סיפור בהמשכים דמעה דוממת

shevi123 · 27/4/22

נכתב ע"י מריומה ♧:
פרק עוצמתי ומיוחד!
מיוחד בניית התהליך של ההבנות והגדילה וכל מיני ניואנסים קטנים שהביאו לזה

תודה. מחמם את הלב

נכתב ע"י מריומה ♧:
בקטנה יש כמה שגיאות איות.

תודה על תשומת הלב. ככה זה כשכותבים בשעות כאלו...
אבל זה כמובן לא תירוץ. אתקן אצלי.

נ. גל · 28/4/22

אין מילים.
מפרק לפרק התובנות מעמיקות, חודרות ומטלטלות יותר.
זה סיפור שהייתי רוצה לראות כספר חובה בכל בית.

shevi123 · 28/4/22

נכתב ע"י נ. גל:
אין מילים.
מפרק לפרק התובנות מעמיקות, חודרות ומטלטלות יותר.
זה סיפור שהייתי רוצה לראות כספר חובה בכל בית.

וואוו תודה!!!

shevi123 · 2/5/22

בס"ד

פרק נ"ב

בלילה לא הצלחתי לישון. ארי התהפך ונאנח אנחות קורעות. זעק מתוך סיוטי חלומות. מלמל הברות קטועות. ואני התהפכתי גם אני. הלב שלי עשה סלטות באוויר. קיוויתי שנשאר שנינו שפויים. אם לא בשבילנו, אז בשביל האוצרות שלנו.

ושוב עולות בי מחשבות מציקות.
אי אז כשהבנתי שאני אמורה להינשא לבחור מקסים ככל שיהיה, אך תלוי בכדורים שנואים. לא ישנתי לילות. רציתי רק לבעוט ולצרוח. אם לא הצלחתי להשלים בעצמי עם הסטטוס ההזוי הזה. עם מקור הבדיחות הבלתי נדלה של אלי שלקחו בטעות את הכדור הכחול במקום הירוק. של אלו שהבורג אבד להם על שולחן הפסיכיאטר. של אלו שלנצח אות קלון תהיה חקוקה במצחם. בנשמתם.

ושום רופא בעולם לא יצליח להסביר לי כמה זה דומה לסוכרת או למשקפיים. לא קונה את זה. יודעת שהם בעצמם גם לא מאמינים לזה. אולי זה יפה בתור תאוריה, אבל המציאות אחרת ואכזרית כל כך. מכה שוב ושוב על כל ניסיון טשטוש.

"הרב פריד אמר שהכול בסדר", אמרתי לאבא בלילה שחור. "הוא הבטיח לי שאני רגילה ואקבל בחור מדהים".
אבא הביט בי והקמטים במצחו העמיקו מעט, כמו היה עסוק בליבון סוגיה קשה.
"הרב פריד דבר אתי. שמעתי את מה שהוא אמר לך. את אכן רגילה, אפרת. הכישרונות הייחודים שלך. האישיות המיוחדת. המידות שרכשת לעצמך. זו את. המחלה לא לקחה לך אותם. היא הוסיפה התמודדות לא פשוטה. מלחמה שאת נלחמת בה בעוצמה כל יום מחדש". הוא השתתק לרגע. "הרבה פעמים אני תוהה לעצמי מאין את לוקחת את הכוחות לקום, לתפקד, לתמרן בין הקשיים והמטלות. אני גאה בך כל כך. ואת יודעת את זה. את תמשיכי להיות אפרת המדהימה לצד ההתמודדות. תזכרי, שגם אם לפעמים זה לא נראה כך. ורכבת ההרים מסחררת אותך בין עליות ושקיעות, את תמיד תקומי. תנערי עפר ואבק ותמשיכי. אני מכיר אותך ויודע שזה מה שיקרה".

שתקתי. נתתי למילים לחדור לתוכי. בחנתי אותן אחת אחת. הייתי חייבת לוודא שהן נכונות במאה אחוז.
"והבחור אותו תקבלי, נו, כבר קבלת ברכה שהוא יהיה מיוחד לפחות כמוך. כמוך הוא יתמודד עם מה שיתמודד. כמוך יהיו לו כלים לעשות זאת. תסמכי על השם שייתן לך בדיוק את מה שמתאים לך".

ולא. זה לא הרגיע אותי בכלל.
דמיינתי לעצמי את הבוקר שאחרי החתונה. במקום לשתות קפה בנחת נעמוד שנינו, נשלוף כל אחד את כדוריו. נעמיד אותם לאורך השיש ונתחיל את טקס הנטילה.

לא. זה נשמע אכזרי מדי. לא רוצה לחיות ככה. מספיק מה שאני לוקחת. ומשתדלת לשכוח שלקחתי. אז כעת זה יהפוך לטקס רשמי. קפה וכדורים. אוי, השם. שיהיה כל דבר רק לא זה.
ארי מתהפך שוב ומצחו בוהק מזיעה קרה. אני מצטמררת מהמחשבות על חלומות שחולם.
סיוטים שילוו אותו לנצח. ואני אשאר כך בידיים כבולות. מדי פעם אציע שוב שילך לטיפול. אתקל בחומה בצורה. ואשתוק עד הפעם הבאה.

בפגישות הכול היה נראה ורוד יותר. אחרי שכבר הפסקתי לספור את הבחורים איתם נפגשתי. איש איש ותרמילו הכבד יותר או פחות. כשנמאס לי ללכת לעוד קבר ולתור אחר סגולה נוספת. הוא הגיע. אריאל הופמן. שם שלא אמר לי כלום. אפילו נתונים בסיסיים לא קבלתי.
"תפגשו קודם" אמרה צילה השדכנית. "תראו לאן מתקדמים העניינים ואם יש על מה לדבר. חבל סתם להעמיס פרטים ובסוף להתאכזב".
השיטה שלה קסמה לי. סקרנה אותי. להיפגש ככה בדף חלק, בלי דעות קדומות.

והוא חכה לי, ארי. עם חיוך נעים ואווירה שלווה ורגועה. לא יכולתי לדמיין שתרמיל כבד נמצא שם מאחור.
דברנו בקצרה, כמו שסוכם. אבל לי זה הספיק. יצאתי מוקסמת לאחר ארבעים דקות של שיחה קלילה.

"השם", הלב שלי איים להתפקע, "בבקשה, אני רוצה אותו. בבקשה שירצה גם הוא".
ואז שתקתי. נבוכה. לא ידעתי עליו כמעט כלום. אבל הלב שלי כבר בחר בו.
ובפגישות הבאות, בהן רוב הנפגשים משוחחים על בית של תורה ותוכניות לחיים. ישבנו ארי ואני בפארק שקט. דנו בנושאים שונים בתכלית. בקלילות הוא פתח את הנושא. שאל שאלות. בקש לדעת שמות תרופות. פתח גם הוא את ליבו. ספר על ילדות ובגרות. על אובדן נוראי ועל חרדות. על דכאון עמוק שעמל קשה לצאת ממנו.

בפגישה ההיא, הוא לא הצליח לשתף אותי לגמרי. שחרר מידע אבל לא ירד לעומקים.
לי זה הספיק, בשלב הזה. היו גם דיבורים על עבודה והכנסות. ושוב, שלא כמו אצל כולם. חלק נכבד מההכנסות היתה קצבת הנכות שקבל.
"ומה אתך?" הוא שאל בנחת. כאילו זה הדבר הכי מתבקש.
הצטמררתי. "אני לא".
"כי דחו את הבקשה שלך?"
"לא, פשוט לא הגשתי מעולם".
הוא נעץ בי עיניים עגולות וגדולות.
"למה לא? זה מגיע לך. ואת יכולה גם לקבל וגם לעבוד. את יודעת בטח. אז מה יש לך להפסיד?"

התביישתי לספר לו. לומר לו שיש לי המון מה להפסיד. אני לא הולכת להשפיל את עצמי בפני שום ועדה. מספיקה לי ההשפלה הנוכחית. משהו חם פשט בי. בבקשה, שלא ילחץ עלי. הייתי כל כך שקועה במחשבות שקצת פספסתי אותו.

הוא הניח את הכובע על הספסל בינינו. סדר קצת את הכיפה ושלח מבט.
"כשנגיש בקשה לקצבה בתור נשואים. אני מאמין שזה יהיה קל יותר". הלב שלי קפץ. רצה לצרוח לאאאאא.
פחד סגר עלי. לא נתן לי לשמוע מה באמת אמר. לא הצלחתי לזהות את ההצעה שהציע.
רק אחרי שנפרדנו, עיכלתי את המילים. הן צנחו אחת אחת. נעצרו על מילה אחת.

בתור נשואים.

פתאום הבנתי את המבטים הלא ברורים. את הרגשת הציפיה באוויר. את הרגע הגדול שהוחמץ.
חזרתי הביתה. הלכתי למחרת לעבודה. ושתי מילים פעמו בעורקיי ללא הפסקה.

Bestimedia · 2/5/22

פרק יפיפה
רק שימי לב

נכתב ע"י shevi123:
להינשא לבחור מקבים

מקסים

shevi123 · 2/5/22

נכתב ע"י Bestimedia:
פרק יפיפה
רק שימי לב

מקסים

אופס תודה

נ. גל · 2/5/22

מדהים לקחת סצנה כל כך ורודה, לערבב אותה עם סצנה כל כך שחורה, לצבוע את שתיהן בכל כך הרבה גוונים.

נכתב ע"י shevi123:
הבדיחות הבלתי נדלה של אלי

אלו

ונראה שחוץ מטעויות קליד פה ושם, אין שום דבר לומר על הסיפור הזה. הוא טוב בצורה יוצאת דופן. בכל פרק יש התקדמות משמעותית, קצב קבוע אבל מסעיר, וכתיבה מעולה.

shevi123 · 2/5/22

נכתב ע"י נ. גל:
מדהים לקחת סצנה כל כך ורודה, לערבב אותה עם סצנה כל כך שחורה, לצבוע את שתיהן בכל כך הרבה גוונים.

אלו

ונראה שחוץ מטעויות קליד פה ושם, אין שום דבר לומר על הסיפור הזה. הוא טוב בצורה יוצאת דופן. בכל פרק יש התקדמות משמעותית, קצב קבוע אבל מסעיר, וכתיבה מעולה.

תודה רבה.
אין מילים על הפידבקים החמים והמשדרגים שלך.
ובנוגע לטעויות הקלדה, זה אחד הדבריםשקשה לי כשאני קוראת תוצרים אחרים.
צריכה יותר להקפיד על זה כשאני מריצה...
תודה

shevi123 · 8/5/22

בס"ד

פרק נ"ג

"אז איך חגגתם?" שואלת מיכלי בקול נמרץ.
אני מעיפה מבט עייף על מזוודה פעורה, מהווה תחליף למשחק מרתק ליוני. מזעיפה את פניו של שימי. "למה לא יכול להיות מסודר פה כבר?" אני שומעת אותו מתלונן לעצמו. מתכופף. מרים מכנס וחולצה מוכתמת ובלי לומר מילה ניגש לחדר השירות.

אני נושכת שפה. ילד שלי. כמה רציתי לגונן עליך. לתת לך את כל הטוב בעולם.
"אז את לא מספרת?" שואלת משהיא מתוך הנייד. אני מביטה בו ונאנחת. איך חגגנו. באמת. מישהו בכלל זוכר למה צריך לחגוג. ואת מי זה מעניין בכלל. צרות של עשירים נשארות מחוץ לדלת של הבית שלנו.

"אין לי מושג, מיכלי" אני פולטת בסוף. יש לי מושג. ליוויתי בעל בסבך חרדות. הלכתי אחריו בלי מילה. שמעתי אותו. הוא שמע אותי. יופי של חגיגה. "נתכנן כבר משהו בהזדמנות קרובה" אני מנסה לצאת בכבוד.

"מעולה" היא מוחאת כף, "ריקי שלי תשמח לשמור על הילדים. צאו לכם לצימר, תיהנו, תשתחררו. מגיע לכם!" היא מצהירה בלהט של אחות. "תחזרו חדשים, אני אומרת לך!". ואני לא שואלת למה חשוב לה להדגיש את המילים. ומה ראתה בשבת ומה לא. וכמה היא מרחמת וכמה דואגת.

אני שותקת. נותנת לה לנהל את ההצגה. ככה התרגלתי. ככה התרגלנו. יודעות ולא מדברות. שותקות עמוק את הפחדים והדאגות. את החיבוקים והשיתופים. מצפות שברים בזהב נוצץ. מוסיפות מסביב תפאורה מתאימה. והנה לך, אפרת הופמן, בית חלומות מהסרטים. בדיוק כמו שבקשת.

בדיוק? אני שואלת את החלל. בוהה בשימי שמפרק מזוודה. חושבת על ארי, מפורק בעצמו. חושבת עלי, נעה בין פירוק לפירוק. מנסה לאחות שוב. יודעת כמה קלושים הסיכויים. ובכל זאת. באצבעות חבולות אני שוב מדביקה.
"תודה, מיכלי, אין עלייך!" אני מוצאת מילים. זורקת אותן בלי מחשבה.

"בכייף, אפי. ותשתמשי בהצעה שלי, בבקשה. אני מתכוונת לכל מילה. ואת יודעת את זה".
אני מבטיחה. מוסיפה בלי נדר. בסוף השיחה נגמרת. מותירה אותי נבובה וריקנית.
זה מה שחשבת, מיכלי? זה מה שחשבת שיעזור לי? צימר?

אני נתלשת מהספה. מחמיאה לשימי על הסדר. שולחת אותו לשוקו מענג וספר שמחכה לו. מתפללת שיהיה קצת ילד.
"אלישבע, אני רוצה לראות אותך מתארגנת למקלחת. ואיילה את אחריה", אני אוטמת אוזניים להתנגדויות. ממשיכה הלאה. מתפללת לעוד טיפות אנרגיה. רק שנעבור את המקלחות וההשכבה. לא מעיזה לבקש מעבר.

ארי, שיהיה בריא, בשיחות בלתי נגמרות. אני אפילו לא חולמת לבקש ממנו עזרה. יודעת עד כמה הוא לא פה.
"אז נהיה בקשר, חיים", אני שומעת אותו. "ותחזיק מעמד, אני אתך. כולנו אתך".
הוא מרים אלי מבט נואש.
"מה חדש?" אני שואלת. מתעלמת מקולות רקע.
"אין חדש. מצב סטטי. אבל את יודעת, זה יכול להשתנות כל רגע". הפנים שלו אפורות. והקול מותש.

אני שוכחת ממקלחות והשכבה. שוכחת מהכול. גלים של פחדים גואים בי. שמור עליו, אלוקים.
"להכין לך קפה או תה?" אני מנסה להיתפס במשהו.
"לא יודע, ומה זה יעזור. אני אפילו לא מצליח להגיע אליו! לא רואה את עצמי נכנס לבית החולים. בטח לא לטיפול נמרץ".

הגוף שלו רועד. הנשימה מתקצרת. תסריט חוזר.
"אני אפילו לא יכול לעזור לו" הוא ממלמל בקושי. מתיישב בכורסא. מניח יד על חזה.
אני שוב מוצאת את עצמי מרגיעה, מושיטה כדור. כוס מים. לוחשת מילים. מקווה שישפיעו. יודעת שקל יותר לחפות על בעיות אמתיות בכסות של עזרה לאחרים. ארי מדהים. הוא עוזר תמיד. אבל במקרים כאלו, הוא לא מצליח לעזור לפצעיו המדממים. מנסה לעקוף את חוסר האונים בעזרה בלתי פוסקת לאחרים.

***

"אבל למה? למה, ריבונו של עולם, הבן אדם לא מסוגל לעזור לעצמו?" הקירות בקליניקה של נעמה בטח רגילים לכל סוגי הטונים והצעקות. לא לאלו שלי.
"מה בסך הכול בקשתי ממנו? שיטפס על הרים? שיוריד את הירח? אני לא יכולה לראות אותו סובל. לא יכולה! אני מציעה לו עזרה. מציעה לו ללכת לטיפול מסודר. לעשות טובה לעצמו ולחיות חיים טובים יותר. זה נורמלי שכל אירוע יוציא אותו משיווי משקלו? זה נורמלי שכל הבית ישתבש מהתקפי החרדה שלו רק בגלל שהוא לא מוכן לשמוע על טיפול?".

ופתאום, בשקט שמשתרר. אני שומעת את עצמי ובושה עוטפת אותי. כובשת כל חלקה. ומה אתך, אפרת? הבית לא משתבש בגללך? את לא גורמת לנזקים בלתי הפיכים לך ולמשפחתך? נזקים שאולי יצופו רק עוד מספר שנים. אבל את יודעת שהם קיימים גם אם את מנסה לחמוק מהם. לשחק את משחק החיים הטובים למרות הכול.

"... את יודעת את זה יותר טוב ממני", פספסתי כמה מילים. "לטיפול אפשר להגיע רק מתוך רצון פנימי וכנה לטפל בעצמך. אי אפשר לכפות אותו. וזה גם לא יעיל. אני יודעת שאת רוצה להביא אותו להבנה שזו הדרך לצאת מהמצוקה. אבל אני רוצה גם שתביני שככל שתלחצי עליו להגיע לטיפול, כך את מרחיקה אותו ממנו".
נעמה משתתקת ובוחנת אותי בשקט.

"לשחרר, זו מילת המפתח. את נמצאת כרגע בעמדת הלוחם, המציל. את נחושה כמו שרק את יודעת, להציל את בעלך ומשפחתך. אבל יש זמנים בהם נדרש לשמוט את מפתחות ההצלה. לרדת בשקט מסוכת המציל. לשבת על חוף הים ולשאוף אוויר מלוא הריאות".

"ומה יהיה אתו?" הנשימה שלי מתקצרת. לא רוצה לשמוט. אני לא אשאיר אותו בים סוער. הוא בעלי. האדם היקר לי בעולם. כמה פעמים טפס הוא אל הסוכה. כבש פסגות. הפך עולמות. עשה הכול כדי שארגיש טוב. ועכשיו כשהוא זקוק לי, לא אעמוד לצדו? לא אעשה הכול כדי שירגיש טוב?

"זה בדיוק מה שיעזור לו להרגיש טוב" מסכמת נעמה ועיניה מורות על שעון הקיר המעוצב. "הלחץ שלך לא מוסיף לו. הוא צריך לדעת ולהרגיש שאת מאמינה בו. בכוחות וביכולות שלו. תרפי, אפרת. תרפי ותראי איך דברים משתנים. גם אם ייקח לזה זמן. זה יבוא".
"ומה אני אעשה עד אז?" אני נאחזת בדקה האחרונה כטובעת בקש.

"פשוט תהיי בשבילו, יקרה". עיניה נחות עלי בשלווה. "תהיי בשבילו. תאמיני בו. אני מאמינה שתצליחי".
היא קמה. הדקה הסתיימה.
"אני פה, אפרת. תרגישי בנוח לפנות אלי תמיד". היא אומרת את המשפט הקבוע. מקבלת את השטרות. ומלווה אותי אל הדלת.

נ. גל · 8/5/22

נכתב ע"י shevi123:
הקירות בקליניקה של נעמה בטח רגילים לכל סוגי הטונים והצעקות. לא לאלו שלי.

המשפט הזה הצחיק אותי. רק אני מדמיינת את כל אותן מטופלות שבטוחות שרק צעקות כמו שלהן הקליניקה לא שמעה מעולם?

טיפה הפריע לי הדגש על העובדה שנעמה היא בסך הכל איש מקצוע, שזו העבודה שלו.

נכתב ע"י shevi123:
עיניה מורות על שעון הקיר המעוצב

נכתב ע"י shevi123:
מקבלת את השטרות.

אבל בסופו של דבר, אלו החיים, וככה זה עובד בהם.

shevi123 · 8/5/22

נכתב ע"י נ. גל:
המשפט הזה הצחיק אותי. רק אני מדמיינת את כל אותן מטופלות שבטוחות שרק צעקות כמו שלהן הקליניקה לא שמעה מעולם?

התכונתי שאפי עצמה מעולם לא צעקה כך. קצת הסתבכתי בניסוח...

נכתב ע"י נ. גל:
טיפה הפריע לי הדגש על העובדה שנעמה היא בסך הכל איש מקצוע, שזו העבודה שלו.

מה הפריע? מעניין וחשוב לי.

מריומה~ · 8/5/22

נכתב ע"י shevi123:
מה הפריע? מעניין וחשוב לי.

אני חושבת שזה מנפץ איזה אשליה שמצפים בחדר ומחדר טיפול אבל מצד שני טוב להתאזן ולחיות במציאות

נ. גל · 8/5/22

נכתב ע"י shevi123:
מה הפריע? מעניין וחשוב לי.

בעולם הנפש, או ליתר דיוק - בקליניקות שלו, יש שני סוגי מטפלים. סוג אחד, שמגיע ממקום של רצון לעזור לזולת, לכאוב איתו ולהקל עליו. סוג שני שמגיע כדי לעבוד, להרוויח כסף, ומסיבות שונות הם בחרו לעשות זאת בקליניקת טיפול.
לרוב, האדם הממוצע מצפה לפגוש בקליניקה את הסוג הראשון, ולקבל טיפול מלא והזדהות רגשית מלאה, ללא קשר לכך שהוא משלם על הטיפול. כמו שכבר הספיקו לומר כאן:

נכתב ע"י מריומה ♧:
אני חושבת שזה מנפץ איזה אשליה שמצפים בחדר ומחדר טיפול אבל מצד שני טוב להתאזן ולחיות במציאות

עדיין, בתוך עולם המטפלים שעובדים בתחום ובסופו של דבר קונים לחם וחלב משעות של הקשבה - יש סקאלה רחבה מאוד של התייחסות/התעלמות מכך.
בפרקים הקודמים נעמה תוארה רק בחלק הרגשי והרצון לעזור (למיטב זכרוני), ולכן הפרק הזה הקפיץ אותי.
נדמה לי שלקוראים מסויימים, התיאור הזה עלול להרגיש כאילו היא לא לגמרי עם אפי, ונמצאת שם רק כדי לקבל כסף על הקשבה ומילים טובות.
שיהיה ברור - אני מאוד בעד האזכור הזה, הוא משמעותי ומועיל לניפוץ סטיגמות כאלו ואחרות.

shevi123 · 8/5/22

נכתב ע"י מריומה ♧:
אני חושבת שזה מנפץ איזה אשליה שמצפים בחדר ומחדר טיפול אבל מצד שני טוב להתאזן ולחיות במציאות

נכתב ע"י נ. גל:
בעולם הנפש, או ליתר דיוק - בקליניקות שלו, יש שני סוגי מטפלים. סוג אחד, שמגיע ממקום של רצון לעזור לזולת, לכאוב איתו ולהקל עליו. סוג שני שמגיע כדי לעבוד, להרוויח כסף, ומסיבות שונות הם בחרו לעשות זאת בקליניקת טיפול.
לרוב, האדם הממוצע מצפה לפגוש בקליניקה את הסוג הראשון, ולקבל טיפול מלא והזדהות רגשית מלאה, ללא קשר לכך שהוא משלם על הטיפול. כמו שכבר הספיקו לומר כאן:

עדיין, בתוך עולם המטפלים שעובדים בתחום ובסופו של דבר קונים לחם וחלב משעות של הקשבה - יש סקאלה רחבה מאוד של התייחסות/התעלמות מכך.
בפרקים הקודמים נעמה תוארה רק בחלק הרגשי והרצון לעזור (למיטב זכרוני), ולכן הפרק הזה הקפיץ אותי.
נדמה לי שלקוראים מסויימים, התיאור הזה עלול להרגיש כאילו היא לא לגמרי עם אפי, ונמצאת שם רק כדי לקבל כסף על הקשבה ומילים טובות.
שיהיה ברור - אני מאוד בעד האזכור הזה, הוא משמעותי ומועיל לניפוץ סטיגמות כאלו ואחרות.

קראתי כל מילה.
מסכימה עם מה שכתבתן.
אני חושבת שאין פה סתירה. פסיכולוג טוב ומקצועי הוא זה שנותן את לבו ונפשו למען הצלחת הטיפול. מי שלא נמצא שם, עושה עוול למטופליו.
חלק מהמקצועיות זה שימת הגבולות, שמה לעשות, גם בחיים האמתיים מקפיצים. אבל זה חלק מהטיפול. לא אילוץ נלווה.
מקווה שהסברתי את עצמי.
מבינה שבפרק עצמו זה פחות מובן. אנסה לשפר.

ושוב תודה על ההארות המחכימות.

מגבת · 8/5/22

@shevi123

אני חושבת שאם הייתי צריכה לקרוא שם לסיפור הזה,
הייתי קוראת לו איזון.
הוא כל כך טבעי ואמתי וחי ונוגע,
והמטפלת מקסימה אבל לא מלאכית,
והגיבורה חזקה ולא מדי,
וארי רגיש- אבל גם הוא איכשהו יתאזן, כלומר מקווה...

וזה פשוט אדיר לדעת לעבוד עם חומרים כ"כ רגישים בלי לחספס אותם להפוך אותם לנוזליים עד דחיה..
מקסים!!

shevi123 · 8/5/22

נכתב ע"י מגבת:
@shevi123

אני חושבת שאם הייתי צריכה לקרוא שם לסיפור הזה,
הייתי קוראת לו איזון.
הוא כל כך טבעי ואמתי וחי ונוגע,
והמטפלת מקסימה אבל לא מלאכית,
והגיבורה חזקה ולא מדי,
וארי רגיש- אבל גם הוא איכשהו יתאזן, כלומר מקווה...

וזה פשוט אדיר לדעת לעבוד עם חומרים כ"כ רגישים בלי לחספס אותם להפוך אותם לנוזליים עד דחיה..
מקסים!!

תודה!!
המילים שלך רגשו אותי וחממו לי את הלב

CN · 8/5/22

ב"ה

מה שאהבתי מאוד מאוד בסיפור הזה,
זה היופי, הרגישות והכבוד שבו מוצגות ההתמודדויות הנפשיות.
זה היה יכול להיות סיפור צהוב, מציצני, סקרני ורכילותי
(עד שסוף סוף כותבים דבר כזה בציבור שלנו..)
וזה כל-כך, כל-כך הפוך!

מרגישים כל פרק את הכבוד העצום לדמויות ולתהליך שהם עוברות,
את המחשבה העמוקה מאחורי כל פרק,
את ההצגה האמיתית והכנה של המציאות,
ולא רק סיפוק סקרנות שטחית ורדודה מה קורה שם בעולם העלום הזה של מתמודדי הנפש, שרק מחכה לתיאורים נוטפי דם או דמעות.

תודה שבי על הסיפור הזה.

(בנוגע לפרק האחרון, הייתי משמיטה אולי את השטרות ומשאירה את המבט בשעון. את השטרות שומרת לפרק אחר.
כשזה הגיע גם וגם באותו פרק, זה לדעתי היה קצת מידי הרבה, והציג את המטפלת כתאבת בצע.. כאשר עד עכשיו לא היה אזכורים בכלל על סטינג טיפולי והשלכותיו).

מחכה להמשך!

shevi123 · 8/5/22

נכתב ע"י CN:
ב"ה

מה שאהבתי מאוד מאוד בסיפור הזה,
זה היופי, הרגישות והכבוד שבו מוצגות ההתמודדויות הנפשיות.
זה היה יכול להיות סיפור צהוב, מציצני, סקרני ורכילותי
(עד שסוף סוף כותבים דבר כזה בציבור שלנו..)
וזה כל-כך, כל-כך הפוך!

מרגישים כל פרק את הכבוד העצום לדמויות ולתהליך שהם עוברות,
את המחשבה העמוקה מאחורי כל פרק,
את ההצגה האמיתית והכנה של המציאות,
ולא רק סיפוק סקרנות שטחית ורדודה מה קורה שם בעולם העלום הזה של מתמודדי הנפש, שרק מחכה לתיאורים נוטפי דם או דמעות.

תודה שבי על הסיפור הזה.

(בנוגע לפרק האחרון, הייתי משמיטה אולי את השטרות ומשאירה את המבט בשעון. את השטרות שומרת לפרק אחר.
כשזה הגיע גם וגם באותו פרק, זה לדעתי היה קצת מידי הרבה, והציג את המטפלת כתאבת בצע.. כאשר עד עכשיו לא היה אזכורים בכלל על סטינג טיפולי והשלכותיו).

מחכה להמשך!

תודה על מילה!
רגשת אותי וחממת לי את הלב.
השקעתי הרבה בעניין ושמחה שזה מורגש.

בנוגע לשטרות, מקבלת את ההארה.
תודה

shevi123 · 11/5/22

בס"ד
פרק נ"ד

"אין לי כבר כוח", אני זורקת אבן. הים בולע בשתיקה. "כמה? כמה אני יכולה? אני סך הכול בן אדם. ולא חזק במיוחד". עוד אבן. והים ממשיך לשתוק.
כשאני מעיזה להביט בפניה, היא שותקת. מבטה אל האופק.
"מיכלי", אני לוחשת, מותשת. "תגידי משהו, פליז".
היא שותקת עוד רגע.

"נתחיל בהליכה, אפי?" וקולה יציב. לא משקף כלום. אני נשארת דבוקה לאבן רחבה. מנסה לשאוב ממנה כוח. יציבות ועוצמה. אשליות מתעתעות שרק חוף וגלים יכולים למכור. מה באמת אני מחפשת פה.
"יאללה, אפי. זזנו?"
אני קמה, ישישה מתמיד. מרגישה איך השליטה זולגת ממני. משאירה אותי חשופה לכול רוח.
"הגזמתי?" אני שואלת אותה, מנסה להדביק קצב.
"לא הגזמת. רק הפתעת אותי. מאוד". הקול שלה קצת פחות יציב.
"הפתעתי?" אני מהדהדת אותה. "במה בדיוק? בזה שלא הצלחנו לחגוג ועדיין אין צפי לא לחגיגה ולא לצימר? בזה שאין לי כוח?"
"מתי דברת אתי ככה?" היא נעצרת. אני מתנשפת בהקלה. לא עומדת באנרגיות אין סופיים. הם גדולים עלי בכמה מידות. והנה שוב אני מפספסת אותה.

"תחזרי" אני מסמיקה. "המחשבה שלי ברחה פתאום".
"הנה, עוד משפט". היא משלבת ידיים ומביטה בי בעניין. כמו לא ראתה אותי מעולם. "מתי שיתפת אותי בקשיים שלך? מתי שמעתי מילים כאלו? בטח לא משפטים נחרצים שאת בקצה של הקצה".
אני שותקת. נותנת למילים לחלחל. מתי באמת.
"תמיד את חזקה, שולטת, לא משחררת הצצה לחיים שלך. לחיים האמתיים. להתמודדויות שלך. ומה נראה לך? שאני לא רואה שקשה לך? אני לא רואה את הכאב בעיניים שלך גם כשאת מחייכת וזורמת?".

בום.
חומות עבות מחומותיה של סין מתמוטטות מול עיניי.
מנסה לאסוף שברים. לעצום עיניים. לא לראות אותם בשפל. בכניעה המטופשת שלהם. למה, למען השם, היא הייתה חסרה לי. למה.

"אני אחותך" היא קוראת אותי. "היינו ביחד כל השנים. שיתפת אותי בכותרת של ההתמודדות שלך. ומאז שקט. הכול טוב. קסום. את מתמודדת נפלא ולא צריכה עזרה. וארי מסתדר מעולה, גם כשאת בחל"ת. גם לפני ואחרי לידות. הכול דבש. וטוב. הכול בשליטה מוחלטת". היא מצליפה ברגע שנים של שקט. אני עוצמת עיניים. רוצה רק לברוח. מתוך החשיכה אני שומעת אותה.

"אני כל כך גרועה שאת לא יכולה לסמוך עלי?" הקול שלה רועד. "למה המרחק הזה, אפי? למה? אנחנו גרות קרוב. אני רוצה גם להרגיש קרוב אלייך. לא רוצה להיות אתך רק בהצלחות. רוצה להיות אתך תמיד. להיות חלק מהחיים שלך. אני יודעת שיש תקופות לא קלות. תני לי להיות אתך. בשביל מה יש אחיות? אפרתי, בבקשה. תסמכי עלי".

ובבת אחת היא מעיפה אותי שנים אחורה.
"מה קורה, אפרתי?" היא נכנסת לחדר שלנו. זורקת את התיק על המיטה, כמו תמיד.
"הכול טוב" אני מותחת חיוך. דוחפת את כדור ההרגעה שתכננתי לקחת. ומתפללת בלי מילים שהפנים שלי לא ישקפו כלום ממה שקורה לי בלב.
"יאללה, ספרי משהו". היא מתיישבת לידי. קרוב כל כך. זה לא עוזר לה במיוחד. אני אלופה לשמור מרחק בכל מצב.
"הכול ישן. לימודים. פרויקטים. מה כבר יכול להיות?" שקרנית נהיית, אה? רוקד לו שדון חצוף בפנים. משקרת לעצמך ולכולם. זה מה שנהיה ממך. וזו רק ההתחלה. את יודעת שתמיד אפשר לדעת היכן מתחילים. לעולם לא ניתן לדעת היכן מסיימים.

היא בוחנת אותי בחשד. את העיניים הבורקות מדי. את הרעד שעובר בי. בוגד בי.
"נו, באמת", היא לא קונה את המילים שלי. "מה קרה? זו שוב מרמורשטיין?".
"כן ולא" אני נכנעת חלקית. "ברור שהיא עצבנה. אם הלכתי ללימודים אז אין אופציה אחרת. ואת יודעת את זה". וזה גם לא כואב כבר. את מי היא מעניינת בכלל. ועוד מעט אני מסיימת כבר, אז בכלל.
"ומה עוד?" היא לא מרפה.
"כל מיני תובנות שעלו בי" אני מתחמקת. "ומה אתך, מיכלי? מה עם הפרויקט שלך?"
היא נועצת בי מבט. "הכול טוב".
"אז מה יש לאכול?" היא ממשיכה למטבח. משאירה אותי עם ים של טוב.

וככה זה המשיך. אחיות שחיות בטוב ובנעימים.
וכל השנים עמדה המחיצה שחצצה בין לבי לליבה. בינו לבין כל העולם. התעקשתי כמו שרק אני יכולה, לעמוד על המשמר. להגן על לב פצוע. לא לאפשר לא להיפצע עוד יותר.
"את מבינה, מיכלי?" אני אומרת לה עכשיו מול מים ושמיים טהורים, קרובים כל כך. "עברתי המון. עם רופאים. פסיכולוגיות. עובדות סוציאליות. הייתי חייבת לגעת בכאב שבי. לחוות הצפות וימים קשים. וכל זה חוץ ממה שקרה בסמינר".

"לא יכולתי" אני מביטה בעיניה. רואה אותה פתאום. ילדה אובדת עצות. באה עם לב זהב להושיט עזרה. נתקלת בלי סוף בידיים קרות שעוצרות אותו. מונעות גישה.
"לא היו בי כוחות מעבר לזה. לא יכולתי לשחות כל היום בכאבים ובדיבורים על..." אני בולעת רוק. לא מצליחה להוציא מילים. "על ה...מחלה שלי. אוקיי?" וגוש עופרת מתיישב לי על הסרעפת.

"אני לא יודעת אם אני אצליח להסביר לך את זה פעם. אבל ככה התרגלתי. לפתוח את הלב רק כשאני חייבת. לאטום אותו חזק כשאני יוצאת מכל קליניקה שהיא. זו הדרך שלי לשרוד".
העיניים שלה מרוכזות בי. אני שומעת את הגלגלים שבמוחה שועטים מהר מתמיד.
"ככה התרגלת, בסדר", היא מעבדת מהר.

"תחשבי רק אם את רוצה להמשיך ככה. יש לך משפחה מדהימה. כולנו אתך. בבקשה, תהיי גם את אתנו. כל עוד את אוטמת את הלב. איך תצליחי להרגיש אותנו? את המשפחה שלך?".
אני שותקת. מעבירה בעייני רוחי את כולם. את משפחתי הקטנה. הגדולה. ההורים. תמיד אני בעמדת ההצלחה. הבכורה של משפחת אפל.
"אנחנו אתך, תמיד. תזכרי את זה" היא פורשת ידיים. מעניקה חיבוק. אני מתמסרת אליה. מרגישה את הלב של שתינו פועם בקצב אחיד. מזכיר קשר דם שלא מחליד.

"את צודקת, מיכלי", אני לוחשת לכתף שלה. "אבל עכשיו מאוחר מדי. אני לא יכולה בשלב הזה לשתף את כולם במה שעובר עלי. רק את יודעת עם מה אני מתמודדת".
"לא", היא משחררת אותי. הריסים שלה נרטבות. "אני לא יודעת כלום. ההבדל ביני לבין כולם שאני מכירה את הכותרת של ההתמודדות שלך. לא יודעת עם מה את מתמודדת באמת".
"כנראה שגם לא תדעי" אני מרגישה רעה, אבל חייבת לחדד את הדברים. שלא תפתח ציפיות ותתאכזב. "אני מאוד מעריכה את הרצון והנכונות שלך. ואת מדהימה. את נותנת לי כוח בעצם הקשר בינינו. אבל בכל מה שקשור להתמודדות שלי, בבקשה, תניחי לי. אני לא מכירה חיים אחרים מאלו. ואני לא בנויה לשינויים. בטח לא עכשיו".

"ואולי דווקא עכשיו" היא לוחשת, "כשמצליחים מסתדרים. כשקשה, אנחנו צריכים אוזן ולב. אל תדחי אותי, בבקשה. אני באה עם כל הרצון הטוב".
אל תתישי אותי, אני שותקת. מחבקת אותה.
"יהיה בסדר, מיכלי. ותודה שבאת אתי. עזרת לי המון".
"בכייף" היא משחררת, מאוכזבת. "ותני לי צ'אנס. בבקשה. תראי שלא תתאכזבי. לפחות תחשבי על זה. עברו מספיק שנים. דברים השתנו. תני ללב שלך הזדמנות לריפוי".
אני יודעת שהיא צודקת. אני מרחמת עליה שככה היא מתחננת לקירות. לא מצליחה להתקדם מעבר.

"זזנו?" אני אוספת בקבוק שתיה וחטיפים כמעט מלאים. "אני אחשוב על מה שאמרת. ובאמת תודה, מיכלי".
היא מעיפה בי מבט מפקפק. נאלצת להסתפק בפירורים שהשארתי.