הנושאים החמים
אקדים ואומר, הקדמה נצרכת, פתיחה מוכרחת:
אין כאן נסיון - חלילה - לתאר אישיותו של תלמיד חכם.
קל-וחומר של גדול בישראל.
קל-וחומר-בן-קל-וחומר של גדול מגדוליהם.
קל-וחומר-בן-בנו-של-קל-וחומר גדול שכל מהותו אומרת עוצמה.
אין כאן אלא הטיית אוזן לשיחה אחת 'פשוטה' שנשמעה.
נשמעה היטב וחדרה עמוק בלב.
אין כאן אלא רחשי לב ותיאור המוני של מה שקלטה אוזן מאותה השיחה.
וכל עיקרה של שמיעה זו, של שיחה זו, אינם אלא גוון אחד מגוניו האינסופיים של האור העצום הזה.
שביב נוגה מהשלהבת הגדולה שבערה בעולמנו זה. בדורנו זה.
שלהבת אש שכבתה ואיננה עוד.
כי לתאר אל נכון את גובה קומתו, צריכים להיות בעלי קומה לפחות כמותו.
וכיצד יבואו גמדים טרוטי עיניים להביט סביבות מגדל עופל ולנסות לאמוד קומתו בדמיונם הצר.
כדי לתאר את האיש, דרוש לנו איש אשר כמוהו, כי כאיש גבורתו.
כדי לשרטט דיוקן, לתאר בחרט אנוש, זקוקים אנו לאומן הדיבור אשר כמותו.
הנמצא כזה איש אשר רוח בו?
על כן, אין כאן אלא הגיג, ואם תרצה אמור: הגיגון. הבוקע ועולה מאליו, מתוך אותה התהום שנפערה למולנו.
אין כאן נסיון - חלילה - לתאר אישיותו של תלמיד חכם.
קל-וחומר של גדול בישראל.
קל-וחומר-בן-קל-וחומר של גדול מגדוליהם.
קל-וחומר-בן-בנו-של-קל-וחומר גדול שכל מהותו אומרת עוצמה.
אין כאן אלא הטיית אוזן לשיחה אחת 'פשוטה' שנשמעה.
נשמעה היטב וחדרה עמוק בלב.
אין כאן אלא רחשי לב ותיאור המוני של מה שקלטה אוזן מאותה השיחה.
וכל עיקרה של שמיעה זו, של שיחה זו, אינם אלא גוון אחד מגוניו האינסופיים של האור העצום הזה.
שביב נוגה מהשלהבת הגדולה שבערה בעולמנו זה. בדורנו זה.
שלהבת אש שכבתה ואיננה עוד.
כי לתאר אל נכון את גובה קומתו, צריכים להיות בעלי קומה לפחות כמותו.
וכיצד יבואו גמדים טרוטי עיניים להביט סביבות מגדל עופל ולנסות לאמוד קומתו בדמיונם הצר.
כדי לתאר את האיש, דרוש לנו איש אשר כמוהו, כי כאיש גבורתו.
כדי לשרטט דיוקן, לתאר בחרט אנוש, זקוקים אנו לאומן הדיבור אשר כמותו.
הנמצא כזה איש אשר רוח בו?
על כן, אין כאן אלא הגיג, ואם תרצה אמור: הגיגון. הבוקע ועולה מאליו, מתוך אותה התהום שנפערה למולנו.
היה פותח בדממה.
ראשית דבריו היתה שתיקה.
טרם הוציא הגה מפיו, היה בו שקט שלפני סערה.
ורחש של דממה היה מושלך בקהל.
רחש לב הומה, צמא וכמה לשמוע קול.
והיתה הדממה מהלכת לה בינות השומעים,
מתנגנת לה בלבות מאזינים,
מכינה הלבבות אל קול השופר עוד כמה רגעים.
ואחר הרעש - קול!
קול שופר, הולך וחזק מאד.
רבי ברוך ידבר, ושכינה מסייעתו בקול.
והיה הקול מפרק הרים ומשבר סלעים.
קול המשמיע ברמה תקיעה של חירות!
חירות מהבלי עולם.
חירות מקטנות מוחין, מראייה צרת אופקים.
חירות מסבך אחיזה במי מדמנת עולם שפל.
חירות המגבהת, מגדלת, מרוממת, מנשאת אל על.
ודרישה, וזעקה, ותביעה, מעבירים את רוע יצרו של אדם.
ושאגה רועמת, מפשטת עקמימות הלב.
שאגה הפורצת מלב אוהב.
אחרי ה' ילכו כאריה ישאג!
ואחר הקול - דממה דקה.
ודממה זו, פי שנים לה: פנים ואחור.
אחור היא לאותו הדיבור היוצא, מעמיקה אחיזתו בלבבות, מעניקה לו שהות להתייצב על דרך טוב.
ופנים היא לאותו הדיבור הנכנס, הקול הממשמש ובא.
הקול שעדיין נוצר אצור במוח כביר ולב מבין.
הקול שעדיין מבקש לו דרך יציאה. חיתוך אותיות, כלי דיבור.
וכלים רבים היו לו לקול זה.
כלים גבוהים וכלים נמוכים, מועשרים בלשונות נרחבים.
כלי הקשה על לבבות מתכתיים.
והיתה הדממה משמשת פנים ואחור.
קול לפניה וקול לאחריה.
והיא ניצבת לה בתווך.
וכל אימת שהיתה נשמעת, ואל כרויי אוזן מגעת,
היו הכל מרכינים ראשם בפני הדיבור הקודם, ומטים אוזן אל הדיבור הבא.
וכשיעור הדממה, כך היו מכוונים לבם אל השאגה האדירה אשר באה אחריה.
אך עתה - -
אהה!
דממת מוות באה לה.
דממת נצח.
קול דממה דקה!
קול גדול - ולא יסף!
ושתי דעות נאמרו בדברי רבותינו בביאור מקרא זה:
יש הדורשים על הקול, שלא הוסיף להישמע עוד.
יש הדורשים על ההד, שלא פסק מלהדהד בלבבות.
וקול שופרו של רבינו הגדול - נעצר ולא יסף!
ותחתיו באה הדממה.
ודממה זו מייסרת לבבות.
לבבות שהורגלו לכוין דעתם אל הדיבור שלאחריה.
והנה דמם קול השופר.
ודממה אחרונה זו שנדממה לה, את לבנו דממה. מעינינו הזילה דמעה.
והגיון לבנו אומר, כי אילו היה רבי ברוך מרדכי עמנו, כך היה אומר:
עורו נא רבותי!
עד עתה דממתי בשביל דיבורי שלי.
מעתה שאו את דממתי בשביל דיבורכם.
טלו נא את שתיקתי,
השתתפו נא עמי בדרשתי,
ומלאו את האויר בדיבור.
דיבור שהכנתי לכם על ידי הדממה.
דיבור שאני כבר אינני יכול לבטאו.
דיבור של גדלות!
של רוממות!
של עוצמה אדירה!
דיבור אחד של תורה!
(קרדיט איור: אדיבותו הטובה של הניק המוכשר העונה לשם @משששששה - בקשו אודותיו ב'קהילת המאיירים' הפרוגית, ותתפעמו).
