הכי חשוב לא להתייחס לזה בכלל, להקשיב בסבלנות
(אני זוכרת איך נקרע לי הלב כשהבן שלי המתוק בן שלוש אמר לי: איאיאיאיאמא אננננני לא מצלללליח לדבר)
גיל שנתיים זה אכן גיל אופייני לפתח גמגום. לרוב עובר, בס"ד.
כותבת כעו"ס קלינית שעוסקת בגיל הרך עם התמחות בטראומה בגיל הרך, וכן, כאמא עם נסיון אישי כזה.
תרשו לי להביע דיעה קצת שונה מ"הכי חשוב לא לומר כלום לילד".
כשאנו לא מתייחסים לתופעה קיימת, זה לא אומרת שהילד לא מרגיש אותה...
לכן אם לא עובר תוך כמה ימים, ואם הילד בר שיח (בר שיח מותאם גיל, כן?)
אני דוגלת בגישה של לדבר על זה. בצורה פשוטה, ברוגע, תוך נרמול המצב.
"שמתי לב שלפעמים קשה לך לדבר. זה לא נעים, אבל תדע שזה קורה להרבה ילדים בגיל שלך/ילדים שראו משהו מפחיד(אם ישנה טראומה ידועה ומשמעותית), ובעזרת ד' זה עובר"
בחרתי לצטט אותך דיני, כדי להראות שילדים מרגישים מצוין את הקושי, גם אם לא מתייחסים לזה..
עוד משהו, הכי חשוב כהורה להקשיב למה שנראה לך נכון.
אני יודעת שקלינאים ממליצים לא להשלים. אבל אצל הבת שלי, שהיתה כבר בת 3, הרגשתי שלפעמים, ברגעים של תקיעות רצינית, כאשר אני משלימה משפטים, אני עוזרת לה, מחלצת אותה מהמבוכה/קושי/תסכול. לה זה עשה טוב...