בסיעתא דשמיא

הַמֹּר הָעוֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל,
ידי הבהולות, המחליקות.
תקתוק השעון - - -
קול צעדים מתרחקים,
ושער נסגר.

אל תחמוק.



ל' תשרי. ר"ח חשוון.

יש משהו פרודקסלי להפליא בתאריך הזה, אתם לא חושבים?

הזמן הוא חשווני. זה בלוח השנה, וגם באוויר מסביבנו. בתוכינו. אי אפשר שלא להרגיש שזמנים מתחלפים: אתרוגים משחימים בחלון, ערבות זנוחות מתייבשות לאיטן. מחזורים גולים למקומם האחורי בארון. השדות מתרוקנים, המלך חוזר לארמון.

והחורף מגיע.


אבל התאריך, במין חוסר הגיון מרדני - עדיין צועק לו תשרי.

עם כל הריחות והקולות שהשם הזה מביא איתו, ועם תפילה חגיגית, ארוכה. הרי גם למרחשוון, יש ראש חודש כמו כולם, מתוק ומואר.



ובתוך הסתירה המוזרה הזו, עומדים אנחנו.

מקפלים סכך, מעלים קישוטים לבוידם, מעבירים את הלב למצב שגרה.

ובין לבין, ברגע שאולי כבר אחרי האחרון, במין זמן גנוב ומתוק שכזה -

מנסים לשמור קישוט אחד קרוב ללב. משהו שיישאר לנו ביד. ניגון שיהיה אפשר להתחמם בו עוד מעט, כשהלילות יתארכו.
כשיבואו זמני השנאה והייאוש.

מזכרת מימי אהבה.



וכמה הוא קל לאיבוד, הרגע הזה. כמה הוא חמקמק. מין תשרי לא – תשרי שעכשיו הוא כאן ועוד רגע - כבר לא.

והידיים שלנו, מחליקות על הדלת. נאחזות בכמה גרגרי חול גנובים משעון הזמן. מנסות בכח – לתפוס.


הַמֹּר הָעוֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל,
ידי הבהולות, המחליקות.
תקתוק השעון - - -
קול צעדים מתרחקים,
ושער נסגר.

אל תחמוק.




ומיהי הדמות הזו, שעוד רגע חומקת. הולכת ומתרחקת ממני, עם כל נקישת עקב, עם כל נקיפת מחוג?

אולי זה דודי, שעוזב את ביתי. אבל אולי, אולי זאת דווקא אני.

אני היפה, השלמה, הבוטחת. אני של אלול, אני של תשרי. אני שהולכת ועוזבת, מפנה מקום להרגל, עייפות ואבק.

משאירה אותי להתגעגע.




אה, ואם אתם קוראים את המאמר הזה אחרי ל' תשרי, לא נורא.
אתם יודעים, הוא אף פעם לא באמת עוזב...



___
shimushy @ gmail.com

עריכה:
קיבלתי ד"ש מהקטע הזה במייל.
אין לכם מושג כמה אני שמחה לראות שאנשים התחברו למה שכתבתי, מספיק בשביל לרצות שעוד מישהו יקרא.
ואני ממש לא כועסת, כי זאת אני, שלא שמה קרדיט להעברה.
אז הנה, שמה.


שירהפלוס\ש.ח.
shimushy @ gmail.com