בס"ד
פרק 33-
דופקת בעדינות, אישה צעירה למראה פותחת לי את הדלת. "את תהילה?", חיוך נעים תלוי על שפתיה. אני מהנהנת.
"בואי, תכנסי", היא מחווה פנימה, מובילה אותי אחריה בין חדרי הבית. "בעיקרון את החוג אני מעבירה בסטודיו שלי, אבל הוא בשיפוצים כרגע, בינתיים אנחנו נתחיל ללמוד פה", היא מכריזה כשאנחנו נכנסות לאחד מן החדרים.
"אז שלום, לי קוראים לאה. טוב לפגוש אותך! הבנתי ממך בטלפון שאת כבר מנגנת על כמה כלים". המורה אומרת אחרי שאנחנו מתיישבות.
"אני מנגנת על גיטרה ואורגן, לפעמים קצת פסנתר".
"איזו מוכשרת! אם יש לך רקע מוזיקלי יהיה לך קל יותר. כינור זה כלי יחסית קשה, אבל את נראית לי רצינית וחדורת מטרה", היא מחייכת. "ישתלם לך להשקיע, את מכירה את ההפקות של א. קליין?"
"כן", אני מהנהנת, לא מבינה לאן היא חותרת.
"אז בסוף כל שנה אני בוחרת כמה בנות שלומדות אצלי והן משתתפות בהצגות שהיא מעלה, מלוות עם הכינור את הלהקה שלה. שווה ביותר!".
אני מקווה שהיא לא רואה כמה העיניים שלי נוצצות. אני כבר מדמיינת את עצמי על הבמה, מלווה בנגינה רוטטת את ההפקות המושקעות של קליין.
"תווים את יודעת לקרוא?" היא מבררת, קוטעת אותי באמצע הדמיון על הסולו שאקבל.
"ב.. בטח". אני מתנערת.
"מצוין, אז קדימה. תפתחי את הנרתיק, נראה את הכינור שלך". דפיקות נשמעות על דלת הבית. "אני דקה באה", היא מתרוממת.
אני מוציאה את הכינור בזהירות מתרגשת, מחכה בשקט בחדר. מלמולים נשמעים מעם הדלת, 'מה נשמע' מתלהב, ו'שלום' חיוני. לאחר כמה שניות נשמע גם קול בכי של תינוק.
"לכי לחדר האחרון", אני שומעת את המורה אומרת. "תביאי לתלמידה שלי מים. תגידי לה שאני באה עוד שתי דקות, אני רגע הולכת להרגיע את יצחקי. אחרי זה תשמרי עליו טוב, שלא יפריע לנו בשיעור, בסדר?".
"את אומרת לי את זה כל פעם מחדש", אני שומעת צחקוק ולאחריו פסיעות בטוחות במסדרון. אני ממתינה בשקט, הכינור מונח על ברכיי ואני מלטפת בהיסח הדעת את העץ.
דלת החדר נפתחת, "אחותי אמרה לי למסור לך שהיא עוד רגע מגיעה ו- תהילה!"
"חני!" אני כמעט צועקת. מכל הבנות שבעולם, דווקא היא.
"מה את עושה פה?" היא שואלת בחשד, מחזיקה בידה כוס מים שמיועדת לי מן הסתם.
"לומדת כינור, אני מניחה?" קולי יוצאת מתריס מעט.
"דווקא אצל אחותי?" היא שואלת. לא מביאה לי את הכוס.
"מה זה עניינך? בסך הכל באתי ללמוד כינור", אני אומרת בחדות. באמת שאין לי מושג איך מכל מורות הכינור נפלתי דווקא על אחותה, שבניגוד אל חני היא דווקא נחמדה.
ידי נקפצת כשאני נזכרת בהיסטוריה הארוכה והלא מלבבת עם חני. התקרית במסדרון הסמינר עולה בזיכרוני. עמדתי אז בשקט מאחורי הקיר, האזנתי לה ולמרים מרכלות עלי. הן התלוננו שאני לא משתתפת בתחרות, טענו שאני מתנשאת. אחרי זה הלכתי לשטרן, אמרתי לה שאני כן מתמודדת בסוף. כשחושבים על זה, בגללה ניגשתי להתמודד.
חני מניחה את הכוס על שולחן קטן שעומד בחדר, רחוק ממני.
"רוצה לראות משהו יפה?" היא שואלת, עוד לפני שאני משיבה הכינור שלי כבר בידה.
"היי! הכי-" אני מנסה למחות, היא מתעלמת. מניחה את סנטרה על משענת הסנטר, נוטלת לידיה את הקשת. ובלי שאני מצליחה להבין איך היא פשוט מתחילה לנגן.
אני מסתכלת עליה, פי נפער לנגד רצוני. זה מדהים. זה מושלם. זה מקצועי להחריד. זה-
זו חני שמנגנת! על הכינור שלי!! "תביאי לי את הכינור בבקשה", אני דורשת, לוקחת ממנה בעדינות. העדינות היא כי אני מפחדת על הכינור.
היא מסתכלת עלי במבט מתנשא, זוויות פיה מורמות בחיוך לעגני. "תיקחי, תיקחי, כל כך קשה לתהילה ימיני לראות משהי אחרת שמנגנת יפה?"
מאיפה זה בא, ומה עשיתי לה.
"את יודעת", היא משיחה כאילו לפי תומה. "כאן בחוג לא יעזרו לך הפרוטקציות של גיסתך לעתיד. המורה שטרן לא תהייה פה כדי לבחור אותך ולהטות את התוצאות כדי שתזכי".
אני שותקת. המומה. הלומה.
"אחותי לאה שופטת ביצוע וכישרון, לא ייחוס משפחתי ואבא זמר. כך שכדאי לך להשקיע, פה לא יהיו לך פרוטקציות", היא יורקת זלזול.
פרוטקציות... ידי מתהדקת על הכינור. פרוטקציות. איזה גיבוב של שטויות! יעל ושמואל עוד לא הכירו אז!
רגע, זה מה שכל הסמינר חושב? ששטרן עשתה לי פרוטקציות?! הלב שלי פועם על מאתיים. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה מגוחך עד אובדן עשתונות. כל כך אופייני לחני הזו, קנאית חסרת תקנה. אני רותחת.
"אני רואה שאת לא רוצה שאנגן על הכינור שלך, וזה בסדר גמור". היא פותחת איזו מגירה ושולפת משם נרתיק, מוציאה כינור מדהים ביופיו, הרבה יותר מרשים משלי, כנראה גם יקר יותר. אני קניתי כינור של מתחילים.
"זה כינור!" היא מכריזה בסיפוק. "את רוצה להגיד לי שעל הדבר הזה את מנגנת? מה למשפחת ימיני אין תקציב לכלי איכותי יותר? מוזר". היא שוב פעם מניחה את סנטרה במקום המתאים, זוקפת את גווה בחשיבות. כמעט מתחילה לנגן לי שוב על העצבים כשאחותה נכנסת לחדר.
"לאה, את לא מאמינה! זאת תהילה ימיני, חברה טובה שלי מהסמינר!", חני ממהרת להגיד, מדגישה את המילה 'חברה טובה'. אם רק הייתי יכולה הייתי צורחת.
"איזה עולם קטן!" המורה מתלהבת. "רגע, ימיני! זו לא הבת של רפאל ימיני שאמרת שלומדת איתך?" המורה מפנה את השאלה לחני.
"כן זאת היא, את לא מאמינה כמה שהיא מוכשרת, מוזיקלית שאין דברים כאלה! אל תלמדי אותה את הדברים הפשוטים, זה ישעמם אותה", היא מצחקקת, אני פסע מלברוח משם. "תלכי איתה על יצירות מאתגרות יותר, מסובכות וקשות. היא תקלוט מהר". היא קורצת לי.
"אם את אומרת", לאה מחייכת וחני ממהרת לעזוב את החדר.
שלושים וחמש דקות לאחר מכן מסתיים השיעור. המורה דיברה והסבירה כל מיני דברים, אין לי מושג מה בדיוק. כל הזמן רק חשבתי על כך שאין סיכוי שאני ממשיכה ללמוד אצלה.
זה רק מה שחסר לי, מוקד דיווח ישיר לחני.
משהו בי נחנק.
***
"איך היה היום בחוג? אבא שואל אגב ערבוב הקפה, מתיישב על יד השולחן במטבח.
"אה... אבא?" אני שואלת במקום לענות.
"כן?"
"אתה זוכר את השיר שהלחנתי?"
"בטח, את יודעת שרציתי אותו לאלבום".
"אז זהו, שחשבתי אולי ... חשבתי... " אני מתגמגמת, חסרת בטחון.
"אני מקשיב". הוא לוגם מן הקפה.
"אולי אתה עדיין רוצה את השיר שלי, חשבתי על זה ואני מסכימה". אני אומרת בנשימה אחת.
אבא פותח את עיניו בהפתעה. "תהילה, האלבום כבר סגור".
"האלבום מה?!" זה תופס אותי לא מוכנה.
"סגור, ממזמן. בקרוב אני עומד להוציא את שיר הנושא".
"מה, אבל.. איך?" איך דבר כזה דרמטי מתרחש בבית ואני לא יודעת?
"יכול להיות שהיית עסוקה קצת בעניינים שלך בתקופה האחרונה..." יש יותר משביב של רמז ואולי אף נזיפה בדבריו. עד כדי כך אני שקועה בעצמי ומוטרדת בגלל יעל שטרן?
"אבל מה עשית עם שיר הנושא?" אני רוצה לשמוע שאין תחליף לשיר שלי.
"לקחתי שיר של ש. לשם".
ש. לשם כתב והלחין לאבא כבר כמה שירים מוצלחים ביותר, אך הגיוני שאבא יפנה אליו.
"אפשר לשאול איך פתאום את מעוניינת לפרסם את השיר?", אבא שואל. "פשוט אז היה נראה שאת לא מי יודע מה מתלהבת מהרעיון", אבא מנענע בראשו.
"חשבתי על זה". על זה שאני בזמן האחרון קצת עושה בעיות, על זה שאני עומדת להגיד לך עכשיו עוד משהו מעורר תמיהה שלא יוסיף נקודות להתנהגותי בתקופה האחרונה. "והחלטתי שזה לא כל כך נורא". לתת לך את השיר שכל כך רצית, זה ישמח אותך. ככה תוכל לשכוח כמה אני מאכזבת אותך כל הזמן. אני נושכת שפתיי.
אבא מהמם לעצמו משהו, מבטו מתעמעם. "בואי נחזור לתחילת השיחה וננסה להבין ביחד מה קורה פה", הוא אומר.
אני משתנקת. מגמגמת. "מ- מה הקשר?" הקשר ישיר.
"אז איך היה היום בחוג?", הוא שואל שוב.
אני בולעת את רוקי, משפילה מבט. "אולי אני בסוף לא רוצה ללמוד כינור".
אבא משום מה לא נרעש מדבריי, "לא הסתדרת עם המורה?"
אני מושכת בכתפיי. "אני לא רוצה להמשיך בחוג הזה", לוחשת.
כל כך כואב לי באותו הרגע. חושבת על אבא ואמא שטרחו וחשבו איך לשמח אותי ובסוף אני מפוצצת להם הכל בפנים.
"ואם תלכי למורה אחרת?"
"לא יודעת, אני לא רוצה ללמוד כינור, זה... זה פחות מתאים לי".
זיק מותש עובר לרגע בעיניו של אבא. "אני בכל זאת אשמח אם תנסי שוב, אפילו אצל מורה אחרת. הלכת בסך הכל לשיעור אחד".
אחד יותר מידי. אני שותקת. "אולי יש חוג שהוא לא באלעד? ..." הלשון שלי כמעט נשרפת כשאני הוגה את משאלת ליבי הכמוסה, להתרחק מעט מכל הסביבה פה שמכירה אותי. מחוץ לאלעד אף אחד לא יטרח לקשר בין איזו תהילה ימיני לאבא שלה.
"אני אדבר עם אמא ונראה".
"תודה" אני לוחשת.
יותר משאני מתביישת מעצמי, עצמי מתבייש שהוא אני.
....
הנושאים החמים
הנושאים החמים
