"מה???? רגע. רגע אחד. מה זה 'עלינו'??? ואיך? לא השארנו טביעות אצבע!"
"לא. לא השארתן. אבל מסתבר שראו אתכן בדרך, וגם העצורה תקלוט באיזה שהוא שלב שזה אתן ויבואו אליכן. תזהרו. תשמרו..." "רגע!" היא קוטעת אותה. "אל תנתקי. תסבירי לי שניה, לאיפה ללכת???"
"פחח, את רצינית? מה להגיד לך... אופס, המכשיר מראה לי שמנסים לאתר אותי. ביי!"
הטלפון מתנתק.
היא מחזירה אותו למזכירה והולכת באיטיות.
מה היא עושה עכשיו? לאיפה תברח עם החברות? רק זה חסר לה. עליה יש מידע מפליל ביותר. ולא נראה לה שהיא תצליח לשתוק מול חקירות שב"כ. כמה הכנות שיהיו לא יעזרו לה מול המציאות...
היא עולה לכיתה מהורהרת. מסמנת לחברות בסימן המוסכם, ואומרת למורה שאימא שלה אמרה לה להשתחרר.
מחוץ לסמינר היא מרימה עיניים לשמים. בוהה בעננים. יכול להיות שהיא מגזימה, אבל אחרי הכל היא מפחדת. יש מצב שהיא לא תראה את השמים בזמן הקרוב. אם יתפסו אותה היא תשב בכלא. פשוט בכלא. עם אסירות אמתיות.
הפחד מטפס בגרונה. עולה. יורד לרגליים. גורם לה לעשות את הדבר המסגיר ביותר.
לרוץ...
* * *
היא נכנסת.
אישה מחויטת שההגדרה היחידה שעולה מולה זה עורכת דין.
היא מרימה אליה מבט. לאות בוערת מכל תו בפנים. תשישות נפשית.
"שלום אילה." עורכת הדין מתיישבת.
אילה לא עונה. במקום זה היא עסוקה בלבחון את שורשי כפות ידיה המשוחררים. קווים אדומים חרוצים בהם. מעידים על הימצאותם של אזיקים בשעות האחרונות.
"איך את מרגישה?" החיוך צבועי מידי. אילה לא אוהבת אותו. אבל אף אחד לא שאל אותה.
"חם לי." אילה מחייכת בכאב. "ואני רוצה לצאת מכאן. כואבות לי הזרועות מהמתיחה אחורה של האזיקים רוב היום."
"אני מבינה... בזה דווקא אין לי איך לעזור לך. מה שכן, ברור לשתינו שאת חפה מפשע. אומנם ההוכחות יכולות להרשיע אותך, אבל את גם יכולה לצאת מזה. בעזרתי." חיוך יהיר. אילה נושפת. היא שונאת את האישה הזאת.
"על איזו עסקה עם מחתימים אותך? מה הם מציעים לך לעשות? אל מה חוקרים אותך בעצם?"
"הם רוצים שאני אתן להם שמות."
"שמות של מה?" עורכת הדין לא מבינה. נראה שהיא מתחילה לחשוד שהיא כן בתוך העסק.
"של בנות שאני חושדת בהן שהן אחראיות לזה. מה לעשות? לחשוב? לתת?" היא לוחשת. מאוימת שמא יש מאזינים.
"תראי, אני הייתי אומרת לך להגיד ולצאת מזה בשלום. אין לך עניין להסתבך בזה יותר מידי..."
"אני רוצה שתשאלי רב." היא נכנסת לדבריה. גורמת לה למצמץ.
"תשאלי רב אם מותר לי להגיד."
האישה בוהה בה שניה. חושבת.
"בסדר. חכי לי מספר דקות. אני אתייעץ עם ההורים שלך. בינתיים הם יאזקו אותך שוב. מתנצלת..."
היא מהנהנת. "אני אחכה."