הנושאים החמים
לקראת פורים בשנה שעברה יצאתי לחפש את היין המושלם. כזה שלא רק מבשם ועושה נעים בפה, אלא גם גורם לאלה ש"מבינים" לפסוח על פעימה אחת מפעימות ליבם ולתלות את תקוותם שאהיה מספיק אדיב ונדיב למזוג להם ולו מעט מהאדום-אדום הזה.
לקחתי איתי מעט מטלטלים והתנעתי לכיוון צפון הארץ, שם, כך אמרו לי, שורצים יקבי בוטיק כמו עכברים בבני ברק ואולי אף יותר.
היקב הראשון שאליו הגעתי בעקבות המלצת חבר, ישב במקום מבודד שלולא הנחישות האובססיבית שלי למצוא את הבקבוק המיוחל, זה שיהפוך אותי רשמית לחבר ב"אגודה האקסקלוסיבית למבינים ביין", לא הייתי מעז להתקדם לשם.
שם באזור מיוער ורווי בחיות לא מחמד, שבסבירות גבוהה נגועות בכלבת ובשלל נגיפי חיות האופייניים בדרך כלל לעמיתיהן במדינות עולם שלישי, פגשתי את אריק.
הוא היה שעיר כמו אותו זולל עדשים אדמוני מהתנ"ך – היכן שיש עור יש שיער, והרבה ממנו.
הוא קיבל אותי בברכה בקול בריטוני מהדהד, ספק סמכותי ספק מאיים, תוך שהוא מרקד בתוך אמבטיה עמוסה בענבים הזועקים "הושע נא גפן ממחץ", ומוקף בעדת דבורים ובקהילות זבובים מזמזמים.
לאחר שבחנתי את רמת ההיגיינה הכללית של אריק ושל הכלים שמסביבו, והזדעזעתי מהממשק הבלתי אמצעי והלא רצוי בין כפות רגליו של ערמת השיער עם הענבים האומללים, הבנתי שמפה לא ייצא נוזל שראוי לבוא בשערי פי הענוג.
עשיתי אחורה פנה ומיהרתי ליעד הבא. קילומטר וחצי צפונה משם, לחווה של דביר.
את המקום לא איתרתי בעזרת 'ווייז' משום שבשורת האינטרנט טרם הגיעה לחבל ארץ זה. במקום זה נעזרתי בחוש הריח המפותח שלי, באמצעותו התקדמתי בעקבות צחנת הסוסים והעיזים המתוקים של דביר וריחם החריף של פסולת הענבים שהחלו נרקבים.
את דביר פגשתי בסיטואציה סוריאליסטית למדי, כשהוא מחובק עם אשכול ענבים, ועם נשק ארוך שזרוק לו ברישול מאחורי גבו. מאוחר יותר יתברר לי שבאותו רגע הוא חזר מהעיר התת קרקעית בדרומה של עזה והתאחד מחדש עם יקיריו, כלומר ענביו אהוביו.
לא אלאה אתכם בדו שיח הלבבי בין דביר לאשכול ועל הדמעות שהיו במפגש המרגש הזה, לפחות מהצד של דביר, אבל מה שבטוח הוא שזה לא הותיר בי ספק על אודות הטיפוס הרוחני-תימהוני שניצב מולי.
כשהתעניינתי על ההיצע הייני שלו, קיבלתי הרצאה בת שעתיים וחצי על כל יינותיו, על אילן היוחסין שלהם, על אופיים המיוחד, על צער גידול הענבים שהיה לו מהם בצעירותם, ועל הנחת שהוא זוכה לרוות מהם עת גדלו והיו ליינות משובחים. רק כששאלתי אותו לגבי המחיר שיבקש תמורת בקבוק הגון, הבנתי שדביר אינו בשל רגשית להיפרד מהיינות שלו, ושאין לי סיכוי לחלץ משם ולו טיפה אחת גם לא תמורת מחיר מפולפל.
בצר לי, ובהעדר רצון לפרק משפחה ולהפריד בכוח השכנוע בין אב לענביו, המשכתי ליקב הבא. שם הובטח לי שאמצא יין סמוק מלא אופי, בעל גוף עגלגל ואזכורי אדמה גלילית לחה, עם אסוציאציות ענוגות של דובדבן, פטל, אוכמניות ומשמש מיובש, וחומציות עוקצנית של הדרים ארצישראליים. מיטבי הלכת, כך נאמר לי, יופתעו לגלות בשנייה ה-18 ללגימת היין, התפוצצות טעמים משוגעת מלווה בניחוחות פלפל אדום, חציל קלוי ועשבי תיבול ירוקים, וארומה משכרת של פולי קפה ברזילאיים שטרם נותקו ממקור גידולם.
בשלב הזה כבר לא ממש הבנתי מה הוא התוצר שאותו אני מבקש לקנות. זה יין? סלט ירקות? אולי בכלל סלט פירות או שייק מבוסס פירות יער? ייתכן גם שמדובר בקפה משובח. כך או כך הבנתי שזה מה שנחשב אצל האליטה הבורגנית, יין של הביוקר, ואם אני רוצה להתקבל לחבורה, זה מה שאני צריך לקנות ולהניח על שולחני בפורים.
אני מתקדם ליעד הנכסף. ההתרגשות עצומה. בעוד זמן קט אשים את ידי על בקבוק אולטרה משובח, מהסוג שיבריג אותו בוודאות ב"מזרח" של המבינים ביינות!
אלא שמהר מאוד הבנתי שלשם כך אצטרך למשכן את ביתי הדל, למכור את תכשיטי אשתי ולקחת הלוואת בלון שתוחזר בתום תקופת ההחזרים המרושעת.
רגע לפני שוויתרתי ויצאתי עם ידיים ריקות נפל לי רעיון גאוני. ניגשתי למחסנאי הנחמד ושאלתי אותו אם יש לו בקבוק מיותר ותווית מיותרת, ואם אפשר שהיא תהיה של היין הכי מפוצץ בקטלוג, הוא חייך ואמר אגב טפיחה קלה על שכמי 'בוא חמוד, קח, אבל אל תספר לאף אחד'.
עם השלל היקר חזרתי הביתה, לא לפני שאני נכנס לסופר השכונתי של אלקנה 'זול השפע' ורוכש רנדומלית את היין שיש עליו את המבצע הכי משתלם.
היין שבחרתי נוצר על ידי יקב די מוכר ביינותיו הבינוניים, וקניתי אותו במסגרת מבצע קורץ במיוחד – 4 ב-100.
בשלב הזה שידכתי בין התווית לבקבוק, ונסכתי לתוכו את היין מהמבצע, ואת תוצר הכילאים הלזה הנחתי על שולחני בפורים.
החברים 'המבינים' שלי באו בזה אחר זה וסיפקו מופעים מביכים. חבל שרק אני והבקבוק ידענו עד כמה הם פתטיים.
בידיים בטוחות הם נטלו את הבקבוק, ומזגו באלגנטיות ובמבע שחצני של 'סומלייה' (אוצר יין מקצועי) לדקנטר הדור הייעודי לחדרור היין.
בזמן שהם נתנו ליין 'לנשום' הם קראו את הטקסט המפוצץ שעל התווית ברצינות תהומית, והתרפקו על כל מילה גבוהה ודימוי מעורר תאבון שתייה. רק אחרי ההכנה הראויה, והכשרת הלב, הלשון והיין לרגע הגדול, הם נגשו ללגימה המונומנטלית.
לגימה עדינה, ואחריה שקט מתמשך. ששששש.... היין, הלשון והחך נפגשים עכשיו, וצריך לתת להם את מלוא זמן האיכות הדרוש להם.
העיניים עצומות, הלשון מתגלגלת, ההבעות משדרות עונג אדיר. ורק אני יושב בצד ומתגלגל מצחוק חרישי שאותו אני מתאמץ לבלום בקרבי.
תמיד רציתי להיות מה'מבינים' אבל לא האמנתי שאעשה זאת בעזרת מבצע של 4 ב-100.
לקחתי איתי מעט מטלטלים והתנעתי לכיוון צפון הארץ, שם, כך אמרו לי, שורצים יקבי בוטיק כמו עכברים בבני ברק ואולי אף יותר.
היקב הראשון שאליו הגעתי בעקבות המלצת חבר, ישב במקום מבודד שלולא הנחישות האובססיבית שלי למצוא את הבקבוק המיוחל, זה שיהפוך אותי רשמית לחבר ב"אגודה האקסקלוסיבית למבינים ביין", לא הייתי מעז להתקדם לשם.
שם באזור מיוער ורווי בחיות לא מחמד, שבסבירות גבוהה נגועות בכלבת ובשלל נגיפי חיות האופייניים בדרך כלל לעמיתיהן במדינות עולם שלישי, פגשתי את אריק.
הוא היה שעיר כמו אותו זולל עדשים אדמוני מהתנ"ך – היכן שיש עור יש שיער, והרבה ממנו.
הוא קיבל אותי בברכה בקול בריטוני מהדהד, ספק סמכותי ספק מאיים, תוך שהוא מרקד בתוך אמבטיה עמוסה בענבים הזועקים "הושע נא גפן ממחץ", ומוקף בעדת דבורים ובקהילות זבובים מזמזמים.
לאחר שבחנתי את רמת ההיגיינה הכללית של אריק ושל הכלים שמסביבו, והזדעזעתי מהממשק הבלתי אמצעי והלא רצוי בין כפות רגליו של ערמת השיער עם הענבים האומללים, הבנתי שמפה לא ייצא נוזל שראוי לבוא בשערי פי הענוג.
עשיתי אחורה פנה ומיהרתי ליעד הבא. קילומטר וחצי צפונה משם, לחווה של דביר.
את המקום לא איתרתי בעזרת 'ווייז' משום שבשורת האינטרנט טרם הגיעה לחבל ארץ זה. במקום זה נעזרתי בחוש הריח המפותח שלי, באמצעותו התקדמתי בעקבות צחנת הסוסים והעיזים המתוקים של דביר וריחם החריף של פסולת הענבים שהחלו נרקבים.
את דביר פגשתי בסיטואציה סוריאליסטית למדי, כשהוא מחובק עם אשכול ענבים, ועם נשק ארוך שזרוק לו ברישול מאחורי גבו. מאוחר יותר יתברר לי שבאותו רגע הוא חזר מהעיר התת קרקעית בדרומה של עזה והתאחד מחדש עם יקיריו, כלומר ענביו אהוביו.
לא אלאה אתכם בדו שיח הלבבי בין דביר לאשכול ועל הדמעות שהיו במפגש המרגש הזה, לפחות מהצד של דביר, אבל מה שבטוח הוא שזה לא הותיר בי ספק על אודות הטיפוס הרוחני-תימהוני שניצב מולי.
כשהתעניינתי על ההיצע הייני שלו, קיבלתי הרצאה בת שעתיים וחצי על כל יינותיו, על אילן היוחסין שלהם, על אופיים המיוחד, על צער גידול הענבים שהיה לו מהם בצעירותם, ועל הנחת שהוא זוכה לרוות מהם עת גדלו והיו ליינות משובחים. רק כששאלתי אותו לגבי המחיר שיבקש תמורת בקבוק הגון, הבנתי שדביר אינו בשל רגשית להיפרד מהיינות שלו, ושאין לי סיכוי לחלץ משם ולו טיפה אחת גם לא תמורת מחיר מפולפל.
בצר לי, ובהעדר רצון לפרק משפחה ולהפריד בכוח השכנוע בין אב לענביו, המשכתי ליקב הבא. שם הובטח לי שאמצא יין סמוק מלא אופי, בעל גוף עגלגל ואזכורי אדמה גלילית לחה, עם אסוציאציות ענוגות של דובדבן, פטל, אוכמניות ומשמש מיובש, וחומציות עוקצנית של הדרים ארצישראליים. מיטבי הלכת, כך נאמר לי, יופתעו לגלות בשנייה ה-18 ללגימת היין, התפוצצות טעמים משוגעת מלווה בניחוחות פלפל אדום, חציל קלוי ועשבי תיבול ירוקים, וארומה משכרת של פולי קפה ברזילאיים שטרם נותקו ממקור גידולם.
בשלב הזה כבר לא ממש הבנתי מה הוא התוצר שאותו אני מבקש לקנות. זה יין? סלט ירקות? אולי בכלל סלט פירות או שייק מבוסס פירות יער? ייתכן גם שמדובר בקפה משובח. כך או כך הבנתי שזה מה שנחשב אצל האליטה הבורגנית, יין של הביוקר, ואם אני רוצה להתקבל לחבורה, זה מה שאני צריך לקנות ולהניח על שולחני בפורים.
אני מתקדם ליעד הנכסף. ההתרגשות עצומה. בעוד זמן קט אשים את ידי על בקבוק אולטרה משובח, מהסוג שיבריג אותו בוודאות ב"מזרח" של המבינים ביינות!
אלא שמהר מאוד הבנתי שלשם כך אצטרך למשכן את ביתי הדל, למכור את תכשיטי אשתי ולקחת הלוואת בלון שתוחזר בתום תקופת ההחזרים המרושעת.
רגע לפני שוויתרתי ויצאתי עם ידיים ריקות נפל לי רעיון גאוני. ניגשתי למחסנאי הנחמד ושאלתי אותו אם יש לו בקבוק מיותר ותווית מיותרת, ואם אפשר שהיא תהיה של היין הכי מפוצץ בקטלוג, הוא חייך ואמר אגב טפיחה קלה על שכמי 'בוא חמוד, קח, אבל אל תספר לאף אחד'.
עם השלל היקר חזרתי הביתה, לא לפני שאני נכנס לסופר השכונתי של אלקנה 'זול השפע' ורוכש רנדומלית את היין שיש עליו את המבצע הכי משתלם.
היין שבחרתי נוצר על ידי יקב די מוכר ביינותיו הבינוניים, וקניתי אותו במסגרת מבצע קורץ במיוחד – 4 ב-100.
בשלב הזה שידכתי בין התווית לבקבוק, ונסכתי לתוכו את היין מהמבצע, ואת תוצר הכילאים הלזה הנחתי על שולחני בפורים.
החברים 'המבינים' שלי באו בזה אחר זה וסיפקו מופעים מביכים. חבל שרק אני והבקבוק ידענו עד כמה הם פתטיים.
בידיים בטוחות הם נטלו את הבקבוק, ומזגו באלגנטיות ובמבע שחצני של 'סומלייה' (אוצר יין מקצועי) לדקנטר הדור הייעודי לחדרור היין.
בזמן שהם נתנו ליין 'לנשום' הם קראו את הטקסט המפוצץ שעל התווית ברצינות תהומית, והתרפקו על כל מילה גבוהה ודימוי מעורר תאבון שתייה. רק אחרי ההכנה הראויה, והכשרת הלב, הלשון והיין לרגע הגדול, הם נגשו ללגימה המונומנטלית.
לגימה עדינה, ואחריה שקט מתמשך. ששששש.... היין, הלשון והחך נפגשים עכשיו, וצריך לתת להם את מלוא זמן האיכות הדרוש להם.
העיניים עצומות, הלשון מתגלגלת, ההבעות משדרות עונג אדיר. ורק אני יושב בצד ומתגלגל מצחוק חרישי שאותו אני מתאמץ לבלום בקרבי.
תמיד רציתי להיות מה'מבינים' אבל לא האמנתי שאעשה זאת בעזרת מבצע של 4 ב-100.
