הנושאים החמים
הנושאים החמים
"יום אחד כל זה ייפסק"
הרוח שרקה באוזניהם, הקרניים החודרות של שמש המדבר הצרו את עיניהם, וגרמו לחול להיות רך ונעים עוד יותר משהיה גרגרי ומגרד.
אבינתן חפן ערימת גרגרים זהובה בימינו וזרה אותן לכל רוח.
"יום אחד כל זה יפסק" לאט שוב פדהצור, מפנה מבטו לאבינתן, ששרבט כעת בשמאלו פסים אופקיים על החול הרך.
"קשה לי לחשוב על זה" פצה אבינתן את פיו סוף סוף.
"זו המציאות, אבינתני, וכדאי שתתחיל להפנים". פדהצור התרומם על רגליו וניער את שולי גלימתו.
"אל תטרח יותר מדי" החרה אחריו אבינתן "אמא תכניס הכל לענן היום בערב, ואתה יכול גם עכשיו -אם אתה ממש אינסטניס. כהרף עין והכל מבריק. חבל לטרוח ולהזיז את הזרועות כל כך הרבה".
פדהצור חייך בשקט. " די לחייך" התלונן אבינתן "אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם עצלן ומפונק, נכון? לכן אני לא רוצה לצאת מהמדבר? תדע לך, שזה הרבה יותר מזה".
פדהצור השלים טפיחה אחרונה על מכנסו "מבריק" הפטיר בשקט, והחל לצעוד לכיוון המחנה.
אבינתן נאנח. הוא נתן מבט אחרון אל העמק הענק, השומם, בתצפיתו אהבו הוא ופדהצור ללמוד ולשוחח באין מפריע.
מקום כמו העמק הזה, יהיה לי גם בארץ ישראל?
השמש נטתה מערבה כשהגיעו הנערים אל המחנה. שגרת ערב רגועה התנהלה בו באין מפריע. אימהות קוראות לילדיהן לארוחת ערב, . אבינתן נפרד לשלום מפדהצור ופנה לכיוון אוהל משפחתו. עוד בטרם היה קרוב לאוהלו מרחק חמישים אמה, עלה באוזניו קול ניגון מוכר. אותו ניגון שהיה לפס הקול שלו ושל משפחתו, הניגון שהאיר את ליבו, עוררו משנתו מדי בוקר, זה שהיה גם שיר הערש בעת שנתן תנומה לעפעפיו. בשעה זו, לא עלץ הניגון את ליבו. ליבו של אבינתן התכווץ, נחמץ, האט את פסיעותיו והפכם ללאות. הוא תלש קצה עשב מדברי שגדל בשולי הדרך, קימט, והשליך בזעם אל הקרקע הגרגרית הלוהטת.
יום אחד כל זה ייפסק
"שלום לכולם"
הריח הערב, היה הדבר הראשון שהיכה באפו מיד כשהסיט את היריעה הלבנה והשעירה. יונדב, יוסף ופלטיאל ישבו על המרבד וסעדו את ליבם לארוחת הערב.
"טוב שבאת, ילד" אמו הופיעה מאחורי היריעה הפנימית. עיניה היו מוצרות. היא לא אוהבת שאני נעלם עם פדהצור אל העמק הרהר אבינתן.
מה יש היום לארוחת ערב? שאל בקול שניסה להיות סתמי, ללא הצלחה.
כרגיל" ענה יוסף ולקק את שאריות צלחתו "מה שתרצה"
"א חידוש" אבינתן נטל צלחת חרס, ומילאה במאכל הלבן, העגול שניצב על האצטבא. כופתאות ממולאות כרוב? בשר עגל צלוי? קוסקוס ירקות? גלידה חמה? האפשרויות בלתי מוגבלות.
הוא הרהר לרגע קט נוסף, אחר עצם את עיניו ובירך בכוונה: "ברוך... המוציא לחם מן השמיים". "אמן!" החרו החזיקו אחריו אחיו במקהלה.
"אמן" לחשה אימו.
אבינתן נטל כף גדושה מן התבשיל הערב שבצלחתו, וטעם בשקט.
מממ, טעים.
מחזק.
יום אחד כל זה ייגמר.
הרוח שרקה באוזניהם, הקרניים החודרות של שמש המדבר הצרו את עיניהם, וגרמו לחול להיות רך ונעים עוד יותר משהיה גרגרי ומגרד.
אבינתן חפן ערימת גרגרים זהובה בימינו וזרה אותן לכל רוח.
"יום אחד כל זה יפסק" לאט שוב פדהצור, מפנה מבטו לאבינתן, ששרבט כעת בשמאלו פסים אופקיים על החול הרך.
"קשה לי לחשוב על זה" פצה אבינתן את פיו סוף סוף.
"זו המציאות, אבינתני, וכדאי שתתחיל להפנים". פדהצור התרומם על רגליו וניער את שולי גלימתו.
"אל תטרח יותר מדי" החרה אחריו אבינתן "אמא תכניס הכל לענן היום בערב, ואתה יכול גם עכשיו -אם אתה ממש אינסטניס. כהרף עין והכל מבריק. חבל לטרוח ולהזיז את הזרועות כל כך הרבה".
פדהצור חייך בשקט. " די לחייך" התלונן אבינתן "אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם עצלן ומפונק, נכון? לכן אני לא רוצה לצאת מהמדבר? תדע לך, שזה הרבה יותר מזה".
פדהצור השלים טפיחה אחרונה על מכנסו "מבריק" הפטיר בשקט, והחל לצעוד לכיוון המחנה.
אבינתן נאנח. הוא נתן מבט אחרון אל העמק הענק, השומם, בתצפיתו אהבו הוא ופדהצור ללמוד ולשוחח באין מפריע.
מקום כמו העמק הזה, יהיה לי גם בארץ ישראל?
השמש נטתה מערבה כשהגיעו הנערים אל המחנה. שגרת ערב רגועה התנהלה בו באין מפריע. אימהות קוראות לילדיהן לארוחת ערב, . אבינתן נפרד לשלום מפדהצור ופנה לכיוון אוהל משפחתו. עוד בטרם היה קרוב לאוהלו מרחק חמישים אמה, עלה באוזניו קול ניגון מוכר. אותו ניגון שהיה לפס הקול שלו ושל משפחתו, הניגון שהאיר את ליבו, עוררו משנתו מדי בוקר, זה שהיה גם שיר הערש בעת שנתן תנומה לעפעפיו. בשעה זו, לא עלץ הניגון את ליבו. ליבו של אבינתן התכווץ, נחמץ, האט את פסיעותיו והפכם ללאות. הוא תלש קצה עשב מדברי שגדל בשולי הדרך, קימט, והשליך בזעם אל הקרקע הגרגרית הלוהטת.
יום אחד כל זה ייפסק
"שלום לכולם"
הריח הערב, היה הדבר הראשון שהיכה באפו מיד כשהסיט את היריעה הלבנה והשעירה. יונדב, יוסף ופלטיאל ישבו על המרבד וסעדו את ליבם לארוחת הערב.
"טוב שבאת, ילד" אמו הופיעה מאחורי היריעה הפנימית. עיניה היו מוצרות. היא לא אוהבת שאני נעלם עם פדהצור אל העמק הרהר אבינתן.
מה יש היום לארוחת ערב? שאל בקול שניסה להיות סתמי, ללא הצלחה.
כרגיל" ענה יוסף ולקק את שאריות צלחתו "מה שתרצה"
"א חידוש" אבינתן נטל צלחת חרס, ומילאה במאכל הלבן, העגול שניצב על האצטבא. כופתאות ממולאות כרוב? בשר עגל צלוי? קוסקוס ירקות? גלידה חמה? האפשרויות בלתי מוגבלות.
הוא הרהר לרגע קט נוסף, אחר עצם את עיניו ובירך בכוונה: "ברוך... המוציא לחם מן השמיים". "אמן!" החרו החזיקו אחריו אחיו במקהלה.
"אמן" לחשה אימו.
אבינתן נטל כף גדושה מן התבשיל הערב שבצלחתו, וטעם בשקט.
מממ, טעים.
מחזק.
יום אחד כל זה ייגמר.
מקווה שבעז"ה אוכל להעלות המשך בקרוב
