ועוד אשם עיקרי בהזיית התח"צ העירונית בירושלים: ההפגנות.
כל מטורף עם כאב בטן, או ילד מופרע שבא לו אקשן, יכול לגרור פח לאמצע הכביש, לשפוך אליו בקבוק טרפנטין וגפרור דולק, ויאללה הפגנה.
יאללה הפגנה!
באותו רגע, כל נהגי אגד בעיר עושים דין לעצמם, ומחליטים על מסלול בהתאם לנטיות ליבם. לא משנה שזה אוטובוס שבכלל לא אמור לעבור בנתיב-הפח-הדולק.
נגיד, נהג של 72 שלא בא לו עכשיו לטפס את יחזקאל-שטראוס, שומע שיש הפגנה בצומת אפריון, ומנצל את ההזדמנות להימלט ממחצית המסלול. יוצא משמואל הנביא לכביש 1 העירוני ומשם לדרך חברון, וכל אלו שחיכו בתחנות ביחזקאל-שטראוס, או היו אמורים לרדת בהן, יכולים להתייבש מבחינתו.
ולא עוזר שכל נוסעי האוטובוס יצעקו חי וקיים, וינסו לפנות אל ההגיון והרגש והשכל והלב של הנהג ולהסביר לו שהפח השרוף באפריון אינו קשור למסלול שלו ביחזקאל-שטראוס.
כנל נהגי קו 1 לכותל, שלעיתים מדלגים באלגנטיות על כל גאולה, כי שמעו שפעם הייתה שם הפגנה, ודוהרים דרך אגריפס-הנביאים לעיר העתיקה, והנוסעים יכולים מבחינתם לעמוד ולהתפלל בתחנות, או לחזור הביתה.
כל האירועים האלו קורים ללא כל הודעה ועדכון. והציבור החרדי, שברובו מחזיק בפלאפונים כשרים, אין לו דרך להבין למה האוטובוס שלו לא מגיע, או איפה כן יש אוטובוסים.
לו הייתי שרת התחבורה/מפכ"ל המשטרה, הייתי יוצאת לסיור לימודים בבירות אירופה הקשוחות ובמנהטן. בודקת מה קורה למי שמנסה לחסום כביש מרכזי באחת הערים הגדולות. מיישמת כאן בארץ, וחסל.