בס"ד
והנה אני שוב כאן, בוהה מול גלי הטורקיז המתנפצים שוב ושוב אל החוף. הם כל כך חזקים, ואני חלש כל כך, הם שוב ניצחו אותי, כמה צפוי.
השמים שחורים ורותחים, יש להם על מה.
אני משכל את רגלי היחפות על החול, נותן לגרגירי הזהב לכסות אותן. פני צפונות בכפות ידי ואני יושב. בלב מלוכלך ואטום, מנסה לחזור אל כל אותם רגעים קטנים וגדולים שהחזירו אותי אל אותו המקום.
הצוק הלבן מיתמר מימיני, לועג לי בעצם קיומו. כמה רציתי להיות עליו עכשיו, כמה נלחמתי וקיוויתי וצרחתי רק כדי להיות גבוה יותר, להפוך את המלחמות שלי לנעלות יותר, לזקק את לב הבשר שלי להיות נאמן, ושלם.
אני מנסה לחשוב, להתחרט, למצוא את הרגעים בהם ויתרתי במקום להילחם, או את אילו בהם נלחמתי במקום לוותר. להבין מתי נתתי לעצמי להיאטם כל כך, שחרטה פשוטה כל כך אני לא מצליח להרגיש.
אבל אתה היית שם, אילו לא היו אבנים בדרך, שבמקום ליפול בהם, יכולתי לעלות עליהם, להפוך אותן למדרגה. אילו היו גלים, גבוהים מדי להילחם בהם.
אתה היית שם, כשלא הייתה לי שום ברירה מלבד להרכין בפניהם ראש, לתת להם להצליף אותי אל אדמת הסלעים, רק כדי לצעוד לעברם מחדש ולהילחם בהם שוב.
אתה היית שם, נתתי לי את הגלים שיפילו אותי, ואת הכוח להתמודד מולם שוב, להחזיר אותי עם הראש לאדמה, רק כדי להרים אותו גבוה יותר.
אסור לי לשאול למה, גם אם אני לא מבין למה בחרת להשאיר אותי נמוך כל כך כשכל התכלית לשמה שמת אותי פה היא להיות קרוב אליך, לקרוע מעצמי שכבה אחר שכבה כדי לגלות מתחת את אותך ואותי.
אסור לי לשאול למה, גם אם שנינו רוצים שאהיה על הצוק היפהפה הזה, טהור יותר, טוב יותר, אבל כל הדרך שלי זרועה בסורגים שמונעים ממני להגיע לשם.
ואסור לי לשאול איך, איך שאגתי אליך חזק כל כך שלא נותר בי עוד קול, אבל לא שמעתי אותך עונה לי, אתה ענית, אבל אני הייתי חרש מכדי לשמוע.
אז אני יושב כאן, באותו המקום. קטן ועלוב, ואין לי אפילו את עצמי להאשים.
אני יודע, שכל מה שאתה רוצה זה את המלחמות שלי, קטנות ועלובות, גם אם הן לא מובילות לשום מקום, גם אם הארמונות שבניתי מתמוססים חזרה אל החול.
אני יודע, שרוח לא נמדדת ביעד, כי אם במרחק, גם אם הוא מוביל עמוק למטה.
אבל זה לא עוזר לי להרגיש טוב יותר, מסך של זכוכית מפריד בין השכל והלב.
ואני שוב כאן, כבר לא יודע מה לומר או להרגיש, מרוקן. הגל האחרון עוד נוטף משערי.
ושקט, הוא לא מרפא, או תקווה, רק סימן שאין כבר עוד קול שישמע.
ואז הוא הגיע, שקט כמו מים ובוער כמו אש. יציב כמו אדמה, אבל הוא היה הרוח, הרוח שהחלה לנשוב ולפורר את כל הפינות האפלות שבי. בלי לחשוב או להסביר, בלי לבקש רשות בכלל. האחד שכל כך חיכיתי לו שכבר שכחתי שהוא בא.
אני מרגיש את כל השאלות שכבלו אותי מתאדות ללא מענה, בלי הגיון. רק טוב צרוף אחד שהוא כולו לב ושכל וכליות.
הוא אור שפורץ דרך אישוני וזולג על סנטרי. איך אפשר להרגיש כל כך קטן וכל כך גדול בו זמנית ?!
זה כל מה שאני צריך, לא הבטחה להצלחה, לא מרפא לכאב, רק אור אחד שנמצא עכשיו לידי, בתוכי.
מילה אחת, אילו הייתי יודע כמה אני זקוק לה, הייתי רץ אליה מוקדם יותר.
אלול.
והנה אני שוב כאן, בוהה מול גלי הטורקיז המתנפצים שוב ושוב אל החוף. הם כל כך חזקים, ואני חלש כל כך, הם שוב ניצחו אותי, כמה צפוי.
השמים שחורים ורותחים, יש להם על מה.
אני משכל את רגלי היחפות על החול, נותן לגרגירי הזהב לכסות אותן. פני צפונות בכפות ידי ואני יושב. בלב מלוכלך ואטום, מנסה לחזור אל כל אותם רגעים קטנים וגדולים שהחזירו אותי אל אותו המקום.
הצוק הלבן מיתמר מימיני, לועג לי בעצם קיומו. כמה רציתי להיות עליו עכשיו, כמה נלחמתי וקיוויתי וצרחתי רק כדי להיות גבוה יותר, להפוך את המלחמות שלי לנעלות יותר, לזקק את לב הבשר שלי להיות נאמן, ושלם.
אני מנסה לחשוב, להתחרט, למצוא את הרגעים בהם ויתרתי במקום להילחם, או את אילו בהם נלחמתי במקום לוותר. להבין מתי נתתי לעצמי להיאטם כל כך, שחרטה פשוטה כל כך אני לא מצליח להרגיש.
אבל אתה היית שם, אילו לא היו אבנים בדרך, שבמקום ליפול בהם, יכולתי לעלות עליהם, להפוך אותן למדרגה. אילו היו גלים, גבוהים מדי להילחם בהם.
אתה היית שם, כשלא הייתה לי שום ברירה מלבד להרכין בפניהם ראש, לתת להם להצליף אותי אל אדמת הסלעים, רק כדי לצעוד לעברם מחדש ולהילחם בהם שוב.
אתה היית שם, נתתי לי את הגלים שיפילו אותי, ואת הכוח להתמודד מולם שוב, להחזיר אותי עם הראש לאדמה, רק כדי להרים אותו גבוה יותר.
אסור לי לשאול למה, גם אם אני לא מבין למה בחרת להשאיר אותי נמוך כל כך כשכל התכלית לשמה שמת אותי פה היא להיות קרוב אליך, לקרוע מעצמי שכבה אחר שכבה כדי לגלות מתחת את אותך ואותי.
אסור לי לשאול למה, גם אם שנינו רוצים שאהיה על הצוק היפהפה הזה, טהור יותר, טוב יותר, אבל כל הדרך שלי זרועה בסורגים שמונעים ממני להגיע לשם.
ואסור לי לשאול איך, איך שאגתי אליך חזק כל כך שלא נותר בי עוד קול, אבל לא שמעתי אותך עונה לי, אתה ענית, אבל אני הייתי חרש מכדי לשמוע.
אז אני יושב כאן, באותו המקום. קטן ועלוב, ואין לי אפילו את עצמי להאשים.
אני יודע, שכל מה שאתה רוצה זה את המלחמות שלי, קטנות ועלובות, גם אם הן לא מובילות לשום מקום, גם אם הארמונות שבניתי מתמוססים חזרה אל החול.
אני יודע, שרוח לא נמדדת ביעד, כי אם במרחק, גם אם הוא מוביל עמוק למטה.
אבל זה לא עוזר לי להרגיש טוב יותר, מסך של זכוכית מפריד בין השכל והלב.
ואני שוב כאן, כבר לא יודע מה לומר או להרגיש, מרוקן. הגל האחרון עוד נוטף משערי.
ושקט, הוא לא מרפא, או תקווה, רק סימן שאין כבר עוד קול שישמע.
ואז הוא הגיע, שקט כמו מים ובוער כמו אש. יציב כמו אדמה, אבל הוא היה הרוח, הרוח שהחלה לנשוב ולפורר את כל הפינות האפלות שבי. בלי לחשוב או להסביר, בלי לבקש רשות בכלל. האחד שכל כך חיכיתי לו שכבר שכחתי שהוא בא.
אני מרגיש את כל השאלות שכבלו אותי מתאדות ללא מענה, בלי הגיון. רק טוב צרוף אחד שהוא כולו לב ושכל וכליות.
הוא אור שפורץ דרך אישוני וזולג על סנטרי. איך אפשר להרגיש כל כך קטן וכל כך גדול בו זמנית ?!
זה כל מה שאני צריך, לא הבטחה להצלחה, לא מרפא לכאב, רק אור אחד שנמצא עכשיו לידי, בתוכי.
מילה אחת, אילו הייתי יודע כמה אני זקוק לה, הייתי רץ אליה מוקדם יותר.
אלול.