הנושאים החמים
המים קרים, ניתזים בעוצמה, צורבים את עורה החלקלק.
האוויר הקר נושף גם הוא בעורפה, מעודד אותה לפרוש.
אבל היא לא מוותרת, ממשיכה לחתור, לא נחה לרגע.
היא חייבת, חייבת להגיע למעלה, אל הבית. אל כור מחצבתה.
הרים רבים טיפסה היא בדרך, צלחה נחלים זורמים, מפלים שוצפים. מוסרת את נפשה, את חייה, כדי להעמיד דור המשך.
ובסוף, אחרי מאות ואלפי קילומטרים, סופות וסערות, והרבה הרבה עוז רוח, היא הגיעה למעלה, סוף סוף, אל היעד הנכסף.
אם היא הייתה מוותרת אפילו פעם אחת, נכנעת לדעת הקהל, היא לא הייתה שם. ניצבת ברגע הזה. אבל דג חי, היא ידעה, האמינה, שוחה נגד הזרם.
אז היא המשיכה, מתעלמת מכל הקולות כולם, מדלגת מפלים, נלחמת באריות ים וכרישים, לא שתה ליבה לדבר.
ובסוף, בסוף עמדה היא למעלה, עטורה בגביע הניצחון, ומוכנה להעמיד דור חדש.
דור חדש, קטן וחמוד, של דגיגי סלמון מתוקים. שבזכות מסירותה של אימם, זכו גם הם לבוא בשערי העולם המדהים, היפה והשלו שלנו.
דג חי, יודעים כולם, שוחה נגד הזרם.
לכאורה נתון, יבש, חסר קשר למשהו מכל סוג, מלבד כתבה אקולוגית במוסף שבתי משעמם.
את האמת, לאו דווקא. זה יכול להיות גם אקט פרסומי מגניב ביותר, לחנות של חליפות בצבעי פירות העונה או משהו כזה. ימים יגידו..
אבל יום אחד, קם אדם אחד, בעל חשיבה מעניינת, חושב נגד הזרם יקראו לזה כמה שנים מאוחר יותר, והחליט להפוך את הנתון הטכני הזה, למשפט השראה.
את מי זה מעניין? שאלו כולם בהתחלה, אולי גם "מלפפון חמוץ מכיל 0.33 גרם חלבון" יהיה משפט השראה?
אתם לא מבינים בזה, השיב להם האיש במסתוריות גלויה, יום אחד זה עוד ישנה את העולם.
גם עשן הסיגריות משנה את העולם, התעקש נודניק אחד, ובכל זאת זה לא משפט השראה.
עובדה של20% מהאוכלוסייה יש משהו בכיס עם הכיתוב הזה כמעט כל הזמן, הוא ענה נחרצות, מסיים את הוויכוח באקורד ניצחון.
שגרת החורף, ארוכה היא עד מאוד. ארוכה ומשעממת.
הימים קרים, הלילות ארוכים, ובאיזשהו שלב, בתום אלפי שעות בהייה בגשם, צפים ועולים להם מחשבות, תחושות ולבטים, שגורמים לנו לחוש שאנחנו סתם תקועים באותו מקום, מבזבזים את כישרונותינו ויכולותינו, וקוברים אותם עמוק.
ולשם, אל המשבצת ההיא, חודרים להם דמגוגים מומחים, מנחים ודרשנים מנוסים, ודוחפים משפטי השראה, יוצקים לחיינו תחושת שליחות.
דג חי, שוחה נגד הזרם. הם מכריזים בפאתוס. גונבים את ההשראה מדג הסלמון.
הם אפילו מצליחים לשכנע. כי תכלס', יש כמה מקומות שהזרם בהם לא משהו, ומאוד מאוד מומלץ ללכת כנגדו.
את האמת, זה אכן התחיל ככה, איפה שהזרם היה טוב, הלכו איתו, איפה שלא, הלכו נגדו גם בלי משפט השראה רטוב וקריר.
אבל מתי שהוא, באיזה רגע מכונן, הפך המשפט התמים הזה, משורה אנציקלופדיאלית לדרך חיים.
דג חי שוחה נגד הזרם. נכון? זו אינה דמגוגיה, זה נתון. אף אחד לא רוצה להיות דג מת, וגם זה נתון. אז יאללה, כולם נגד הזרם, אחד, שתיים, שלו...
ומאז, אנחנו כל היום מחפשים ללכת נגד הזרם, לתת ביטוי לאני הפנימי שלנו, כמו שאומר משפט שקודם נכתב ורק אז קיבל משמעות.
אבל אף אחד, אף אחד לא רוצה להיות דג מת, אף אחד.
וכך, נוצר סחף, מבול, של אנשים שרצים נגד הזרם, בודקים מדי יום מה האופנה שכולם, לובשים היום, כדי להיות שונים מכולם.
אבל אף אחד, אף פעם, לא ניסה לעצור רגע, ולשאול את הנדרש והמתבקש..
מה הקשר?
כן, פשוט וקל.
מה ההפך מדג חי? דג מת, אכן.
אבל, לא זו המתמטיקה הנכונה, כי בני אדם אינם דגים, לא מתים ולא קפואים.
כך שהשאלה אינה מה ההפך מדג חי, אלא מה עוד יש בעולם חוץ מדג חי. ואז, כל המשפט מקבל פנים חדשות. מה עוד יש חוץ מדג חי? המון המון דברים. אדם חי למשל. כי כן, למרות מה שהורגלנו, אף אדם, חוץ מפסל מאוד ספציפי מספר מאוד ספציפי בתנ"ך שקיבל את השם דגון, אינו משלב בתוכו כוחות דגיים, אין לו איזה דג קטן בתוכו שלוחש לו סודות וצפנים.
אז למה ללכת נגד הזרם? כי הדג הולך? הוא גם אוכל תולעים... אייייייככככססס.
ואגב, כשדג הסלמון מסיים את המסע המפרך, אחרי שהוא שוחה נגד הזרם כמיטב האופנה העכשווית, הוא מת תוך שבועות ספורים מתשישות, את זה, לא סיפרו לכם.
שגרת החורף, ארוכה ומשעממת. נטולת ריגושים, וחסרת צבע.
ואז, אחרי שדרכנו בשלולית או שניים וקיבלנו רגליים קרות, אנחנו מתחילים לשאול שאלות,.
אולי אני סתם עושה כי כולם עושים?
אולי אני סתם יושב במקום, ומבזבז את הכישרון שלי, במקום לעשות משהו גדול?
ואולי זה לא חוכמה איך שאני לומד ככה בלי הספקים, ואני חייב, ממש חייב, לדחוף פנימה דף יומי ועמוד יומי והלכה יומית ומשנה יומית וזוהר יומי ו......?
ואף פעם, מעולם, לא חשבנו שאולי, אולי זה בסדר להיות שגרתי, לחיות עם הזרם, לחיות במהלך ש"הוא לא חוכמה"...
אולי אנחנו לא דגים, שצריכים לשחות נגד זרם, ולא תפוחים שחייבים ליפול ליד העץ?
אולי לא כל הזמן צריך למצוא כישרון לנצל, אולי עדיף לבזבז אותו?
הגיע הזמן.......
הגיע הזמן שנפסיק לרוץ אחרי כל רעיון, רק כי יש לו משפטים חזקים.
הגיע הזמן שנחדל להאמין לכל עלון או טור שנקרא, רק כי הוא כותב רעיונות נשגבים.
הגיע הזמן שנפסיק להילחץ מכל אחד שאומר לנו ש"אנחנו באים לסדר רק כי זו התרבות". ש"כמו אותו כפרי, מחכים אנו למשיח, ההוא שגדלנו עליו, שיבוא על חמור, וייקח איתו את הקוזקים לארץ ישראל". ש"הקב''ה קורא לנו, ואנחנו זורקים לו קוביות. שוקולד, סוכריות".
הגיע הזמן שנבין שאולי הם צודקים כולם, אולי יש להם אחלה פואנטה, אבל לא בגלל שהם ידעו להעביר את המסר במילים מפוצצות.
הגיע הזמן שנדע להיכנס לזרם, נדע גם לצאת ממנו, אבל בעיקר, נדע לדעת את זה לבד.
וכן, הגיע גם הזמן שתפסיקו לקנות כל מאמר שיודע לסיים במילים הגיע הזמן וקריאה לפעולה, ונעצור רגע לבדוק בעצמינו,
גם את המאמר הזה....
רוצים לקרוא עוד מאמרים שלי? תוכלו להיכנס כאן.
האוויר הקר נושף גם הוא בעורפה, מעודד אותה לפרוש.
אבל היא לא מוותרת, ממשיכה לחתור, לא נחה לרגע.
היא חייבת, חייבת להגיע למעלה, אל הבית. אל כור מחצבתה.
הרים רבים טיפסה היא בדרך, צלחה נחלים זורמים, מפלים שוצפים. מוסרת את נפשה, את חייה, כדי להעמיד דור המשך.
ובסוף, אחרי מאות ואלפי קילומטרים, סופות וסערות, והרבה הרבה עוז רוח, היא הגיעה למעלה, סוף סוף, אל היעד הנכסף.
אם היא הייתה מוותרת אפילו פעם אחת, נכנעת לדעת הקהל, היא לא הייתה שם. ניצבת ברגע הזה. אבל דג חי, היא ידעה, האמינה, שוחה נגד הזרם.
אז היא המשיכה, מתעלמת מכל הקולות כולם, מדלגת מפלים, נלחמת באריות ים וכרישים, לא שתה ליבה לדבר.
ובסוף, בסוף עמדה היא למעלה, עטורה בגביע הניצחון, ומוכנה להעמיד דור חדש.
דור חדש, קטן וחמוד, של דגיגי סלמון מתוקים. שבזכות מסירותה של אימם, זכו גם הם לבוא בשערי העולם המדהים, היפה והשלו שלנו.
דג חי, יודעים כולם, שוחה נגד הזרם.
לכאורה נתון, יבש, חסר קשר למשהו מכל סוג, מלבד כתבה אקולוגית במוסף שבתי משעמם.
את האמת, לאו דווקא. זה יכול להיות גם אקט פרסומי מגניב ביותר, לחנות של חליפות בצבעי פירות העונה או משהו כזה. ימים יגידו..
אבל יום אחד, קם אדם אחד, בעל חשיבה מעניינת, חושב נגד הזרם יקראו לזה כמה שנים מאוחר יותר, והחליט להפוך את הנתון הטכני הזה, למשפט השראה.
את מי זה מעניין? שאלו כולם בהתחלה, אולי גם "מלפפון חמוץ מכיל 0.33 גרם חלבון" יהיה משפט השראה?
אתם לא מבינים בזה, השיב להם האיש במסתוריות גלויה, יום אחד זה עוד ישנה את העולם.
גם עשן הסיגריות משנה את העולם, התעקש נודניק אחד, ובכל זאת זה לא משפט השראה.
עובדה של20% מהאוכלוסייה יש משהו בכיס עם הכיתוב הזה כמעט כל הזמן, הוא ענה נחרצות, מסיים את הוויכוח באקורד ניצחון.
שגרת החורף, ארוכה היא עד מאוד. ארוכה ומשעממת.
הימים קרים, הלילות ארוכים, ובאיזשהו שלב, בתום אלפי שעות בהייה בגשם, צפים ועולים להם מחשבות, תחושות ולבטים, שגורמים לנו לחוש שאנחנו סתם תקועים באותו מקום, מבזבזים את כישרונותינו ויכולותינו, וקוברים אותם עמוק.
ולשם, אל המשבצת ההיא, חודרים להם דמגוגים מומחים, מנחים ודרשנים מנוסים, ודוחפים משפטי השראה, יוצקים לחיינו תחושת שליחות.
דג חי, שוחה נגד הזרם. הם מכריזים בפאתוס. גונבים את ההשראה מדג הסלמון.
הם אפילו מצליחים לשכנע. כי תכלס', יש כמה מקומות שהזרם בהם לא משהו, ומאוד מאוד מומלץ ללכת כנגדו.
את האמת, זה אכן התחיל ככה, איפה שהזרם היה טוב, הלכו איתו, איפה שלא, הלכו נגדו גם בלי משפט השראה רטוב וקריר.
אבל מתי שהוא, באיזה רגע מכונן, הפך המשפט התמים הזה, משורה אנציקלופדיאלית לדרך חיים.
דג חי שוחה נגד הזרם. נכון? זו אינה דמגוגיה, זה נתון. אף אחד לא רוצה להיות דג מת, וגם זה נתון. אז יאללה, כולם נגד הזרם, אחד, שתיים, שלו...
ומאז, אנחנו כל היום מחפשים ללכת נגד הזרם, לתת ביטוי לאני הפנימי שלנו, כמו שאומר משפט שקודם נכתב ורק אז קיבל משמעות.
אבל אף אחד, אף אחד לא רוצה להיות דג מת, אף אחד.
וכך, נוצר סחף, מבול, של אנשים שרצים נגד הזרם, בודקים מדי יום מה האופנה שכולם, לובשים היום, כדי להיות שונים מכולם.
אבל אף אחד, אף פעם, לא ניסה לעצור רגע, ולשאול את הנדרש והמתבקש..
מה הקשר?
כן, פשוט וקל.
מה ההפך מדג חי? דג מת, אכן.
אבל, לא זו המתמטיקה הנכונה, כי בני אדם אינם דגים, לא מתים ולא קפואים.
כך שהשאלה אינה מה ההפך מדג חי, אלא מה עוד יש בעולם חוץ מדג חי. ואז, כל המשפט מקבל פנים חדשות. מה עוד יש חוץ מדג חי? המון המון דברים. אדם חי למשל. כי כן, למרות מה שהורגלנו, אף אדם, חוץ מפסל מאוד ספציפי מספר מאוד ספציפי בתנ"ך שקיבל את השם דגון, אינו משלב בתוכו כוחות דגיים, אין לו איזה דג קטן בתוכו שלוחש לו סודות וצפנים.
אז למה ללכת נגד הזרם? כי הדג הולך? הוא גם אוכל תולעים... אייייייככככססס.
ואגב, כשדג הסלמון מסיים את המסע המפרך, אחרי שהוא שוחה נגד הזרם כמיטב האופנה העכשווית, הוא מת תוך שבועות ספורים מתשישות, את זה, לא סיפרו לכם.
שגרת החורף, ארוכה ומשעממת. נטולת ריגושים, וחסרת צבע.
ואז, אחרי שדרכנו בשלולית או שניים וקיבלנו רגליים קרות, אנחנו מתחילים לשאול שאלות,.
אולי אני סתם עושה כי כולם עושים?
אולי אני סתם יושב במקום, ומבזבז את הכישרון שלי, במקום לעשות משהו גדול?
ואולי זה לא חוכמה איך שאני לומד ככה בלי הספקים, ואני חייב, ממש חייב, לדחוף פנימה דף יומי ועמוד יומי והלכה יומית ומשנה יומית וזוהר יומי ו......?
ואף פעם, מעולם, לא חשבנו שאולי, אולי זה בסדר להיות שגרתי, לחיות עם הזרם, לחיות במהלך ש"הוא לא חוכמה"...
אולי אנחנו לא דגים, שצריכים לשחות נגד זרם, ולא תפוחים שחייבים ליפול ליד העץ?
אולי לא כל הזמן צריך למצוא כישרון לנצל, אולי עדיף לבזבז אותו?
הגיע הזמן.......
הגיע הזמן שנפסיק לרוץ אחרי כל רעיון, רק כי יש לו משפטים חזקים.
הגיע הזמן שנחדל להאמין לכל עלון או טור שנקרא, רק כי הוא כותב רעיונות נשגבים.
הגיע הזמן שנפסיק להילחץ מכל אחד שאומר לנו ש"אנחנו באים לסדר רק כי זו התרבות". ש"כמו אותו כפרי, מחכים אנו למשיח, ההוא שגדלנו עליו, שיבוא על חמור, וייקח איתו את הקוזקים לארץ ישראל". ש"הקב''ה קורא לנו, ואנחנו זורקים לו קוביות. שוקולד, סוכריות".
הגיע הזמן שנבין שאולי הם צודקים כולם, אולי יש להם אחלה פואנטה, אבל לא בגלל שהם ידעו להעביר את המסר במילים מפוצצות.
הגיע הזמן שנדע להיכנס לזרם, נדע גם לצאת ממנו, אבל בעיקר, נדע לדעת את זה לבד.
וכן, הגיע גם הזמן שתפסיקו לקנות כל מאמר שיודע לסיים במילים הגיע הזמן וקריאה לפעולה, ונעצור רגע לבדוק בעצמינו,
גם את המאמר הזה....
רוצים לקרוא עוד מאמרים שלי? תוכלו להיכנס כאן.
