הנושאים החמים
אברם עקב בהתפעמות אחר הבשורה ששביט כוכבי מגיע להופיע באולם בעיר מגוריו.
שביט כוכבי היה אחד הזמרים האהובים עליו.
אדם משכמו ומעלה.
קולו קול זמיר מילות שיריו סחפו את המאזינים לגבהים.
שביט כוכבי הוא המלך שלי, חשב בגאווה. והאזין לשיריו בהערצה.
אבל פתאום הסתובבו שמועות על שביט כוכבי.
הוא נכנס לכלא כי העלים מיסים.
ואברם חיפש את המלך שלו.
וכמו בחלומות, הופיע ראש הממשלה בחתונה של אוהד קרוב, שהוא במקרה גם ידיד של אביו של אברם.
ראש הממשלה זה משהו מיוחד מאוד, חשב אברם בעיניים נוצצות וכרכר סביבו נרגשות.
ראש הממשלה היה חביב וחייך אליו בידידותיות ממלכתית. את התמונה המשותפת אברם מסגר ותלה בחדרו.
ראש הממשלה הוא המלך שלי, חשב.
התמונה נשארה בחדר עד שאברם התבשר שלעיר מגוריו הגיעה נבחרת עולמית ושחקנה המפורסם הסכים לבקשתו של אברם לחתום לו על תחתית גביע שקיבל פעם בתחרות ספורט,
הוא אפילו הצטלם איתו.
שחקן זה לא זמר ששר שירים וזה גם לא ראש ממשלה שמעביר חוקים. שחקן כדורגל זה מלך אמיתי.
את התמונה עם רולנד הוא פיתח ותלה בכל מקום.
אבל אז רונלד התברר כאנטישמי ואברם קרע את התמונות בזעף.
מי המלך שלי?
חשב אברם.
הוא חיפש את המלך בכל מקום.
אבל אף אחד לא נראה לו ראוי למלכות.
יום אחד בתוך כל החיפושים צחק אברם לעצמו ואמר, מה לי לחפש? האלוקים הגדול שנתן לכל המלכים מלוכה נמצא גם בתוכי.
מה שיש שם קיים הרי גם בי.
אלך לבנות את המלך שאני.
איך בונים את המלך שאני?
אברם מכיר את החוקים.
אם אתה מפורסם ומצליח ואהוד אתה מלך.
אבל אברם לא בכיוון של להיות מצליח ומפורסם ואהוד.
הוא יהיה מלך אחר.
מלך שמעריץ את עצמו, חי את עצמו, מבסוט מעצמו, ומתקדם בקצב שלו.
אולי, יום אחד, השמש הירח והכוכבים ירצו ללמוד גם איך להקשיב לקול הפנימי ולא לקבל את הצורך של הערצת ההמון.
הוא עסוק בלבנות את הממלכה שלו.
שלא תמלוך ולא תתפרסם אף פעם כממלכה.
כי המטרה האמיתית שלו זה הוא.
ולא הם.
אבל ככל שהוא התפתח והקשיב לקול הפנימי הוא למד דברים חדשים וגילה שזה לא כיף לשמור את הדברים שלמד לעצמו.
הוא התחיל להעביר את הידע שלו הלאה והאזין לידע של אנשים אחרים.
הוא גילה שכולם מדברים פחות או יותר על אותם דברים והבין שהידע שלו והידע שלהם זה האמת של כולם.
הוא החליט להמשיך להעביר את הידע.
לא בגלל עצמו
אלא בגלל הקול הפנימי שרוצה לשתף את הידע הלאה.
והקול הפנימי זה קולו של מלך העולם.
הוא הבין שלא משנה אם עוד אנשים הוגים את אותו ידע, ולא משנה עד כמה כולם זהים,
כי החכמה הגדולה היא להבין שכולם שווים וכולם דומים
ולמרות זאת כל אחד יכול להתבטא בלי לחשוש.
וכל אחד יכול להקשיב לזולת ולתת לו כבוד.
וכל אחד יכול ליצור ולממש את הכשרונות שלו.
וכל אחד הוא בעצם יהלום.
וככל שהוא התפתח הוא למד דברים חדשים על עצמו.
דברים לא נעימים, קצת מביכים, שגרמו לו לתחושת נחיתות וחוסר נחת מעצמו.
האם זה שווה? מה יצא לי לשבור את כל הפסלים האלו? כל הזמן מתגלים פסלים חדשים,
חשב לעצמו.
הוא הבין שהדברים הלא נעימים שגילה על עצמו זה לא הוא האמיתי. זה כלים לא מעובדים ושברים שלהם.
הוא למד שהוא יכול להתייחס לכלל תכונותיו כהזדמנות ליצור דברים מעניינים.
ועבודת המידות היא דבר מעניין ומרתק אם משלבים אותה עם מודעות עצמית, יצירה, וחיבור לבורא שיצר ומחייה הכל.
***
כתבתי בהתחלה רק את הפסקאות הראשונות של הקטע הנוכחי. וכששלחתי למישהי לקרוא התגובה היתה: זה בעצם הסיפור שלך.
לא ממש יכולתי להסכים כי לא זוכרת שהמלך שלי היה זמר או מנהיג פוליטי. (אם כי זה אנושי ולא בהכרח שלילי, כי כל אדם צריך מנהיג או דמות להשען עליה. ככה אנחנו בנויים. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו יכולים לקחת את הדמויות החיצוניות ולהבין שהן בעצם מבטאות הדהוד פנימי).
המלכים שלי - היו הסביבה שלי.
נתתי לה משקל, ותגובות של האנשים היו גורמות לי אוטומטית לאמץ את דעתם כתורה למשה מסיני, מתוך מחשבה שכולם צודקים ואני לא נחשבת. ככה האמנתי שיש אנשים פחותים מאנשים אחרים ושיש אנשים שהם לא שווים.
והעיקר - זנחתי את עצמי ולא התייחסתי כלפי עצמי בכבוד.
היום אני ממש מצטערת על כך שהתייחסתי לאנשים מסוימים כמו מלכים ואימצתי כל הבעה שלהם וכל אמירה שנראתה לי נכונה בלי לבדוק אם זה מתאים לי.
מצטערת שהמלכתי אנשים אחרים והעדפתי אותם על פני. ומבקשת מעצמי סליחה ולא עוד.
לא רוצה לתת לאף מציאות חיצונית לשכנע אותי שאני לא שווה, או לשכנע אותי שיש אמת בפסלים.
אז איך עלה לי הרעיון לכתוב את הסיפור?
זה היה כשהסתכלתי על השמים מעל החנוכיה וראיתי כוכבים.
ונזכרתי באברהם אבינו שחשב שהכוכבים הירח והשמש בראו את העולם.
והמשל שהופיע לי כמתאים לדורנו היה שגם לנו יש כוכבים שנראים לפעמים נעלים מעל האחרים.
והחלטתי לכתוב קטע שיעשה השוואה בין הכוכבים של אז ליחס שלנו לכוכבים העכשוויים.
שביט כוכבי היה אחד הזמרים האהובים עליו.
אדם משכמו ומעלה.
קולו קול זמיר מילות שיריו סחפו את המאזינים לגבהים.
שביט כוכבי הוא המלך שלי, חשב בגאווה. והאזין לשיריו בהערצה.
אבל פתאום הסתובבו שמועות על שביט כוכבי.
הוא נכנס לכלא כי העלים מיסים.
ואברם חיפש את המלך שלו.
וכמו בחלומות, הופיע ראש הממשלה בחתונה של אוהד קרוב, שהוא במקרה גם ידיד של אביו של אברם.
ראש הממשלה זה משהו מיוחד מאוד, חשב אברם בעיניים נוצצות וכרכר סביבו נרגשות.
ראש הממשלה היה חביב וחייך אליו בידידותיות ממלכתית. את התמונה המשותפת אברם מסגר ותלה בחדרו.
ראש הממשלה הוא המלך שלי, חשב.
התמונה נשארה בחדר עד שאברם התבשר שלעיר מגוריו הגיעה נבחרת עולמית ושחקנה המפורסם הסכים לבקשתו של אברם לחתום לו על תחתית גביע שקיבל פעם בתחרות ספורט,
הוא אפילו הצטלם איתו.
שחקן זה לא זמר ששר שירים וזה גם לא ראש ממשלה שמעביר חוקים. שחקן כדורגל זה מלך אמיתי.
את התמונה עם רולנד הוא פיתח ותלה בכל מקום.
אבל אז רונלד התברר כאנטישמי ואברם קרע את התמונות בזעף.
מי המלך שלי?
חשב אברם.
הוא חיפש את המלך בכל מקום.
אבל אף אחד לא נראה לו ראוי למלכות.
יום אחד בתוך כל החיפושים צחק אברם לעצמו ואמר, מה לי לחפש? האלוקים הגדול שנתן לכל המלכים מלוכה נמצא גם בתוכי.
מה שיש שם קיים הרי גם בי.
אלך לבנות את המלך שאני.
איך בונים את המלך שאני?
אברם מכיר את החוקים.
אם אתה מפורסם ומצליח ואהוד אתה מלך.
אבל אברם לא בכיוון של להיות מצליח ומפורסם ואהוד.
הוא יהיה מלך אחר.
מלך שמעריץ את עצמו, חי את עצמו, מבסוט מעצמו, ומתקדם בקצב שלו.
אולי, יום אחד, השמש הירח והכוכבים ירצו ללמוד גם איך להקשיב לקול הפנימי ולא לקבל את הצורך של הערצת ההמון.
הוא עסוק בלבנות את הממלכה שלו.
שלא תמלוך ולא תתפרסם אף פעם כממלכה.
כי המטרה האמיתית שלו זה הוא.
ולא הם.
אבל ככל שהוא התפתח והקשיב לקול הפנימי הוא למד דברים חדשים וגילה שזה לא כיף לשמור את הדברים שלמד לעצמו.
הוא התחיל להעביר את הידע שלו הלאה והאזין לידע של אנשים אחרים.
הוא גילה שכולם מדברים פחות או יותר על אותם דברים והבין שהידע שלו והידע שלהם זה האמת של כולם.
הוא החליט להמשיך להעביר את הידע.
לא בגלל עצמו
אלא בגלל הקול הפנימי שרוצה לשתף את הידע הלאה.
והקול הפנימי זה קולו של מלך העולם.
הוא הבין שלא משנה אם עוד אנשים הוגים את אותו ידע, ולא משנה עד כמה כולם זהים,
כי החכמה הגדולה היא להבין שכולם שווים וכולם דומים
ולמרות זאת כל אחד יכול להתבטא בלי לחשוש.
וכל אחד יכול להקשיב לזולת ולתת לו כבוד.
וכל אחד יכול ליצור ולממש את הכשרונות שלו.
וכל אחד הוא בעצם יהלום.
וככל שהוא התפתח הוא למד דברים חדשים על עצמו.
דברים לא נעימים, קצת מביכים, שגרמו לו לתחושת נחיתות וחוסר נחת מעצמו.
האם זה שווה? מה יצא לי לשבור את כל הפסלים האלו? כל הזמן מתגלים פסלים חדשים,
חשב לעצמו.
הוא הבין שהדברים הלא נעימים שגילה על עצמו זה לא הוא האמיתי. זה כלים לא מעובדים ושברים שלהם.
הוא למד שהוא יכול להתייחס לכלל תכונותיו כהזדמנות ליצור דברים מעניינים.
ועבודת המידות היא דבר מעניין ומרתק אם משלבים אותה עם מודעות עצמית, יצירה, וחיבור לבורא שיצר ומחייה הכל.
***
כתבתי בהתחלה רק את הפסקאות הראשונות של הקטע הנוכחי. וכששלחתי למישהי לקרוא התגובה היתה: זה בעצם הסיפור שלך.
לא ממש יכולתי להסכים כי לא זוכרת שהמלך שלי היה זמר או מנהיג פוליטי. (אם כי זה אנושי ולא בהכרח שלילי, כי כל אדם צריך מנהיג או דמות להשען עליה. ככה אנחנו בנויים. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו יכולים לקחת את הדמויות החיצוניות ולהבין שהן בעצם מבטאות הדהוד פנימי).
המלכים שלי - היו הסביבה שלי.
נתתי לה משקל, ותגובות של האנשים היו גורמות לי אוטומטית לאמץ את דעתם כתורה למשה מסיני, מתוך מחשבה שכולם צודקים ואני לא נחשבת. ככה האמנתי שיש אנשים פחותים מאנשים אחרים ושיש אנשים שהם לא שווים.
והעיקר - זנחתי את עצמי ולא התייחסתי כלפי עצמי בכבוד.
היום אני ממש מצטערת על כך שהתייחסתי לאנשים מסוימים כמו מלכים ואימצתי כל הבעה שלהם וכל אמירה שנראתה לי נכונה בלי לבדוק אם זה מתאים לי.
מצטערת שהמלכתי אנשים אחרים והעדפתי אותם על פני. ומבקשת מעצמי סליחה ולא עוד.
לא רוצה לתת לאף מציאות חיצונית לשכנע אותי שאני לא שווה, או לשכנע אותי שיש אמת בפסלים.
אז איך עלה לי הרעיון לכתוב את הסיפור?
זה היה כשהסתכלתי על השמים מעל החנוכיה וראיתי כוכבים.
ונזכרתי באברהם אבינו שחשב שהכוכבים הירח והשמש בראו את העולם.
והמשל שהופיע לי כמתאים לדורנו היה שגם לנו יש כוכבים שנראים לפעמים נעלים מעל האחרים.
והחלטתי לכתוב קטע שיעשה השוואה בין הכוכבים של אז ליחס שלנו לכוכבים העכשוויים.
