השד יצא מן המעיין

בסד

'אמא, אני יוצאת למעיין השדים'. רנה מתכופפת ונושקת על הלחי הצמוקה.

'את בטוחה? יש לך מספיק כוח?' ריסיה הכהים של האם מעפעפים פעם ופעמיים. הגיל המתקדם עושה את שלו, ולא לטובה. 'את זוכרת, רק המבוגרים המנוסים יכולים להכנס עמוק...' עפעוף נוסף. מוטרד.

רבים לא שבו ממנו, נעלמו אי שם במצולות, מותירים מאחור משפחה המבכה את לכתם בטרם עת. ובכל זאת, אין כמו מי-מעיין צלולים לחגיגת המשפחות החודשית, המסורתית.

'אה, הכל בסדר,' היא מחייכת באדישות. 'זוכרת, כן. כרגיל. ואם אני לא אביא את המים לטקס החודש, מי יעשה זאת במקומי?'

צועדת, הרגליים שלה לא רועדות. הכל יהיה בסדר, רנה. כמו תמיד.

המעיין נובע כרגיל בחיוניות, מזריק את מימיו בקשת גדולה ויפה. קרירה. פעם היא הייתה חוששת, מבוהלת מאזהרותיהן של הסבתות מגוש המסתגרים, מאויימת על ידי שערן הסומר של חברות ה'צעירה ושמורה', עת הוזכר הצירוף המאיים.

ובפרט כשהוזכר השד הגדול.

היום, היום הכל אחרת. הגומייה שלה מחליקה בקלות מקצה הצמה הבהירה, מפזרת את שערה. מפזזת אל מתחת למים השופעים בקצף עליז, רטוב ומלא אנרגיה. הכד שבידה מתמלא, כמו תמיד. היא פונה לשוב אחורנית, כשלפתע צדה עינה זהרורים זהובים, נוצצים. זהב?
ילדה1.jpg

הסקרנות ממלאת את גופה בחיוניות מחודשת, המסתגרים ורעיונותיהם הרחוקים שוב לא מטרידים אותה. זהב! הרי שווי השידוך שלה ינסוק עשרות מונים, לו אך ימצאו בידה גרגרים מועטים ממנו... שואפת אוויר מלוא ריאות, קפיצה אחת, והיא בפנים. ידה כבר נוגעת כמעט בקסם הזוהר, ופתאום היא נשאבת פנימה, לעבר חלל עמוק, שחור. מאיים.

צורחת.

הפה שלה מתמלא במים, הצרחה נותרת חנוקה. מנסה בכל הכוח לאחוז בקירות. צמחי מים נתפסים בידיה, נתלשים מעוצמת הזרם. זרועותיה החובטות בדפנות הסלע בניסיון נואש, נשרטות ומתמלאות פסים דקים, אדומים. האוויר אוזל מריאותיה, זעקה דוממת בוקעת מלבבה. ד'! תוציא אותי מכאן!

השד השחור, שצילו המבעית כבר מרחף סביבה, מסתלק במפתיע. הסחף פוסק באותו הרגע. חותרת בכוחות אחרונים לעבר האור, המרחבים האפלים נותרים מאחוריה. לא מעיפה מבט לכיוון הצהוב, המקולל.

נס נעשה לי. ממלמלות שפתיה שוב ושוב כשהיא גוררת עצמה הביתה.

הביתה?!

כעס נמסך לפתע בתוך רגשות התודה. איך הם יכלו לשלוח אותי, ככה?! הלזה יקרא הורים אוהבים?! דמעות חמות עולות בעיניה, מתמוגגת בבכי סוער על שער החצר. לא. לא מסוגלת להכנס. הם כל כך טובים, אבל אם רק היו באמת רוצים בטובתה...

בסוף, כשאורות אחרונים צוללים אל תוך מרחבי הים התכול, התמים, האינסופי, היא מבינה שאין לה באמת ברירה. מכסה בשרווליה את השריטות כמיטב היכולת, עוטה מראה סתמי.

'הכל היה בסדר, מותק?' אבא מרים אל בתו פרועת השיער מבט, מתפלא במקצת. 'דאגנו, חמודה' אמא מוסיפה בחיוך, מזוייף בקצוות. עטיפה דקה מעל החשש. יש יותר משמץ דאגה בזוויות העיניים, והלב מתמלא רצון עז לפרוץ ביללה, לבכות בין הזרועות המגוננות...

רנה מתאפקת, עוטה על פניה הבעה אמיצה. יציבה. 'זה ממילא לא יעזור' אומר קול כהה בתוכה. כנראה שארית מן השד בו כמעט פגשה. 'עוד חודש, ואת שוב במעיין האימה. חה-חה-חה'.

בחודש הבא התבונה שבה שולטת, הבעתה מובילה אותה בלפיתה עזה כצבת לאורך הדרך, לא מעיזה להתקרב מילימטר מעבר לנדרש. ממלאת את הכד. ממהרת בריצה לשוב. אנחת רווחה מתפרצת.

גם בחודש שאחריו הכל עובר בשלום.
ממלכה1.jpg

ובחודש השלישי, מן קללה כלשהי כמו מוטלת על כתפיה, מעוררת בתוכה את תאוות הידע המנומנמת, מקיצה תחושות שחשבה שאינן בתוכה עוד. רק לרגע, היא תעמוד על הסלע הגדול, ובעזרת מקל ושק בקצהו תנסה לגרד פירורי פז מעטים.

מניחה את הכד, מטפסת על זיזים. פרפר קטן מפרפר בבטנה של רנה, עקצוץ מבשר רעות. כשהיא עומדת על גוש האבן ונושכת את קצה צמתה, שיניה נוקשות. מתחרטת, רוצה לרדת. טראחחחח. המעיין על גווניו הטורקיזים מזנק לעברה בתנופה, מושך אותה פנימה. מחליקה. שאגת האימה מהדהדת בכל האזור, שנייה לפני שהיא רואה רק כחול וכחול וצל סיוטיה קרוב ונורא, כמעט נוגע. האזור שמם, הקול נבלע בתוך השומקום. הילדה הקטנה והמבוהלת שחובטת בה מבפנים, מבקשת ממנה להתפלל, רק זה יכול לעזור. למרות הבושה.

וזה עוזר.

כשהיא צועדת על החול הלבן והרך, חסרת צבע כמעט, הנערה בהירת הצמה משוכנעת שזו גם הפעם האחרונה שהיא יכולה להמשיך ולשוב אל המבנה הקטן, המטופח, שהיה לה לבית. שני אנשים מבוגרים ישבו ויבכו עליה, עד שתחדל נשמת אפם לנצח, בצערם. ולא ישכילו להבין כי באשמתם קרה הדבר.

מצפונה נוקפה. הדמעות המיוחלות, המשחררות, שוב אינן זולגות על לחייה החוורות, אבל איך תוכל לעשות להם כזאת?

ולמות? זה כן ייטיב עמם?

הרהורים נוגים ממלאים את התודעה. איפה תגור? מה טעם יהיה לחייה, בת בלי בית, שמות הוריה מוטל על כתפיה?. מתיישבת בקושי על ספסל שעל אם הדרך. ידיה תומכות את ראשה, ויאוש מציף כל תא ותא בגופה. כמעט כמו באותם רגעים איומים. אולי היה עדיף להשאר שם, ולא לחיות חיי צער. ושוב, כבאותם רגעי חדלון זועקת הילדה הקטנה, המאמינה, שבקרבה. היא מקשיבה לה, שוב. כמה זמן לא עשתה זאת. ריסיה נרטבים, נוטפים על כפות ידיה, בתחינה לאבא בשמיים, שרוצה רק טוב בשביל ילדתו התמה. הוא יודע את מטרת חייה, והוא בחר לה את ההורים הנכונים. עבורה.
מים2.jpg

מתחזקת במקצת, מנגבת את הלחיים והעיניים בשרוול המקומט. רנה מזדקפת קמעה, כשחנה'לה, ה'צעירה שמורה' המתגוררת בגוש המסוגרים מופיעה מולה, בחיוך של מי שחייו זורמים על מי מנוחות. כד חרס מלא מים צלולים בידה. רנה עייפה, מהנהנת לעברה לשלום. מתרוממת ופונה, בצעדים נשרכים, למקום אליו היא צריכה ללכת. אל פינת ההתמודדות שהעניק לה הבורא.

רגע! הצמה המפורקת מתעופפת כשהיא מסבה ראשה לאחור. 'ח-נ-י-?' קולה מהדהד בטון גבוה משתכננה. בת השכנים נסובה לכוונה, תמהה. 'כן?' 'המים שבכלי, מנין? האם ישנו מקור נוסף, המותר למסוגרים?' להיטות נוטפת מכל מילה.

'אה, ודאי! מעיין המסוננים. אינך מכירה אותו? אומנם מימיו עשירים פחות בברזל, אבל אין זה נורא כלל וכלל. והשד ' רעד בלתי מוסתר, כמה טיפות מן החרס גולשות לארץ 'לא יכול להגיע שמה. הרשת המסננת לא מאפשרת לו לעבור.'

כמו בתוך חלום. השכנה נאותה בשמחה להראותה את הדרך. וכשהיא חוזרת, הודיית אין קץ עוטה כל נים בגופה.

מרימה מבט אל שמי התכלת, המתכסים לאיטם בגוני שקיעה. 'תודה, אבא.' לוחשות השפתיים. והכד, שוב מלא, אבל הפעם, במים טהורים.

*************

מבחינתי, זו אצבע מאשימה כלפי המעמידים ילדיהם בניסיון.
מוזמנים להגיב.

************

גילוי נאות: נכתב במקור עבור אתגר כתיבה עולם מושלם ראיתי לנכון להעלותו אף במסגרת זו מאחר ולדעתי יש בו תועלת ועניין לרבים, גם אלו שלא נחשפים לתכנים המועלים באתגרים.
About author
אנטיפטרוס
כותבת, מאיירת ומתכנתת.
(כן, בסדר הזה)

תגובות

אם זאת אצבע מאשימה כלפי ההורים היא הייתה מאד מלאכותית בסיפור.
התחבטויות והלבטים היו שלה ,ההורים הוזכרו ממש בהתחלה בכמה משפטים.
הכתיבה יפה מאד, אבל המסר מגיע ממש בכפית.
אם זאת אליגוריה כפי שנראה היא אמורה להשאיר יותר מקום להבנה של הקורא עצמו.
 
אם זאת אצבע מאשימה כלפי ההורים היא הייתה מאד מלאכותית בסיפור.
התחבטויות והלבטים היו שלה ,ההורים הוזכרו ממש בהתחלה בכמה משפטים.
הכתיבה יפה מאד, אבל המסר מגיע ממש בכפית.
אם זאת אליגוריה כפי שנראה היא אמורה להשאיר יותר מקום להבנה של הקורא עצמו.
כן, האמת שגם אני הרגשתי שיצא לא מספיק מבטא. בכל אופן, כשכתבתי אותה זה מה שרציתי לומר, (כמובן חוץ מעוד הרבה דברים...), ובאמת שהפן הזה התפספס.
 
את המסר הבנתי רק כי כתבת, אז כך שזה ממש אליגוריה, סיפור יפה מאוד כתוב טוב, היה כיף לקרוא.
ותודה שהעלת כאן כדי שמי שלא בקהית הסופרים וקרא את הסיפור יוכל לקרוא.
 

לוח אירועים

לוח נדל"ן | למכירה והשכרה

לוח מודעות | קניה מכירה

Article information

נכתב ע"י
אנטיפטרוס
צפיות
1,233
תגובות
23
Last update

More in כתיבה וסיפורת

למעלה