לקבלם בקהל

אי אפשר להאמין שלפני שעתיים החום היה בלתי נסבל. עכשיו, לקראת ערב אני יושבת על הספסל בגינה, בין מספר שכנות ומרשה לעצמי ליהנות ממשב רוח קליל, יש שתאמרנה: בלתי מורגש...

הילדים משתובבים זה עם זה על רקע זמרת הציפורים לעת ערב וגופי היגע רובץ על הספסל הנוקשה, מנסה לצבור מעט כוח לעבודות הבית הממתינות לי בסבלנות לשעות הליל.

"נעמה, חגית, מנחם", קוראת ריקי היושבת לצדי לילדיה, "בואו לאכול". היא מוציאה בחגיגיות פיתות עם גבינה וחביתה. שולחת את ילדיה ליטול ידיים בברזייה ומושיבה אותם על הדשא מאחורינו, לאכול.

"כך אני חוסכת ארוחת ערב בבית", היא אומרת בסיפוק לכל מי שרוצה לשמוע, "פשוט חוזרים מהגינה - ישר למיטה".

"אמא, אני רעב", זהו יאיר הקטן שמושך בחצאיתי בחוסר סבלנות. "בטח, יאירוש, הנה אני מוציאה את הלחם", אני מרגיעה וקוראת גם לשירה, מוישי, יעל ורובי שיבואו אלי.



מול הפיתות מעוררות התיאבון של שכנתי, פרוסות הלחם שלי עלובות למדי: כריכים פשוטים – שתי פרוסות עם ממרח תמרים ביניהם ותו לא. נו, מה לעשות... זהו כורח המציאות.

ילדי מתיישבים להם ליד ילדי השכנה וכולם אוכלים בחשק.

"רוצה שנעשה חצי – חצי?", אני שומעת את חגית שואלת את יעל, ביתי, "אני אתן לך חצי מהפיתה שלי ואת תתני לי חצי מהלחם שלך".

כולי נדרכת בפתאומיות אבל לפני שתגובה כלשהי יוצאת מפי שירה, הבכורה שלי, נזעקת ועוצרת את ידה של חגית המושטת ברוחב לב: "יעל! אסור לך! זה חלבי!".

חגית נרתעת, מעט בעלבון, ויעל מסתכלת עלי בשאלה: "אמא, זה מותר לי???"

"לא, חמודה", אני אומרת, מביטה אל תוך עיניה ונושמת עמוק, "יש בפיתה גבינה, וזה חלבי", אני מסבירה.

"זה מסוכן לי", אומרת יעלי לחגית בהשלמה,
"אבל... בכל זאת אני יכולה להביא לך חצי מהלחם שלי..!"

אינני יודעת מדוע, אבל כשאני מביטה על הבת האהובה שלי שחוצה באצבעותיה הקטנות את הכריך וחולקת אותו עם חגית עיני מתלחלחות.



***

העיניים הגדולות, האדומות, שלה תלויות בי בשאלה ואני איני יודעת מה לענות.

וכי מה אומר לה? שהגננת מפחדת? שהיא אינה רצויה?

איזו תשובה באפשרותי לתת לילדה שלי שעומדת קרוב קרוב אלי ומצפה שאכחיש הכל, מכל וכל.

יעלי שלי, הגדולה, הגיעה לגיל בו היא שומעת הכול וגם מבינה וכבר אי אפשר להסתיר ממנה את ההתמודדות הזו.

אני זוכרת, כמו אתמול, את הבוקר ההוא בו ישבתי בחדר של מנהלת המעון עם יעלי הפעוטה בידי ורציתי לרשום אותה. היה זה עוד בשכונה הקודמת בה גרנו. המנהלת הגישה לי את הטפסים השגרתיים ועקבה במבטה אחר העט בעת שמילאתי אותם. כשהגעתי לסעיף הזה - חששתי, אך מה יכולתי לעשות? בשורה המתאימה סימנתי "יש לבתי אלרגיות" ופרטתי את האלרגיות השונות.

הרגשתי במוחש את מבטה של המנהלת מתקשח. נחמדותה הפכה למתקתקה כמעט בעת שאמרה: "גברת יעקובוביץ, צר לי אך לא אוכל לקבל את בתך למעון".

"למה?", שאלתי למרות שידעתי את התשובה.

"תראי", היא גמגמה בחוסר נוחות, נראה שגם היא מודעת לחוק האוסר להימנע מלקבל ילד אלרגי למוסד חינוכי, "המבשלת שלנו חדשה, אני חוששת להכביד עליה עם הדרישות האלרגניות... ובעצם" – עכשיו היא שלפה את הטיעון המנצח, השחוק כל כך – "אני חושבת בעיקר על טובת הילדה. לא כדאי לילדה כזו להיות במעון בו היא יכולה להיחשף למזונות המסוכנים לה. לטובתה, עדיף שתמצאי מטפלת פרטית עם עוד ילד, מקסימום שניים. הילדה רק תרוויח מזה", עכשיו היא ממש הייתה משוכנעת בעצמה.

אז... הייתי עדיין בהתחלה. ההלם שחטפתי היה כל כך פתאומי עד שלא הגבתי. פשוט לא עניתי לה כלום. חבקתי את יעלי שלי חזק ויצאתי מידית משטח המעון, כולאת את רגשותיי.

הלבה התפרצה בבית כשתיארתי לראובן, בעלי, מה קרה. "מה היא רוצה?", שאלתי בכאב, "שלא אצא לעבוד? שאתה תפסיק ללמוד? היא מתנדבת לשלם לנו את השכירות??? כמה נוגע ללב...", המשכתי בציניות, "רק טובת הילדה לנגד עיניה... ממש".

"היא לא חשבה", ניסה ראובן להרגיע, היא חשבה רק על עצמה, על הנוחות שלה והרצון להתחמק מהאחריות. זה לא אישי נגדך".

"זה לא מוריד מהכאב שלי", הייתי נסערת, "אני מכירה את המנהלת. היא אישה צדיקה ובעלת חסד, רק שכשזה מגיע למקום בו צריך להיערך, לשנות הרגלים ולהעניק באמת – היא מתכחשת. למרות שזה מחובת תפקידה. תגיד, היא לא חשבה רגע על הצד שלנו? מה היא רוצה שנעשה בתור הורים? נשאיר את הילדה עד גיל 10 בבית?"

"את צודקת", ראובן איבד משלוותו, "מנהל מוסד לא רוצה לקבל משפחות פתוחות? משפחות עם לבוש שונה? חינוך אחר בבית? יכול להיות שהוא צודק, זו הבחירה שלהם. רוצים את המוסד הזה? – שיתאימו את עצמם. אבל, אנחנו – לא בחרנו את זה. וכמו שמשמים מצפים ממנו שנקבל את הבת שלנו באהבה למשפחה כך מצפים שיקבלו אותה בחברה ובקהילה".

"אם את רוצה", הוא הציע, "אפשר להילחם. את יודעת שאסור לה חוקית לסרב לקבל את יעלי בגלל האלרגיות".

"כן", אמרתי במרמור, "רק איך נוכיח שהסירוב הוא בגלל זה? המנהלת תגיד שאין מקום... שהילדה לא בגיל של הקבוצה... לא יודעת מה היא תמציא... רק לא את האמת. חוץ מזה שזה יתנקם בנו בסיבוב... אחרי הכול, אנחנו רוצים שיתייחסו לבת שלנו הכי טוב שאפשר וזה לא יקרה אם נכריח אותם לקבל אותה".

"נכון", הסכים ראובן, "בתור הורים יחידים זו תהיה טעות להילחם בממסד. לבעלי המוסדות יש הרבה כוח ביד".



כל זה התרחש לפני כארבע שנים, כשיעלי הייתה תינוקת קטנה. אז - ההתמודדות הייתה בעיקר שלנו. היום - ההתמודדות היא בעיקר שלה. אז – לא היה צורך בהסבר או תירוץ. הספיק חיבוק עוטף ומכיל. היום, מול יעל הגדולה שמביטה בי בהחלטיות, מתעקשת לקבל הסבר, הסיטואציה מורכבת יותר ועלי להתעלות מעל רגשותיי הסוערים בלאו הכי ולמצוא את המילים הנכונות.

כמה חבל שראובן לא כאן כרגע. הוא היה מוצא מה לומר ואיך להחליק את העניין במינימום פגיעה. אבל עלי להתנער מהדמיונות ולהסביר סוף סוף לילדה למה גננת הצהרון לא רוצה שהיא תהיה בצהרון.

"מי אמר לך שהיא לא רוצה?", ניסיתי להרוויח זמן.

"היא אמרה לך בפלאפון", יעל מסבירה לי, "את אמרת לה: "שנה שעברה יעל הייתה בצהרון והכול היה בסדר, למה את חוששת?", זה אומר שהיא לא רוצה שאני אהיה בצהרון, נכון? למה? היא לא אוהבת אותי? ו... אמא, מה זה: "חוששת"? "

אני לא יכולה לעמוד בזה. פשוט לא. ואני עוטפת את יעלי שלי ומצמידה את פניה אלי שלא תבחין בדמעות הבורחות לי ללא רשות.

אני יודעת. אני צריכה להיות חזקה. אבל, מה אעשה שאני לא. וכשפוגעים בילדה חסרת האונים שלי, גם ללא כוונה רעה, פוגעים באופן ישיר וחד – גם בי.



וכך מוצא אותנו ראובן ששב ברגע זה הביתה.

אם ובת.

חיבוק ודמעות.

***

"כשאנשים שומעים על האלרגיה", אני בוכה אח"כ לאמי בטלפון, "הם חושבים שהקושי הוא הערנות התמידית לאלרגנים, הפחד מפני התקף אנפילקטי והזרקת אפיפן, ביצירתיות הנדרשת למציאת תחליפים... זו בהחלט התמודדות! אבל ההתמודדות הזו הופכת לשגרה. הם לא מבינים שההתמודדות האמתית היא בקבלה לחברה, ברצון האנושי כל כך שלא להיות שונה. נכון, אין מה לעשות, המציאות כופה על יעלי שלי להרגיש שונה. כל עוד האלרגיות שלה תקפות – היא לא יכולה לאכול כמו כולם – עם כולם. אבל, למה לא לצמצם את השוני ככל הניתן, כמו שעשתה הגננת שלה בשנה שעברה? איך היא באה לקראת... בררה אצלי לפני כל ארוחה משותפת את האפשרויות, עזרה ככל הניתן, והעיקר: התייחסה אל יעלי כילדה רגילה!

כי יעלי ילדה ככל הילדות, רק לא יכולה לאכול הכול... זהו עניין טכני לכל דבר. והערמת הקשיים בקבלה למוסדות - כואבת כל פעם מחדש. להתמודדות הזו, אף פעם לא מתרגלים".



אמא שותקת, חסרת מילים, ואני מבינה באחת שהסיטואציה חוזרת על עצמה רק בגילאים שונים: הבת נגשת נסערת ופגועה לאימה, מבקשת מגן ומחסה – ואמא –

ואמא רוצה

אבל אין בכוחה לשנות את המציאות הכואבת.



היא יכולה לתמוך, לרפד, לעזור. לעטוף, להכיל, לאהוב.

היא יכולה להיות עם הילד.

היא לא יכולה להיות במקומו.

***

אני עומדת מחוץ לחדר האחות. עברו כבר חמש עשרה דקות מזמן עשיית הטסטים ואני מעיזה להציץ מבעד לחולצתו של שלוימי, הקטנטן בן החצי שנה שלי.

אשר יגורתי בא לי. אי אפשר לפספס את הפריחות הנקודתיות שצצו סביב מקום חדירת חומרי הטסט. איני זקוקה לקביעת האלרגולוג. אני יודעת את התשובה בעצמי.

גם שלוימי שלי אלרגי. ולפי כמות הפריחה הנני יכולה לנחש שזו אלרגיה מסכנת חיים.

ילד אלרגי. על כל המשתמע מכך.

האמת, שהאלרגיה עצמה פחות מפחידה אותי. אין זה דבר מאיים ולא ידוע. מניסיון, אפשר לחיות עם זה, בלי להרגיש כמעט בחסר או בפחד.

אבל...

אני מביטה על שלוימי שלי. תינוק קטנטן כל כך. אהוב ואוהב את העולם, ואני נושאת תפילה:

ייתן השם ועד ששלוימי שלי יגדל – יתרחש שינוי מבורך. תתרחש הכלה, תתרחש קבלה ושלוימי המתוק לא יסבול את הסבל, המיותר כל כך, ממנו סובלת יעלי.

כי זה מה שמגיע לכל אחד

באשר הוא אדם.