הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק ה.
"לא נכון", אלי שפשף את עיניו בחוזקה, "מילא קיוויתי שאני חי בתוך חלום, אבל לא בתוך חלום בלהות", הוא מלמל לעצמו.
"אבל אתה ער, והמציאות טופחת לך בפנים", ניר כבר היה ערני, הוא הניח את ידו על כתפו של אלי, שהביט למרכז החדר בהשתוממות.
"איך הם הגיעו לכאן בכלל?", הוא תמה בקול, "מזל גדול שאחד מהם לא דחף בטעות אותי או אותך למטה, בלילה", הוא הביט ברצינות על ניר שחייך בהנאה קלה.
במרכז החדר, שכובים על הרצפה, ישנו שני אנשים, צעיר לבוש בחולצה אפורה עם הדפס הספרות 298 וצמד המילים 'lone key' מוטבעים עליה, ולידו ישן אדם אחר עם זיפי זקן לבנים.
"תסתכל על היד שלו", ניר מחווה לאלי על ידו של הזקן, "אתה רואה את הסימן הזה?", הוא שואל ואלי מהנהן לחיוב, "זה נראה כאילו היה לו כאן צמיד או משהו אחר שלחץ בחוזקה על היד", אלי מהנהן בהסכמה, "מה זה נראה לך?".
"זה יכול להיות צמיד, חבל, אזיקים, אזיקון, כל מני דברים", אלי מעלה השערות, "זה הולך ודוהה", הוא מוסיף, "כנראה הורידו לו את זה לא מזמן", הוא משער.
"או שזה היה צמוד לבשרו ממש בחוזקה", ניר מעלה השערה נגדית.
"אוהו", מיכל פלטה מקצה החדר, "יש כאן מכונת שכפול שלא סיפרתם לי עליה?", היא מעדיפה להתחיל את היום בחיוביות.
"לא", אלי עונה, "אין לי מושג איך הם הגיעו לכאן, כמו שאין לי מושג איך את והילד החרדי הופעתם כאן".
"כמו שאין לך מושג איך אתה עצמך הגעת לכאן", היא מחליטה לענות.
"כן", אלי מהנהן בהסכמה.
"בוקר טוב ניר, על מה אתה חושב עכשיו", מיכל פונה אליו.
"נדמה לי שמצאתי דרך לצאת מכאן, אבל אני צריך להיות בטוח", הוא משתף בשקט.
"חבוב", אלי מסתכל עליו בספק חיוך ספק רצינות, "אם אתה הולך לחמוק מכאן איכשהו בלי לעדכן אותנו, אני זורק אותך למטה", ההד שעלה מהתהום הדהד את המילה 'למטה'-'מטה'-'מטה'.
"בהצלחה", ניר מאחל, "כך או כך זה לא יועיל לך, תחשוב לבד איך בדיוק".
"רגע, ברצינות, ניר", מיכל פונה ומתקרבת בזהירות אל ניר, מדלגת מעל אליהו הישן בשלווה, "אתה לא מתכוון לספר לנו עכשיו?".
"כפי שענית", הוא עונה, "אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו".
"ואחר כך?".
"אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו", ניר חוזר על דבריו ומיד מפנה את מבטו אל המנורות הדולקות.
'אהה, הבנתי', מיכל חשבה בליבה, 'מצותתים לנו'.
"חבר'ה", אלי מפנה את תשומת ליבם למרכז המרובע, "נראה שה'תיירים' מתחילים להתעורר".
"תיירים?", מיכל לא מבינה.
"לא יודע, זה מה שעלה לי לראש", אלי מושך בכתפיו, "אנחנו פה כבר הרבה זמן, אנחנו סוג של אזרחים ב'ממלכת שומקום', אז הם התיירים החדשים", הוא מסביר.
"או עולים חדשים", ניר מתערב, "יותר הגיוני שהם עלו לכאן, או ליתר דיוק, הועלו לכאן", הוא רומז קלות.
אלי לא קולט את הרמז וממשיך, "איך שתרצה... מי מתנדב לשיר 'הבאנו שלום עליכם'?", השניים מביטים בו במבט מופתע ומזלזל ואחר כך מביטים על שני האנשים המתעוררים.
"בוקר... בעצם, צהריים...", אלי מחפש את הנוסח המתאים, "שלום לכם", הוא מתפשר לבסוף, "נעים להכיר", הוא שולח יד ללחיצה לצעיר המופתע, "אלי", הוא מצביע על עצמו, "ניר", ניר עומד רציני, שום שריר לא נע בפניו, "מיכל", היא מחייכת וסומק עולה בלחייה, "עם מי יש לנו הכבוד?".
"עם מלאך המוות", הצעיר עונה לו רציני, "אתם הולכים להצטער על זה שחטפתם אותי, אין לכם מושג עם מי הסתבכתם", הוא מאיים.
"מה זה?", המבוגר שואל את עצמו, "איפה אני? מי אתם?".
"נעים מאוד, אדון יקר", אלי מתלהב על האדם הנחמד, "אלי, ניר, מיכל, יהיה לנו זמן לפטפט אחר כך", הוא מושיט את ידו ללחיצה, המבוגר לוחץ את היד בחוסר הבנה, אלי מושיט את ידו לצעיר, ומוטח לקרקע שנייה לאחר מכן, כשהוא מרגיש את לחיו פולטת חום. "מה קרה לי?", הוא שואל.
"חטפת כאפה", הצעיר יורה, "ואם אתה לא מוציא אותי מכאן, זו לא תהיה האחרונה".
"טוב, טוב, בואו נעשה כאן סדר", ניר מגלה סמכותיות, ונראה היה שאלי ניצל מכמה מכות נוספות, "חטפו אותנו בדיוק כמו שחטפו אתכם, התעוררנו למציאות הזויה כזו, בדיוק כפי שהרגע התעוררתם אליה, אנחנו גם בני אדם, אנחנו גם מנסים לצאת מכאן, אין לנו שום כוונה לעצבן אתכם, אם מתכוונים לעזור לנו לצאת, מוטב, אם לא, לפחות אל תפריעו".
"ולא לתת מכות מכל דמיון שעולה לך לראש", אלי מוסיף ומסתכל במבט שטני על הצעיר.
"איך קוראים לכם?", הצעיר מסתכל בחשדנות.
"פעם שלישית", אלי שואף אוויר, מתחיל לאבד את חוסר סבלנותו, "אני אלי, זה ניר, וזו מיכל".
"ומי זה?".
"זה אליהו, תעשה לי טובה, אל תתעסק עם הילד, חסר לי שהוא יהיה פה בחרדה".
"זה הבן שלך?".
"אני נראה לך דתי?", אלי שואל כנפגע, "אמרתי לך, פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי כאן, ואז, 'פוף', הילד מופיע כאן בדיוק כמוכם, מחכה לאבא שלו שיבוא לקחת אותו".
"בוקר טוב, חמוד", מיכל חותכת לכיוון הילד, "ישנת טוב?", היא שואלת את אליהו שבדיוק התעורר, הוא הנהן לה לחיוב, "מה קרה? אתה מחפש משהו?", היא שואלת לאחר שהילד מסתכל לכל הכיוונים, 'כנראה שכח איפה הוא נמצא', היא מקווה.
"אני צריך ליטול ידיים", הוא פוסק. היא מחייכת במבוכה.
"לא נראה לי שיש כאן דבר כזה", היא עונה בשקט.
"אז מה אני אעשה?", הוא שואל בילדותיות.
"במקרה כזה, תשפשף את הידיים בבגד, כאילו נטלת ידיים", הצעיר עונה.
"מי אתה?", אליהו בוהה בצעיר החילוני מולו.
"קוראים לי 'בן', תסמוך עלי זו ההלכה".
"אתה בטוח?", הילד מסתכל עליו מסופק.
"אני בטוח, זה כתוב ב'שולחן ערוך'".
"טוב, בסדר".
אלי ומיכל מביטים בחשדנות קלה על בן. 'מה הסיפור שלו?', אלי שואל טלפתית, 'אין לי מושג', היא משיבה לו.
"זה אבא שלך, לידך?", אליהו שואל את בן.
"לא", המבוגר עונה בחיוך, "קוראים לי ראובן, אני ובן לא מכירים".
שתיקה רועמת השתררה בחלל החדר. שקט רועם.
"פססט", הלחשוש נשמע ממיכל שסימנה לניר להתקרב לאחת הפינות. "יו אר ספיק אינגליש?".
"יס".
"תשמע, אני חושבת שאני יכולה לסמוך עליך למרות הציניות שלך", היא מקדימה, הוא מחייך בתגובה. "אני לא יודעת מה יהיה עם הילד, אתה מבין אותי?", ניר הנהן בראשו, "מילא אנחנו המבוגרים, אנחנו יכולים לשרוד את הבדידות הזו, אבל הילד הזה, נמצא כאן לבד... אנחנו אפילו לא אנשים מהסביבה הקרובה שלו, ואתה יודע למה אני מתכוונת...", 'לחרדים', ניר חושב, "אני לא יודעת איך נוכל לשמור עליו שפוי, כי איך שזה נראה לי, אנחנו לא נצא מכאן בקרוב", ניר הנהן שנית, "בסוף כולם יצטרכו לעמוד, כי מרוב אנשים שיצטרפו לא יהיה מקום לשבת...", היא תיארה את העתיד הפסימי שדמיינה.
"אני עובד על משהו, תהיי מוכנה בפעם הבאה שהאורות יכבו", הוא מורה לה, "אני לא יודע עד כמה שותפנו השלישי רציני, ולגבי 'החדשים', נחכה ונראה", הוא מסביר את בחירתו, ורומז על סיומה של השיחה.
"... נשאר לי חצי רוגלעך, אין לי מושג איך יגיע לכאן האוכל בפעם הבאה", אלי מסיים מונולוג ארוך עם ידידיו החדשים, "שלא לדבר על שתייה... אתם בטוחים שלא העלו איתכם לכאן שום דבר?!".
"לא בדקנו", ראובן עונה בפשטות. הוא מפשפש בכיסי אפודתו, "הו, הנה", הוא אומר בטון עליז ושולף בקבוק מים קטן של חצי ליטר, "אני יכול להבטיח לך שזה לא היה עליי", הוא לוחש וקורץ בעינו.
"אתה זוכר מה קרה לך לפני שבאת לכאן?", אלי נדרך.
"הו, לא", ראובן מחייך, "פשוט אינני נוהג ללכת עם בקבוק מים בכיסי". אלי מהנהן בהבנה.
"סלח לי מר ראובן", ניר מתקרב לעברם, "אני מציע שנחלוק כמות מים הוגנת ושווה לכל נפש בחדר, יש מאתנו כאלו שלא שתו כבר יותר מיממה".
"בכיף", ראובן עונה, "תעשו עם הבקבוק מה שתרצו".
ההצעה נשמעת הגיונית, וכל אחד לוגם מספר לגימות, תחת עינו הפקוחה של ניר.
"שלא תחשוב על זה אפילו", בן מביט בחומרה על אליהו, "אתה לא חייב ליטול ידיים, אתה כן חייב לשתות", הוא מורה לילד, ואליהו שותה את המים בצייתנות.
"מה הסיפור שלך? אתה דתי? חילוני? אתאיסט?", מיכל מנסה לפתח שיחה כמה דקות אחר כך. רגליה מתנודדות מעל התהום, מולה קיר שחור וריק, לידה יושב בן, משועמם.
"אל תשאלי שאלות, שלא תשמעי שקרים", בן מחייך.
"אתה 'חוזר בשאלה'?", היא מנסה אופציה אחרת.
"טוב", בן לוקח צעד אחורה ומתרומם, "אני יכול לשוחח איתך על כל נושא שבעולם, חוץ ממני. אם לכיוון הזה מתנהלת השיחה, אני מתנצל מראש, לא לשם כך התיישבתי לשוחח".
"בסדר", היא אומרת, בולעת את רוקה, "נשוחח על משהו אחר מאוחר יותר".
בן קם והלך לקצה השני, אלי וראובן שוחחו עם אליהו. מיכל עקבה אחריו ממקומה, ואז נשכבה על גבה, הביטה לתקרה, והחלה לנשום בשקט.
בלא התרעה מוקדמת, האורות כבו.
"לא נכון", אלי שפשף את עיניו בחוזקה, "מילא קיוויתי שאני חי בתוך חלום, אבל לא בתוך חלום בלהות", הוא מלמל לעצמו.
"אבל אתה ער, והמציאות טופחת לך בפנים", ניר כבר היה ערני, הוא הניח את ידו על כתפו של אלי, שהביט למרכז החדר בהשתוממות.
"איך הם הגיעו לכאן בכלל?", הוא תמה בקול, "מזל גדול שאחד מהם לא דחף בטעות אותי או אותך למטה, בלילה", הוא הביט ברצינות על ניר שחייך בהנאה קלה.
במרכז החדר, שכובים על הרצפה, ישנו שני אנשים, צעיר לבוש בחולצה אפורה עם הדפס הספרות 298 וצמד המילים 'lone key' מוטבעים עליה, ולידו ישן אדם אחר עם זיפי זקן לבנים.
"תסתכל על היד שלו", ניר מחווה לאלי על ידו של הזקן, "אתה רואה את הסימן הזה?", הוא שואל ואלי מהנהן לחיוב, "זה נראה כאילו היה לו כאן צמיד או משהו אחר שלחץ בחוזקה על היד", אלי מהנהן בהסכמה, "מה זה נראה לך?".
"זה יכול להיות צמיד, חבל, אזיקים, אזיקון, כל מני דברים", אלי מעלה השערות, "זה הולך ודוהה", הוא מוסיף, "כנראה הורידו לו את זה לא מזמן", הוא משער.
"או שזה היה צמוד לבשרו ממש בחוזקה", ניר מעלה השערה נגדית.
"אוהו", מיכל פלטה מקצה החדר, "יש כאן מכונת שכפול שלא סיפרתם לי עליה?", היא מעדיפה להתחיל את היום בחיוביות.
"לא", אלי עונה, "אין לי מושג איך הם הגיעו לכאן, כמו שאין לי מושג איך את והילד החרדי הופעתם כאן".
"כמו שאין לך מושג איך אתה עצמך הגעת לכאן", היא מחליטה לענות.
"כן", אלי מהנהן בהסכמה.
"בוקר טוב ניר, על מה אתה חושב עכשיו", מיכל פונה אליו.
"נדמה לי שמצאתי דרך לצאת מכאן, אבל אני צריך להיות בטוח", הוא משתף בשקט.
"חבוב", אלי מסתכל עליו בספק חיוך ספק רצינות, "אם אתה הולך לחמוק מכאן איכשהו בלי לעדכן אותנו, אני זורק אותך למטה", ההד שעלה מהתהום הדהד את המילה 'למטה'-'מטה'-'מטה'.
"בהצלחה", ניר מאחל, "כך או כך זה לא יועיל לך, תחשוב לבד איך בדיוק".
"רגע, ברצינות, ניר", מיכל פונה ומתקרבת בזהירות אל ניר, מדלגת מעל אליהו הישן בשלווה, "אתה לא מתכוון לספר לנו עכשיו?".
"כפי שענית", הוא עונה, "אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו".
"ואחר כך?".
"אני לא מתכוון לספר לכם עכשיו", ניר חוזר על דבריו ומיד מפנה את מבטו אל המנורות הדולקות.
'אהה, הבנתי', מיכל חשבה בליבה, 'מצותתים לנו'.
"חבר'ה", אלי מפנה את תשומת ליבם למרכז המרובע, "נראה שה'תיירים' מתחילים להתעורר".
"תיירים?", מיכל לא מבינה.
"לא יודע, זה מה שעלה לי לראש", אלי מושך בכתפיו, "אנחנו פה כבר הרבה זמן, אנחנו סוג של אזרחים ב'ממלכת שומקום', אז הם התיירים החדשים", הוא מסביר.
"או עולים חדשים", ניר מתערב, "יותר הגיוני שהם עלו לכאן, או ליתר דיוק, הועלו לכאן", הוא רומז קלות.
אלי לא קולט את הרמז וממשיך, "איך שתרצה... מי מתנדב לשיר 'הבאנו שלום עליכם'?", השניים מביטים בו במבט מופתע ומזלזל ואחר כך מביטים על שני האנשים המתעוררים.
"בוקר... בעצם, צהריים...", אלי מחפש את הנוסח המתאים, "שלום לכם", הוא מתפשר לבסוף, "נעים להכיר", הוא שולח יד ללחיצה לצעיר המופתע, "אלי", הוא מצביע על עצמו, "ניר", ניר עומד רציני, שום שריר לא נע בפניו, "מיכל", היא מחייכת וסומק עולה בלחייה, "עם מי יש לנו הכבוד?".
"עם מלאך המוות", הצעיר עונה לו רציני, "אתם הולכים להצטער על זה שחטפתם אותי, אין לכם מושג עם מי הסתבכתם", הוא מאיים.
"מה זה?", המבוגר שואל את עצמו, "איפה אני? מי אתם?".
"נעים מאוד, אדון יקר", אלי מתלהב על האדם הנחמד, "אלי, ניר, מיכל, יהיה לנו זמן לפטפט אחר כך", הוא מושיט את ידו ללחיצה, המבוגר לוחץ את היד בחוסר הבנה, אלי מושיט את ידו לצעיר, ומוטח לקרקע שנייה לאחר מכן, כשהוא מרגיש את לחיו פולטת חום. "מה קרה לי?", הוא שואל.
"חטפת כאפה", הצעיר יורה, "ואם אתה לא מוציא אותי מכאן, זו לא תהיה האחרונה".
"טוב, טוב, בואו נעשה כאן סדר", ניר מגלה סמכותיות, ונראה היה שאלי ניצל מכמה מכות נוספות, "חטפו אותנו בדיוק כמו שחטפו אתכם, התעוררנו למציאות הזויה כזו, בדיוק כפי שהרגע התעוררתם אליה, אנחנו גם בני אדם, אנחנו גם מנסים לצאת מכאן, אין לנו שום כוונה לעצבן אתכם, אם מתכוונים לעזור לנו לצאת, מוטב, אם לא, לפחות אל תפריעו".
"ולא לתת מכות מכל דמיון שעולה לך לראש", אלי מוסיף ומסתכל במבט שטני על הצעיר.
"איך קוראים לכם?", הצעיר מסתכל בחשדנות.
"פעם שלישית", אלי שואף אוויר, מתחיל לאבד את חוסר סבלנותו, "אני אלי, זה ניר, וזו מיכל".
"ומי זה?".
"זה אליהו, תעשה לי טובה, אל תתעסק עם הילד, חסר לי שהוא יהיה פה בחרדה".
"זה הבן שלך?".
"אני נראה לך דתי?", אלי שואל כנפגע, "אמרתי לך, פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי כאן, ואז, 'פוף', הילד מופיע כאן בדיוק כמוכם, מחכה לאבא שלו שיבוא לקחת אותו".
"בוקר טוב, חמוד", מיכל חותכת לכיוון הילד, "ישנת טוב?", היא שואלת את אליהו שבדיוק התעורר, הוא הנהן לה לחיוב, "מה קרה? אתה מחפש משהו?", היא שואלת לאחר שהילד מסתכל לכל הכיוונים, 'כנראה שכח איפה הוא נמצא', היא מקווה.
"אני צריך ליטול ידיים", הוא פוסק. היא מחייכת במבוכה.
"לא נראה לי שיש כאן דבר כזה", היא עונה בשקט.
"אז מה אני אעשה?", הוא שואל בילדותיות.
"במקרה כזה, תשפשף את הידיים בבגד, כאילו נטלת ידיים", הצעיר עונה.
"מי אתה?", אליהו בוהה בצעיר החילוני מולו.
"קוראים לי 'בן', תסמוך עלי זו ההלכה".
"אתה בטוח?", הילד מסתכל עליו מסופק.
"אני בטוח, זה כתוב ב'שולחן ערוך'".
"טוב, בסדר".
אלי ומיכל מביטים בחשדנות קלה על בן. 'מה הסיפור שלו?', אלי שואל טלפתית, 'אין לי מושג', היא משיבה לו.
"זה אבא שלך, לידך?", אליהו שואל את בן.
"לא", המבוגר עונה בחיוך, "קוראים לי ראובן, אני ובן לא מכירים".
שתיקה רועמת השתררה בחלל החדר. שקט רועם.
"פססט", הלחשוש נשמע ממיכל שסימנה לניר להתקרב לאחת הפינות. "יו אר ספיק אינגליש?".
"יס".
"תשמע, אני חושבת שאני יכולה לסמוך עליך למרות הציניות שלך", היא מקדימה, הוא מחייך בתגובה. "אני לא יודעת מה יהיה עם הילד, אתה מבין אותי?", ניר הנהן בראשו, "מילא אנחנו המבוגרים, אנחנו יכולים לשרוד את הבדידות הזו, אבל הילד הזה, נמצא כאן לבד... אנחנו אפילו לא אנשים מהסביבה הקרובה שלו, ואתה יודע למה אני מתכוונת...", 'לחרדים', ניר חושב, "אני לא יודעת איך נוכל לשמור עליו שפוי, כי איך שזה נראה לי, אנחנו לא נצא מכאן בקרוב", ניר הנהן שנית, "בסוף כולם יצטרכו לעמוד, כי מרוב אנשים שיצטרפו לא יהיה מקום לשבת...", היא תיארה את העתיד הפסימי שדמיינה.
"אני עובד על משהו, תהיי מוכנה בפעם הבאה שהאורות יכבו", הוא מורה לה, "אני לא יודע עד כמה שותפנו השלישי רציני, ולגבי 'החדשים', נחכה ונראה", הוא מסביר את בחירתו, ורומז על סיומה של השיחה.
"... נשאר לי חצי רוגלעך, אין לי מושג איך יגיע לכאן האוכל בפעם הבאה", אלי מסיים מונולוג ארוך עם ידידיו החדשים, "שלא לדבר על שתייה... אתם בטוחים שלא העלו איתכם לכאן שום דבר?!".
"לא בדקנו", ראובן עונה בפשטות. הוא מפשפש בכיסי אפודתו, "הו, הנה", הוא אומר בטון עליז ושולף בקבוק מים קטן של חצי ליטר, "אני יכול להבטיח לך שזה לא היה עליי", הוא לוחש וקורץ בעינו.
"אתה זוכר מה קרה לך לפני שבאת לכאן?", אלי נדרך.
"הו, לא", ראובן מחייך, "פשוט אינני נוהג ללכת עם בקבוק מים בכיסי". אלי מהנהן בהבנה.
"סלח לי מר ראובן", ניר מתקרב לעברם, "אני מציע שנחלוק כמות מים הוגנת ושווה לכל נפש בחדר, יש מאתנו כאלו שלא שתו כבר יותר מיממה".
"בכיף", ראובן עונה, "תעשו עם הבקבוק מה שתרצו".
ההצעה נשמעת הגיונית, וכל אחד לוגם מספר לגימות, תחת עינו הפקוחה של ניר.
"שלא תחשוב על זה אפילו", בן מביט בחומרה על אליהו, "אתה לא חייב ליטול ידיים, אתה כן חייב לשתות", הוא מורה לילד, ואליהו שותה את המים בצייתנות.
"מה הסיפור שלך? אתה דתי? חילוני? אתאיסט?", מיכל מנסה לפתח שיחה כמה דקות אחר כך. רגליה מתנודדות מעל התהום, מולה קיר שחור וריק, לידה יושב בן, משועמם.
"אל תשאלי שאלות, שלא תשמעי שקרים", בן מחייך.
"אתה 'חוזר בשאלה'?", היא מנסה אופציה אחרת.
"טוב", בן לוקח צעד אחורה ומתרומם, "אני יכול לשוחח איתך על כל נושא שבעולם, חוץ ממני. אם לכיוון הזה מתנהלת השיחה, אני מתנצל מראש, לא לשם כך התיישבתי לשוחח".
"בסדר", היא אומרת, בולעת את רוקה, "נשוחח על משהו אחר מאוחר יותר".
בן קם והלך לקצה השני, אלי וראובן שוחחו עם אליהו. מיכל עקבה אחריו ממקומה, ואז נשכבה על גבה, הביטה לתקרה, והחלה לנשום בשקט.
בלא התרעה מוקדמת, האורות כבו.
